"הכותל" היפואי
פרק א'
בשעות הקטנות של הלילה, כשעגמומיות דקיקה נשפכת ממרומים לקראת קו-התפר של עלות השחר, יש למטוסים רעש מנועים חרישי משהו. השקט הסמיך של גוש דן המנומנם, כמו בולע וסופג לתוך קרביו את משק מנועי הסילון, ופורש ידיים אוהבות לקראת הנוחתים, וכאילו לוחש להם: "ברוך שובכם הביתה, לארץ ישראל".
נהג המונית שוקי קיטרון אהב השעות הללו. אל תשאלו אותו מאין הוא ידע זאת, אבל כמו שעון שוויצרי מדויק להפליא, היצורים התיירותיים הכי מוזרים ומשונים בקוסמוס היו פוסעים מעדנות מהטרמינל החוצה, עמוסי מזוודות ומחפשים מונית. שוקי ידע כיצד איך לדוג אותם. הם היו צונחים לרשתו, מקבלים "טיפול מיוחד", כך שנדרש להם זמן רב להבין על איזה קרס חדה בדיוק הם נפלו.
היה לו חיוך מתוק, כמו קצפת שמנונית לבנבנה שהרכיבה על כתפיה דובדבן חיוני ומעורר תיאבון. הוא שלט די טוב באנגלית, צרפתית, ספרדית ואפילו בגרמנית ובלגית, כך שתייר ממוצע, בעיקר אם הוא חסר נסיון, חש מיד שהוא בידיים טובות. הדו-שיח שהתפתח בין הנהג האדיב, לבין הקורבן החביב, היה נמרח בדרך כלל במסע די ארוך ומתיש, גם אם טווח הנסיעה לא עלה על 20 ק"מ. לשוקי הנהג היו חושים מיוחדים להבחין במפלס התמימות של התייר, ואם זה היה הביקור הראשון שלו בישראל, אזי גם התעריף היה בהתאם. מנין להם לתיירים הירוקים מה המרחק בין לוד לירושלים, או בין לוד ליהוד? יתרה על כך, מה מושג יש להם בתעריפי מוניות במדינת ישראל באישון לילה? מה עוד שסקרנותם וחדותם בשעות הללו, נימנמה במקרה הטוב או פשוט נחרה במקרה הרע.
האיש כבד המשקל שהתנהל לעברו באיטיות משוועת בשעה שלוש לפנות בוקר, היה הקורבן הטיפוסי ששוקי אהב. בגדי התייר הקנדי היו צבעוניים, על ראשו כובע קסקט ורוד, ולרגליו נעלי ספורט כחולות. גובהו היה כשני מטרים, שפתיו הבשרניות השלימו תמונה של פני תינוק תמים, למרות שגילו בוודאי נסק מעל לעשור הרביעי, "הססגוניות שלו יכולה להחליף רמזור חרוץ באחד הצמתים הסואנים בתל-אביב" הרהר בגיחוך נהג המונית.
שוקי היה עייף, וגם עיניו של התייר הקנדי שידרו תשישות מוכרת. "האם תוכל להסיעני לכותל המערבי מיסטר דרייבר?" שאל הצבעוני והעגלגל באנגלית מתגלגלת.
"אני מאמין שזה הביקור הראשון שלך בישראל?" השיב הנהג.
"כן, כן, ואני מאוד מתרגש. שמי ג'וני גריידמן, ואני מכיר את ירושלים, רק מהתמונות, ואתה בטח מבין כמה אני מתרגש… מעולם לא יצאתי מגבולות אמריקה חוץ מאשר כמה ביקורים אצל דודים במכסיקו. עכשיו אני מגשים חלום, אתפלל מול הכותל המערבי, אומרים שכל הזמן, יש שם שכינה…".
"הוי, הוי, יותר נאיבי מזה אין בכל הגלובוס", אמר שוקי בליבו. הוא יצא לקראת התייר, נטל את שתי מזוודותיו והטמינן בבגאז'. הוא פתח את הדלת האחורית, ובתנועת יד נימוסית סימן לו להיכנס. הקנדי כבד הגוף התנהל לאיטו, מכניס רגל אחר רגל, מתנדנד מצד אל צד כדי להתיישב בנוחות. עשר שניות אח"כ הגיש לו שוקי פחית קולה צוננת "קח שתה, אצלי הקליינטים מרגישים בבית".
אורו פניו של הקנדי, על נהג מונית כזה סימפטי הוא לא חלם.
מכשיר הקשר זימזם. "43, האם אתה פנוי? יש נסיעה מיפו, מעוניין".
"כאן 43, מעוניין, בהחלט מעוניין, תוך 10 דקות אני שם".
התייר הקנדי התרווח על מושבו, עצם את עיניו ונרדם לצלילי מוסיקה קלאסית. הוא אפילו לא שאל כמה עולה הנסיעה, ושוקי הבחין שהוא לא עונד שעון. נשימתו הכבדה של התייר הקנדי הרדום, התמזגה לה, עם צלילי כינור ופסנתר.
המונית החדישה דהרה לה באוושת צמיגים, עושה את דרכה מערבה. רגע רגע, הכותל המערבי מצוי מזרחה, ירושלימה, אלא ששוקי לא רצה להפסיד את הקליינט מיפו, אולי גם הוא תייר..
אחרי 12 דקות מול חומת יפו המוארת, סמוך ונראה לחוף הים, הוא עצר את המונית, "ג'וני, ג'וני יקירי, הגענו לכותל, אם תרצה יש בית מלון לא הרחק מכאן ברחוב הקשתות".
"כמה לשלם לך יקירי", שיפשף גו'ני את עיניו.
"בשבילך, מחיר הכי זול לספיישל לכותל המערבי, רק מאה דולר".
גו'ני מישש את כיס חולצתו שלף שני שטרות בני 50 דולר כל אחד, הודה בחום לנהג, קיבל את מזוודותיו, ופנה לעבר 'הכותל'. שוקי עוד הספיק להבחין בו במראה הימנית, ניגש לאבנים מתרפק עליהן, נושק ומתפלל. "התגשם לו חלום", צחק בגסות מחוספסת, לחץ על דוושת הגז ונעלם.
פרק ב'
לפני כשבע שנים נסעתי עם שמוליק ידידי מנוער, לבקר בבית חולים סיעודי, את אחד מבני דודיו. "אל תשאל" דיווח לי, "האיש נקלע לתאונת דרכים קשה עבר ניתוחים מסובכים, בנס הוא יצא חי מהתסבוכת הרפואית, והוא כבר חמש שנים במצב סיעודי, אבל זה כנראה החלק הקל. בנוסף, הבן-אדם איבד את כושר הדיבור שלו. לרופאים אין הסבר מדוע. לא נמצאה אצלו שוב פגיעה מוחית. הכל תקין, הוא שומע טוב, מבין הכל. עיניו חכמות להפליא, ובאצבעות יד שמאל הוא לוחץ יפה על מקלדת המחשב ומתקשר איתנו.
"שמוליק, רציתי לספר לך מדוע הפכתי לאילם…" החל שוקי להקליד. "…הורדתי אותו, את ג'וני התייר הקנדי, מול "הכותל" היפואי שיתפלל שם, שיגשים חלום, וצחקתי וצחקתי. עכשיו בא לי לבכות, אני יודע שהתפילות שלו התקבלו בשמים, כי הוא יהודי תמים והקב"ה שומע תפילת כל פה. אפילו ביערות ובמדבריות… הוא יקבל את שכרו… וגם אני קיבלתי את "שכרי", אין לי רגליים להגיע לכותל המערבי, ואין לי לשון להתפלל. שמוליק, תגיד לי, האם היסורים שלי הם כפרה?"
שמוליק ניחם אותו, "כן, הם כפרה".
יצאנו המומים, מביטים שוב ושוב בפלט המחשב, ושותקים.
שמוליק הציע שנעשה מאמץ משותף וניסע יום אחד עם שוקי לכותל המערבי… "שיעשה תשובה שלמה". יומיים לפני שהתוכנית יצאה לפועל, שוקי נפטר, צעיר וכאוב.
ובטרם שחר על גב "הכותל" היפואי התיישבו להן כמה יונים אפורות, מנקרות, משתובבות בזריזות, לא שתות ליבן לרחש מנועי המטוסים – גדושי התיירים – הנוחתים בנתב"ג. בכלל לא.
פרי קטן מאחורי הסיפור
בכל פעם אני נפעם מחדש, מאותם אנשים הזוכים לקשר בין הפשיעה לעונש. צריך לומר שפנקסנות שכזו לעשות לזולת, אינה במקום, אך כאשר יהודי עושה חשבון נפש עם עצמו, ודולה מתוך קרביו את החטא ועונשו, זו עבודת ד' שראוי להתפאר בה.
