מי מחכה למשיח? • טורו השבועי של אריה ארליך

תתארו לכם, רק תתארו לכם, שהמשיח מגיע מחר.

רכוב על חמור לבן וכחוש, חמוש בפנים זכוֹת ובמבע מעונה, מתייצב המשיח מחר בשערי ירושלים, ומכריז: "ענווים, הגיע זמן גאולתכם!" אליהו הנביא מקדים אותו בתרועה גדולה מעל פסגת הר הזיתים, ואין לאיש מקום לספק: זהו המשיח בוודאות, הוא ואין בלתו. הליטאים מאמתים, החסידים מאשרים, הספרדים מסכימים, ואפילו הסרוגים מצטרפים לחגיגה הגדולה בהיסטוריה של האנושות. חגיגת ביאת המשיח. כולם מתקבצים סביב הגואל שנבחר לחלץ את עם ישראל מאלפיים שנות גלות. עידן חדש מתחיל.

ברשותכם, אדלג על התיאורים הנוגעים לסיקור הבין-לאומי, על תיאור ההודעה ברדיו ועל כל השמאלץ המוכר לעייפה מתיאורי בתי הספר על ביאת המשיח. הבה ננסה להתמקד בנו; בהתייחסות שלנו; בתגובה ההתנהגותית שתאפיין אותנו כשנפגוש באופן בלתי אמצעי – עני הרוכב על חמור שנשלח לגאול אותנו, לאחר שאחרוני הבריסקאים אישרו את כשרותו לפי מיטב הפרמטרים המחמירים. נקל להניח שנשמח בזמן אמת. השאלה היא – מה קורה רגע אחד לפני: אנחנו רוצים את המשיח? האם הוא חסר לנו? לא בטוח שהתשובה היא חד-משמעית.

נכון, דורות חיכינו לרגע הזה. נכון, מיליוני יהודים התפללו לאורך אלפי שנים, שלוש פעמים ביום, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, שיבוא הרגע המזוקק הזה של גאולת ישראל. מסבתא לנכדיה עברה האמונה, מאב לבניו, מאם יהודייה לצאצאיה. כולנו גדלנו על העיקר השנים עשר של הרמב"ם, המבוסס על חזון הנביאים ודברי חז"ל. "וכל מי שאינו מאמין בו", כותב הרמב"ם, "או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו". אז כולנו מאמינים וחלילה לא כופרים. אז הנה, הרגע הזה כאן. המשיח הגיע, והפעם באמת. האם נהיה מסוגלים להכיל את זה?

לפני מספר שבועות חזרתי מעוד ביקור בניו-יורק החרדית. במהלך הביקור נטלו אותי מארחיי לסדרת סיורים ברחבי המטרופולין המודרני והמתקדם בעולם. שוב ראיתי ריבואות לומדים שמרוכזים בבתי מדרש ענקיים, יושבים והוגים בתורה, ונתמכים על ידי נגידים שגם הם קובעים עיתים לתורה. את תומכי התורה הללו פגשתי בשדרות הרחבות של מנהטן, מאופסנים בתוך משרדי ענק ממוזגים המשקיפים אל גג העולם, ומתחתיהם מאות עובדים נמרצים, יהודים וגויים כאחד. הם יושבים באחוזות פאר בברונקס ובלורנס, באושן פארקווי ובפלטבוש, בסלונים רחבי ידיים שמוארים באור יקרות של נברשות שנדליר נוצצות שמשתלשלות מתקרתם. טוב להם. יש להם תורה וגדולה. המצפון נקי: שעות ניכרות בסדר יומם מוקדשות ללימוד תורה; אחוזים משמעותיים מהכנסותיהם זורמים למרכזי תורה. במחילה מהמשיח, לא התרשמתי שהוא ממש חסר להם בחיים.

"טוב להם". יהודי בניו יורק (אילוסטרציה: נתי שוחט-פלאש 90)

בחלקים אחרים של הביקור, נלקחתי לסיור במבצרי החסידות שהוקמו בניו יורק בעשורים האחרונים. ראיתי את הממלכות שנבנו, את קמפוסי הענק שמאכלסים אלפי בני תשחורת, כולם דור רביעי וחמישי בניו יורק. השואה היא עבורם שמועה רחוקה. הגלות וקשייה היא עבורם בגדר דבר שצריך להאמין בו במקרה הטוב. רובם לא ביקרו מעולם בארץ ישראל; זה לא על סדר יומם. התחרות בין החסידויות המתפצלות, הפכה כל אחת מהן למעצמה של בניינים ומוסדות ונכסי רוח וגשם. מאום לא חסר.

בביקורי שם, קשרתי שיחה עם מכר, בן לאחת החצרות החסידיות הגדולות והנודעות באמריקה. "מה תעשו כשהמשיח יגיע?" שאלתי אותו ישירות. "מה תעשו עם האימפריות שבניתם כאן? תעזבו את הכל ותבואו לארץ?" הלה משך בכתפיו באדישות, טפח על שכמי באדיבות, ובלחי סמוק מעונג מדושן אמר לי: "אל תדאג ידידי. חז"ל אומרים שעתידה ארץ ישראל להתפשט על כל הארצות. אז אנחנו נישאר בחלק של אַמריקֶע". רשמתי את תגובתו היצירתית והקומבינטורית בעוגמה. זה המקסימום שהוא מסוגל לחשוב עליו. להיות בחלק האמריקני של ארץ ישראל. אגב, אין כל ציפייה שמישהו יחשוב על זניחת אימפריות של תורה שנבנו בגולה והשארת נכסים יקרים מאחור. כנראה שהמשיח באמת יציג הסדר הוגן כלשהו לאמריקנים. אבל העובדה שהמחשבה על עלייה לארץ אינה עולה על קצה דעתו, סיפרה לי הכל. למה לו גאולה עכשיו.

באמת, שאלתי את עצמי, מה יקרה עם כל מפעלי הענק הללו כשיבוא המשיח? לאן תעתיק סאטמר, למשל, את עשרות בנייניה הפזורים לאורכם ולרוחבם של ברוקלין ומונרו? ומה יעלה בגורלה של לייקווד? כלום כל החצרות שבנו מבצרי תורה כשִירות לנטוש הכל מאחוריהן? האם העסקנים שבנו את מפעליה הרוחניים והגשמיים של אמריקה החרדית באמת רוצים שהמשיח יבוא? האומנם מסתדרת ביאת המשיח עם תכניותיהם הכלכליות של אנשי העסקים החרדיים שפגשתי במנהטן? מישהו בכלל בדק האם האנשים שיושבים על סיר הבשר, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בשלים לכך שהסדר הזה יופרע באבחת שופר גדול?

אל תיחפזו להשיב בחיוב. התשובה על כל השאלות הללו היא לאו. לאו מוחלט.

בעבר הרחוק, זו לא היתה חכמה גדולה לצפות למשיח. עד לפני שבעים שנה, יהודים סבלו ממצוקות ומרדיפות היכן שרק התגוררו. כל אימת שקהילה יהודית התבססה והתפתחה תחת השמים – תמיד הגיע השלב שבו הופיעו פורעים פיראטיים או ממוסדים, פרחחים מטעם עצמם או קלגסים מטעם השלטונות, שדיללו את הנוכחות היהודית. הציקו ורמסו, עינו והרגו, גירשו והצרו. כמעט בכל מקום, ליהודים היה רע. אז מכיוון שלא הייתה ברירה אחרת, הכל חיכו למשיח. זו הייתה החלופה היחידה. המשענת הבטוחה. הבטחה לעתיד טוב יותר. כשהמשיח יבוא, ייגמרו כל הצרות. ממש כמו האימאם שאמיל, הקווקזי האגדי שמרד בצאר הרוסי ונתפס, ובמעמקי הבור החשוך שאליו הושלך חיבר את הלחן המתגעגע והמתרפק לעתיד אחר וטוב יותר.

זֵכֶר המשיח מבליח בקווצות תודעתנו לשעה קלה רק במצב תוגתי, כמפלט נוח לעת צרה. כשמשהו לא מסתדר בחיים האישיים, כשצרה צרורה מתרגשת על החיים הציבוריים – שוב יצוץ המשיח לחיינו. אם נשמע על תאונה או על פיגוע, אם ניתקל בקרוב שלקה חלילה במחלה קשה, אם נראה אסון מחריד או שניחשף לסיפורו של רווק מזדקן שכלו כל קיציו – אז ניזכֵר במשיח שיבוא ויפתור את צרות הרווק המזדקן והיהודי החולה והאוברדרפט התופח. מעטים הם אלה שבשעה של חתימת עסקה מוצלחת או סגירת שידוך לילד או בסתם רגע של שגרה ברוכה ושלֵווה – זוכרים את הציפייה הזו. אפשר להבין זאת: קשה לאדם שמרוכז בעצמו ובשגרת חייו לחשוב במונחים של תיקון עולם במלכות שמים. שכינתא בגלותא? נו, את זה נשאיר למקובלים ישישים שעורכים תיקון חצות בכותל. אנחנו נמשיך לשלוף את היומון המפלגתי מתיבת הדואר בבוקר, כדי להתעדכן מה פעל שלוחא דרבנן פלוני בוועדה פרלמנטרית אלמונית. תְּחִי השגרה.

"תחי השגרה". (אילוסטרציה: יעקב נחומי-פלאש 90)

הנה כי כן, הסיפורים על הכמיהה למשיח נעוצים בעיקר בהיסטוריה היהודית הקדומה. בדור האחרון, דור השפע, יש הרבה פחות סממנים של ערגה לגאולה אמיתית. האם הרבבות שרכשו בימים האחרונים חבילות נופש פרימיום בדאבוס או בארוזה, בוונציה או בכרתים, באמת ירשו לעצמם לבטל את הנופש השנתי במידה שהמשיח יפציע בחודש הבא? עשו טובה: אל תשיבו לי כן, כי לא בטוח שזו תהיה תשובה מדויקת. עבור חלקם, ביאת המשיח תיחשב לשיבוש תכניות, למטרד של ממש. תודה על הרצון הטוב, יגידו, אבל לא עכשיו.

ובכלל, מה יעשו מנהלי הסמינרים אצלנו, שכל תהילתם וכוחם יינטלו מהם בבת אחת, ושוב לא יוכלו להקצות ברוב טובם מכסות של חסד לתלמידות ספרדיות? מה יעשו העסקנים גדולי העוצמה ורבי העלילה שבמעמדם יחול פיחות מידִי? ואנחנו, העיתונאים, מישהו יסתכל עלינו בכלל? איזה ביקוש יהיה למקצוע הפרשנות הפוליטית? בקיצור, חתיכת סיפור מורכב, ביאת המשיח הזו.

אז הנה סיפור: אדמו"ר גדול ברוסיה התארח פעם על שולחנם של בני זוג כפריים, והחל לשוחח עימם על אודות ביאת המשיח. "הבה נתפלל יחד שהמשיח יבוא", הציע לבני הזוג. כסבור היה הרבי שתפילה זכה של אנשים פשוטים יכולה לחולל נפלאות, אבל לכפרי היו תכניות אחרות. הוא נמלך ברעייתו, ולבסוף הגיב: "רֶבֶּ'ה, המשיח זה רעיון רע. יש לנו משק מכניס, עם לולי תרנגולות שמטילות ביצים, ורפת של פרות שמניבות חלב. המשיח יאלץ אותנו לעזוב הכל ויעלה אותנו לארץ ישראל. במחילה, רֶבֶּ'ה, שיעשה טובה המשיח, ויגנוז את התכניות שלו".

הרבי נדהם. הוא ניסה לשכנע את בני הזוג בדרך אחרת: "נכון", אמר להם, "יש לכם רפת ולולים ותרנגולים. אבל מפעם לפעם מגיעים הקוזקים הגויים, והם בוזזים וחומסים לכם הכל. זה סבל גדול עבורכם. נזק של ממש. כשיבוא המשיח, כבר לא יהיו קוזקים. כדאי לכם!"

שוב נמלך הכפרי בכפריתו הנבערת, ולאחר דקות ארוכות של התלחשות, חזרו השניים אל הרבי כשבפיהם החלטה גאונית: "הרבי", אמרו, "תתפלל שהמשיח ייקח את הקוזקים לארץ ישראל וישאיר אותנו כאן עם הפרות והתרנגולות. זה הכי טוב".

אח, נאנח האדמו"ר. אני חשבתי שקשה להוציא את היהודים מהגלות – עכשיו התברר לי שקשה שבעתיים להוציא את הגלות מתוך היהודים.

מכיוון שאנו, יהודי ארץ ישראל וברוקלין של המאה העשרים ואחת, איננו כפריים נבערים – הרי בכל זאת למדנו קצת – לא יקרה כלום אם נשאל את עצמנו בכנוּת איזה מקום תופסת הציפייה היהודית העתיקה הזו בחיים החרדיים בברוקלין ובארץ ישראל? אז נכון שרֶבּ מוֹישה גפני משיג לנו תקציבים מוועדת הכספים, ורֶבּ מאיֶיר פורוש עומד על המשמר במשרד החינוך, ורֶבּ יענקְ'ל ליצמן זמין לכל שתדלנות בנושאי בריאות והמסתעף. ובאמריקה יש לנו את העסקן נידרמן והשתדלן ברבר והשליח שמטוב שמצטלמים השכם והערב ליד דגלי הפסים והכוכבים בחלונות הגבוהים בוושינגטון. והממשלה בארץ היא ממשלה לתפארת, שבה דרעי הוא שר כל-יכול, שללא אישורו לא תוכל הממשלה למשוך צינור גז מלב ים. והאחים הסרוגים רואים בעיניים כלות כיצד כל משאלותינו בתחומי הרבנות מתמלאות כשמלאכים רבים עונים אמן בעל כורחם. ולפיד, הצורר הזה, מתייבש לו באופוזיציה עד זוב דם. הכל פנטסטי.

אבל האם זוהי תכלית הכוונה? כלום לזאת התפללו אבותינו לאורך אלפיים שנים – שיישבו גפני בכספים ופרוש בחינוך ואזולאי בדתות וכבר אין צורך שיבוא לציון גואל? וזה עוד כקליפת השום לעומת הנוחות שאליה התרגלו אחינו היושבים בגולת אמריקה וחוששים מפני היום שבו ייאלצו לעזוב את לולי הנדל"ן ורפתות ההייטק ופשוט להיענות לקול השופר שייתקע בהר הזיתים ויהדהד עד ללואֶר איסט סייד.

מישהו יודע להסביר איך אירע לנו כזאת, שהגאולה היחידה שאנו מייחלים לה – היא החלק בדרשה שבה מגיע הדרשן הטרחן לקטע של "ונזכה לביאת המשיח במהרה בימינו"? רק אז, כשאנחת רווחה קולקטיבית מתמלטת מפיותינו לאחר שעה ארוכה שבמהלכה אנו חשים כבני הערובה במבצע אנטבה, אנחנו חשים קרבה לרעיון של ביאת המשיח, בעיקר כרעיון שמבשר את קִצן של דרשות ארכניות.

בקיצור, נכון שאנחנו חכמים ונבונים ומשכילים, אבל בסוף-בסוף, ברגע האמת, התפיסה שלנו היא שטחית. לא כפרנית – אבל בהחלט כפרית. כולנו בניהם הרעיוניים של האיכר והאיכרית מהסיפור על הרבי הרוסי. שהמשיח יבוא למי שצריך אותו, ויותיר אותנו עם הנוחות שלנו בהרי האלפים ובגבעות הקטסקיל, בשבילי דאבוס ובתפנוקי גבעת רם.

"שהמשיח יבוא למי שצריך אותו". (אילוסטרציה: סרגיי אטאל-פלאש 90)

זה הזמן לשים את הדברים על השולחן: לא נעים לנו לדבר על המשיח. ובכן, זה לגמרי לא פוליטיקלי קורקט לדבר על המשיח. כן כן, גם אצלנו. גם בקרב יראים ושלמים ומאמינים. לעסוק בגאולה זה לא פופולארי. אני מוכן לתת הרבה כדי לנסות לנבא מראש אלו תגובות יזרמו למערכת בעקבות פרסום הטור הזה. אין לי ספק שלפחות חלק מן המגיבים יראו בכך מעשה מוזר, חריג, לא מקובל. פריצת טאבו. לכתוב טור על המשיח? כבר נגמרו כל הנושאים האחרים? משהו מוזר עובר על הכותב הנכבד.

בתפיסה שהתקבעה אצלנו, זו שאף אחד לא מדבר עליה בקול, העיסוק בכל העניין הזה הוא לא רציונאלי. אולי עניין לחב"דניקים. אולי למקובלים. אולי לעורכי תיקונים. לא לאברך הכולל המצוי. לא לאיש העמל הקובע עתים לתורתו. לפיכך, מעטות ההזדמנויות שבהן תיתקלו בשיח מעמיק בעניינים אלו במחוז חרדי מן המניין.

שיהיה ברור: איש מאיתנו אינו מפקפק, חלילה, בביאת המשיח. בכל יום אנו מחזקים את אמונתנו בביאתו. כמובן שנמלמל "ותחזינה עינינו" שלוש פעמים בכל יום; נקפיד לסיים כל דרוש בסעודת שבע הברכות המשפחתית במנטרה האלמותית של כלל דרשני ישראל, זו שמיד לאחריה פוצחים המסובים בשירת 'וראה בנים לבניך' – אבל כאן זה יתחיל וכאן זה יסתיים. יפים החיים ללא המשיח, וגם אם לא יפים – כשיבוא נקדם אותו ב'שלום עליכם' לבבי. עד אז, שיתכבד להניח לנו לנפשנו. בקיצור, העיסוק בנושא אינו 'אִין'. בוודאי שלא במיינסטרים.

אני יודע, יש לכך גם רקע כאוב: במרוצת ההיסטוריה היהודית צצו שרלטנים דוגמת שבתאי צבי ודומיו, שם רשעים ירקב, שניצלו את הציפייה היהודית העתיקה כדי לקדם אינטרסים מגלומניים ושפלים. הללו, רשעי עולם, הפילו חללים הרבה, חוללו שַׁמות בעם היהודי, ובגללם הפך הנושא לרגיש בעיני רבים. תפוח אדמה לוהט. אמונה שיש להצהיר עליה אך לא ממש לחיות איתה. בקיצור, מס שפתיים בעלמא.

זה לא הרשים את ה'חפץ חיים' זי"ע, שהפך את הציפייה לביאת המשיח לכל-כך מוחשית, עד שהקים בראדין כולל מיוחד שבו למדו הוא ותלמידי חכמים נוספים מזרע הכהונה את סדר קדשים בעיון ובהעמקה, כדי שכאשר ייבנה המקדש יוכלו להקריב קרבנות בירושלים. בהמשך, בערוב ימיו, עלתה ציפייתו מדרגה נוספת: הוא תכנן לעלות ארצה, על מנת להיות ברגע הנכון הכי קרוב למקום שבו ייבנה בית המקדש. כתביו מלאים באגרות ששלחו הוא וחתנו לנדיבי עם, בתחינה שיסייעו לו כלכלית להגשים את משאלתו ולעלות לירושלים. כל ההכנות נעשו, הוא אפילו עזב את ראדין בדרכו ארצה, אלא שאז חלתה רעייתו ועברה סדרת ניתוחים. ה'חפץ חיים' נאלץ לגנוז את הרעיון, אך ליד מיטתו המשיך להעמיד בגד חדש ומיוחד, במטרה ללבשו מיד כאשר יבוא המשיח.

זה לא הרשים גם את ה'ישמח משה' מאוהל זי"ע, שרגעים לפני פטירתו חזו חסידיו במחזה מבהיל. התיאור מופיע בהקדמה לספר 'ירים משה' שחיבר צאצאו הגר"מ ובר זצ"ל, מתוך 'שם הגדולים'. "קודם פטירתו אמר: "ריבונו של עולם, אתה יודע את האמת. אני אמנם האיש הכי גרוע בעולם, ואתה יודע שאני אומר את זה באמת. כי זו המעלה היחידה שלי, ברוך השם, שמעולם לא אמרתי דבר שקר. ובשעה זו – בוודאי שלא אומר דבר שקר. אומר אני עכשיו, ריבונו של עולם. אילו היה משה בן חנה יודע ששערו ילבין בעוד שהמשיח טרם בא – בוודאי שלא היה יכול להחזיק מעמד בסבל הזה. אך אתה, ריבונו של עולם, השלֵית אותו מיום ליום, עד שהלבין ראשו. נו, וכי גבורה היא אצלך כביכול להשלות זקן שכמוני?!…

"מבקש אני ממך, רבונו של עולם, יבוא נא עכשיו! אין אני מבקש לטובתי, אלא למענך, שיתקדש שמך ברבים. על עצמי אני מוחל. למעני, אהיה כפרה על כל ישראל – גם אם לא תהיה לי הזכות להיות אפילו אֵפֶר תחת כפות רגלי הצדיקים. ובלבד שהמשיח יבוא. ואתה, ריבונו של עולם, יודע את האמת, שכוונתי רק למענך. והריני מוסר נפשי, רוחני ונשמתי למען כבוד שמך"… ובזה נפטר. זכותו יגן עלינו.

ועוד רבות מסופר על גדולי ישראל, בכל הדורות ומכל החוגים והפזורות, שהציפייה לגאולת ישראל היתה מרכיב מרכזי בחייהם. אבל זה שייך להיסטוריה.
כיום השתנו העתים והתהפכו הטבָעים. קל לייחס זאת לפעילותם של זרמים שונים – בהם פלג שוליים בחסידות חב"ד שאנשיו מעוותים את רצון רבם זי"ע בהתעקשותם להצביע בראש חוצות על זהות המשיח כשהם עטופים בדגלים צהובים; קל לייחס זאת לגורמים בציונות הדתית שהופכים ציפייה טהורה לסדרת פעולות עצמאיות ויזומות דוגמת עלייה להר הבית בניגוד לדעת כל גדולי הפוסקים, תוך הסתכנות בחשש איסור כרת. כל אלה אולי תורמים תרומה משלהם להסתייגות האינסטינקטיבית של רבים מכל עיסוק בנושא. אם כך נראית הציפייה למשיח, הם אומרים, אנו לא רוצים להיות שם.

אבל הסיבה האמיתית היא החשש המודחק, הקמאי, מפני הצורך לשנות הרגלים. קוזקים כבר לא אורבים לנו בחצר, והחיה הנאצית הוכחדה מזמן מן העולם. המאה העשרים ואחת נוחה, פחות או יותר, לבריות שנולדו לתוכה. אנחנו לא רוצים שהאמונה הזו תשתלט על חיינו בצורה שתצריך אותנו לשנות משהו מאורח החיים השגרתי.

עם יד על הלב, האם אנחנו בשלים לרגע שבו תואר האמת באור יקרות? כלום איננו חוששים בסתר ליבנו מפני הרגע שבו ניאלץ לאמץ את המודל היהודי הקולקטיבי והמזוקק שאותו יציג המשיח וישים קץ לקבוצתיות? הרי קל זה לא יהיה – לוותר ברגע אחד על הרגלי כיתתיות, על קידושי מחנאות, ובעיקר – על טיפוח ארוך שנים של רחשי בוז לאורח חייו של האחר. לשם כך נזדקק לתכנית גמילה מייגעת וארוכת טווח. אז אולי לכן יש משהו במנגנונים הפסיכולוגיים של כולנו שאינו מניח לנו לחשוב על ימות המשיח כעל משהו רציני שיכול וצריך להתרחש מחר בבוקר?

"אם כך נראית הציפייה למשיח..." (אילוסטרציה: נתי שוחט-פלאש 90)

העיתון לאנשים חושבים פרסם לאחרונה ידיעה שדיווחה על קבוצת הורים מזועזעים שקָבְלוּ נגד הסעתם של ילדים במערכת החינוך הממלכתית לטיול באתרי מורשת בירושלים. אם לא די בשערורייה הגלומה בלקיחת ילדים לכותל – קבלו את הסקנדל הבא: במהלך אחד הביקורים פגשו הילדים בפעיל חרדי שהתפלל איתם – תחזיקו חזק – שיבוא המשיח. לא פחות. ימי הביניים זה כאן.

במאמר שפרסמתי בעקבות כך בעמוד הדעות של העיתון, ניסיתי להציב מראה בפני כהני הדת הפלורליסטית שקוראים השכם והערב להכניס את אסון הנכבה הפלסטיני לתכנית הלימודים הממלכתית – אך באותה נשימה מתנגדים באופן חולני לכך שילדים יהודיים ישמעו, חלילה, על אמונה יהודית עתיקה בביאת המשיח. במאמרי לגלגתי על השמאל העמוק שמאמץ את הנרטיב של עם אחר תוך כדי שהוא שורק בבוז לאמונתם של אבות ואחים. המאמר זכה למאות שיתופים ותגובות נסערות. רובן, כמובן, ניסו לסתור את המאמר. נו, לא ציפיתי לתגובה אחרת מקוראי ביטאון השמאל הישראלי.

את המאמר חתמתי במשפט הבא: "אנא, בשם הנספים ששרו 'אני מאמין' ברכבת לטרבלינקה, הניחו לכל ילד בישראל לדעת – רק לדעת – על האמונה היהודית העתיקה בביאת המשיח".

אחרי פרסום הדברים, ובתום שקיעת אבק התגובות הנזעמות, התמלאתי מחשבות ביני לבין עצמי. אהיה כן יותר: התמלאתי בושה. מחילונים-להכעיס, מקוראי 'הארץ' לתיאבון, אני דורש שיכירו באמונה היהודית בביאת המשיח – אבל לעצמי אני עושה הנחות מפליגות. את עצמי אני לא שואל עד כמה אני מאמין בכך באמת, באופן מוחשי, ברמה של הכרה ודאית ומלאה, עד כדי נכונות לוותר על הטיסה הבאה לניו יורק. האם אין בכך דו-פרצופיות מן המדרגה הראשונה?
בואו נפסיק לעבוד על עצמנו. אנחנו לא באמת מחכים למשיח. הגיע הזמן שנתחיל לחכות לו ברצינות.