הלצה עממית מספרת על שני בעלי-דין שנכנסו לפני הדיין להתדיין. כאשר סיים בעל הדין הראשון את טענותיו, אמר לו הדיין: אתה צודק. כשסיים בעל הדין השני את דבריו, אמר גם לו הדיין: אתה צודק.
השמש שעמד מן הצד, לא הסתיר את פליאתו ושאל את הדיין: הכיצד זה יתכן, שגם הראשון צודק וגם השני צודק? השיב לו הדיין: גם אתה צודק…
אם נשתמש בסיפור הדמיוני ונרצה להפוך אותו לאקטואלי, הרי לנו העימות החריף בין ראש השב"כ לשעבר לבין ראש הממשלה ושר הביטחון.
יובל דיסקין, האיש שהיה מופקד במשך שנים רבות על אחד הגופים החשובים והרגישים ביותר במדינת ישראל, יוצא בשצף קצף נגד אלו שהוא כיהן תחת מרותם ואינו בוחל במלים. "אני לא מאמין לא בראש הממשלה ולא בשר הביטחון. אני מאוד לא מאמין במנהיגות שמקבלת החלטות מתחושות משיחיות… ברמה האישית אני לא סומך עליהם שהם יכולים להוביל את מדינת ישראל למהלך נגד איראן וגם להוציא אותה. אלה לא האנשים שהייתי רוצה שיחזיקו את ההגה כשיוצאים למהלך כזה".
רק להזכיר, דיסקין כיהן שש שנים כראש השב"כ, ופרש רק לפני שנה, זאת לאחר שהאריך את כהונתו תחת ממשלת נתניהו.
דיסקין גם מתח ביקורת נוקבת על התנהלות הממשלה בנושא המו"מ עם הפלשתינאים, ואמר כי "הממשלה הזאת לא רוצה לדבר עם הפלשתינאים, ואין לה אינטרס לדבר איתם. אני הייתי שם עד לפני שנה ואני יודע מקרוב מה קורה. אין לממשלה הזו עניין לפתור שום דבר עם הפלשתינאים, וזה אני אומר בוודאות… אבו מאזן עשה טעויות" – מודה דיסקין אבל מוסיף – "אבל זה לא קשור…".
ראש הממשלה ושר הביטחון טוענים כי דיסקין פועל ממניעים אישיים, על רקע תסכול אישי. אם אכן אין הוא סומך על נתניהו וברק, כיצד הסכים להמשיך בשירותו תחת הנהגתם? הם שואלים. מדוע לא הודיע על הפסקת כהונתו, אם אכן חשש מדרך פעולתם? ומוסיפים כי ראש השב"כ לשעבר מתוסכל על כך שנתניהו לא מינה אותו לראש המוסד, וגם סירב למנות כמחליפו את האיש שהוא המליץ עליו, אלא מינה מועמד אחר. בקיצור – אין אף טענה עניינית בדברי דיסקין, אלא הכל אישי.
אזרח מן השורה צריך להתחלחל מעצם המחשבה שהטענות הללו צודקות. אם אכן האיש הבכיר הזה, מי שעמד בראש אחד הגופים היותר רגישים וחשובים במדינת ישראל, מוכן לפגוע באינטרסים חיוניים ביותר של מדינת ישראל רק בשל תסכול אישי, אז מהי מידת האמון שניתן לרחוש לאדם שכזה?
מבקריו של דיסקין אומרים כי הדברים שאמר, פוגעים פגיעה קשה ביותר בפעילות האינטנסיבית של נתניהו וברק, להפעיל לחץ בינלאומי על איראן לעצור את תוכנית הגרעין שלה.
אם ראש השב"כ הישראלי שולל פעילות צבאית ואם הוא טוען שפגיעה צבאית רק תאיץ את מירוץ הגרעין האיראני, מי עוד יאיים בפעולה צבאית על איראן?
כך גם בנושא הפלשתינאי, גורם דיסקין נזק כבד למדיניות הישראלית, טוענים מבקריו. כל מאמצי נתניהו לשכנע את מנהיגי העולם, כי אבו-מאזן – האיש שסירב לקבל מידי ראש הממשלה הקודם אולמרט כמעט את כל שטחי יהודה ושומרון – הוא האחראי לטרפוד המו"מ, עולים בתוהו. מעתה לא יצטרך אבו-מאזן להתאמץ לשכנע את מנהיגי העולם, כי מדינת ישראל מטרפדת את תהליך השלום. הוא פשוט יוכל להגיע עם דבריו של דיסקין, ולהוכיח באופן חד-משמעי מי הוא סרבן השלום האמיתי.
בכל בירה אירופאית אליה יגיע נתניהו יוכלו לצטט לו את דבריו של ראש השב"כ לשעבר, המאשימים את נתניהו בטרפוד תהליך השלום, בעוד שאבו-מאזן – הסרבן האולטימטיבי, הוא איש השלום.
כאמור, אם צודקים מבקריו של דיסקין, זו סיבה גדולה לדאגה. אבל מה אם צודק דיסקין בדבריו? אולי באמת פועלים נתניהו וברק ממניעים לא ענייניים? אולי אין הם ראויים לנהל את מערכות הביטחון של מדינת ישראל, מול הסכנות החמורות בפניה היא ניצבת? הרי אין כמו האיש הזה, המכיר את התנהלותם של השניים במשך השנתיים בהן הוא כיהן תחתיהם.
"מציגים מצג שווא ואומרים שאם ישראל תפעל לא תהיה לאיראן פצצה גרעינית" – אמר דיסקין – "זה מצג שווא. הרבה מומחים אומרים שתקיפה ישראלית דווקא תאיץ את מרוץ הגרעין האיראני ותיתן לו לגיטימציה בינלאומית".
אולי צודק דיסקין? אולי אכן מדינת ישראל היא סרבנית שלום? אולי אפשר היה להגיע לאיזה הסדר עם הפלשתינאים ונתניהו מעדיף שלא לעשות דבר? אולי? מי יודע?
אז צריך להחליט מי מהשניים צודק. האם דיסקין המותח ביקורת חריפה על נתניהו וברק וקובע שהוא לא מאמין להם ולא סומך עליהם, או שמא נתניהו וברק המותחים ביקורת נגדית על ראש השב"כ לשעבר וטוענים כי הוא מדבר מטעמים של נקמנות אישית.
ואולי צריכים אזרחי מדינת ישראל לחשוש מפני האפשרות היותר גרועה כי שניהם צודקים?
