כחלוף שנה מאז פרצה "מחאת האוהלים", החליט מי שהחליט לחדש את פעולות המחאה ברחבי הארץ. כזכור, היקף המחאה בקיץ הקודם היה כל כך גדול; כל כך נחרץ; כל כך אוטנטי – שגם פקידי האוצר היהירים והקשוחים ביותר, הבינו שמדובר במחאה שאי-אפשר יהיה להשיב פניה ריקם.
מאות אלפי הישראלים שהגיעו למוקדי המחאה בכל רחבי הארץ, אימצו לעצמם סיסמה שהטיבה לכלול את כל דרישותיהם במשפט אחד: "העם דורש צדק חברתי".
היו שם אנשי ימין ביחד עם אנשי שמאל, שונאי חרדים ביחד עם שונאי ערבים, "צפוניים" ביחד עם קשיי-יום מהפריפריה, משכילים ועמך, מובטלים ובעלי אמצעים – כולם שמו בצד את נטיותיהם הפוליטיות ואת הבדלי המנטליות שביניהם והתאחדו תחת סיסמת "העם דורש צדק חברתי".
בבסיס המחאה עמדה הדרישה ל"דיור בר השגה". לא יתכן, אמרו המפגינים, שאנשי מעמד הביניים, המתאפיינים בדרך כלל במשפחות שבהן שני בני הזוג עובדים לפרנסתם, לא יוכלו להגיע לדירה משלהם. בנוסף דרשו גם להוזיל את מחירי המצרכים הבסיסיים, להקל עליהם את נטל המיסים, ומעל הכל לשנות את סולם העדיפויות שעל פיו מתנהלת הכלכלה הישראלית.
כשהגיעה המחאה לשיאה, ונציגי השלטון נאלצו להצהיר כי הממשלה מכירה בצדקת דרישותיהם והיא אכן מתכוונת לדאוג לשיפור משמעותי ברמת חייהם של אנשי מעמד הביניים – נדמה היה לכולם כי בניגוד למדיניות ההבטחות חסרות הכיסוי שאפיינו את התנהלותן של כל הממשלות מאז קום המדינה, הפעם לא תהיה לממשלה כל ברירה אלא לקבל החלטות שאותן תיאלץ ליישם. היא אכן תדאג לדיור בר השגה; היא תפחית את נטל המיסים; היא תוריד את מחירי המצרכים הבסיסיים; וכמובן, היא גם תעצור את הבזבוזים בתוך משרדי הממשלה השונים ותבטל את המשרדים המיותרים שהוקמו בשל האילוץ הפוליטי שנוצר בעקבות השתתפותן של "ישראל ביתנו" של ליברמן ו"עצמאות" של ברק בממשלה.
באותם ימים נדמה היה לכולם כי אך טבעי הוא שהשלב הבא בהתקוממות האזרחית יבוא לידי ביטוי בהחלטה שתקבלנה המפלגות השונות, לשנות את סדר יומן ולהציב את הנושא החברתי בכלל, ואת התביעה לצדק חברתי בפרט, בראש סדר העדיפויות שלהן.
כשכל כך הרבה אזרחים מכל שכבות הציבור מתלכדים ביחד בדרישה לצדק חברתי, איזו מפלגה תוכל להרשות לעצמה להמשיך בהפרחת סיסמאות חסרות כיסוי בנושאים שאינם רלוונטיים לתומכיהם? איזו מפלגה לא תבוא עם תוכנית מסודרת לפתרון בעיית הדיור, כך שסוף סוף יהיה במדינה הזאת דיור בר השגה? איזו מפלגה לא תתמקד בהצעות אופרטיביות להורדת נטל המס על שכבות הביניים, הורדת מחירי המצרכים הבסיסיים, הוזלה דרסטית במחירי המעונות והצהרונים לילדים, ועוד כהנה וכהנה הפחתות והורדות של מיסים והיטלים ממשלתיים שמונעים ממשפחות מעמד הביניים אפשרות "לגמור את החודש" בכבוד?
אבל, כידוע, כל התקוות והתחושות שסוף סוף סדר היום הכלכלי במדינה עומד לעבור שינוי מהותי מבחינת ההתחשבות בצרכי האוכלוסיה, התפוגגו ונגוזו. כל הציפיות לדיור בר השגה, להפחתת נטל המסים, להורדת מחירי מצרכי המוצרים הבסיסיים ולהפסקת הבזבוזים הממשלתיים – לא התממשו.
הדבר היחיד שנעשה בעקבות המחאה היה הקמת וועדת טרכטנברג, עליה הוטלה המשימה להמליץ על סדר יום חברתי חדש, בהתאם לדרישות שהועלו על ידי משתתפי מחאת האוהלים.
אבל למרבה החרפה, השינוי הכי משמעותי שהוועדה המליצה לערוך בסדר היום החברתי במדינה, היה לתת גושפנקא רשמית להפיכת החרדים לאזרחים סוג ב'. הדרישות לדיור בר השגה ולהפחתה משמעותית בנטל המס ובמחירי מצרכי היסוד, נדחקו הצידה. מה שכן היה חשוב לוועדה לקבוע היו תקנות וקריטריונים שעל פיהם אם וכאשר תינתן איזושהי הטבה לאוכלוסיות במצוקה, יוכלו ליהנות ממנה רק מי שממצה את כל כושר ההשתכרות שלו – ובמילים לא מכובסות: כולם חוץ מהחרדים שמתעקשים להמשיך ללמוד תורה.
על רקע האכזבה הציבורית מהשתלטות גורמים אינטרסנטיים על גל המחאה ששטף את המדינה בקיץ הקודם, אך טבעי הוא שלקראת התחדשות המחאה בימים אלו – מארגני המחאה יפיקו את הלקח המתבקש ולא יתנו לגורמים אינטרסנטיים שונים ומשונים לדחוק הצידה את דרישותיהם המוצדקות ל"צדק חברתי", כפי שהוא צריך לבוא לידי ביטוי בכך שהמוני אזרחי ישראל יוכלו להגיע ל"דיור בר השגה" ושמחירי המוצרים היסודיים יהיו סבירים במידה כזו שכל בעלי המשפחות, ובמיוחד המשפחות ברוכות הילדים, יוכלו להרשות לעצמם לתת לילדיהם את כל צרכיהם.
הדבר האלמנטרי של "צדק חברתי" הוא לתת לכל ילדי ישראל הזדמנות שווה ליהנות מאותן זכויות.
