רבינו יצחק אייזיק ווייס נולד בשנת תרל"ה לאביו רבינו האמרי יוסף זי"ע לאחר שנים ארוכות של ציפיה ותוחלת, בברכתם של מהרי"א מזידיטשוב זי"ע והדברי חיים מצאנז זי"ע.

בגיל חמש עשרה שנה נשא את בתו של ר' ישכר בער אייכנשטיין מווערעצקי בעל מלבוש לשבת ויום טוב שהיה אחד מבניו של ר' אייזיק'ל מזידיטשוב. כבר בחיי אביו קבל דרכי הנהגה ממנו ומשנת תרס"ד ואילך, כשחלה רבינו האמרי יוסף את חליו, הנהיג למעשה את חסידי ספינקא.

ה"חקל יצחק" זי"ע נפל פעם בילדותו ונחבל, קרא לו אביו רבינו מרן ה"אמרי יוסף" ושאלו אם לא החסיר באמירתו הבוקר אחד מסממני הקטורת.

פעם אחת חזר רבינו ה"אמרי יוסף" זי"ע מהמקוה יחד עם משמשו בקודש הרה"ח ר' חיים בלך, ורבינו החקל יצחק בא נגדם וראשו מושפל בגלל שמירת העיניים ולא הבחין מי ומי ההולכים אמר רבינו האמרי יוסף הנך רואה את דמותו כולה היא של הרבי מזידיטשוב.

הגה"צ רבי נפתלי צבי אב"ד בילקא הי"ד בנו של רבינו מרן ה"חקל יצחק" פנה בשאלה אל הרה"ג ר' אליעזר דייטש זצ"ל אב"ד באניהד בעמח"ס תבואות ופרי השדה, וענה לו הרה"ג בכתב לשאלתו וכך לשונו: מכתבו הגיעני לנכון ולא היה מהראוי להשיב לו, הלא יוכל לשאול כל ספיקותיו מאביו הגאון הצדיק שליט"א (זצ"ל) אשר כל רז לא נעלם ממנו רק שלא להשיב פניו ריקם אשיב לו בקיצור. (שו"ת פרי השדה ח"ג סי' קי"ז (תרע"א))

פעם אחת ביקר רבינו הק' מרן ה"חקל יצחק" בסטאנקוויץ בביתו של הרה"ח ר' נטע הכהן יעקובוביץ ז"ל והוא ערך סעודה לכבודו של רבינו, וגם הוזמן לסעודה זו הגאון ר' אליעזר שוורץ זצ"ל דמו"ץ שאריש פאטיק (והוא היה גיס גיסו של הר"ר נטע ז"ל) וכן יש לציין שהגאון הנ"ל היה שנים רבות חברותא של רבינו החקל יצחק זי"ע, לאחר הסעודה התפלפל רבינו עם הגאון הנ"ל כמה שעות, ובאמצע הפלפול הודיעו לרבינו שהמרכבה עומדת מוכנה לנסיעה, אחרי כמה שנים נפגש רבינו עם הגאון הנ"ל בתחנת רכבת, ורבינו הק' מיד התחיל להתפלפל עמו והמשיך במשא ומתן של הלכה באותו ענין שדנו והתפלפלו אז,אחרי שהרבי נסע משם אמר הגאון הנ"ל להרה"ח ר' נטע ז"ל הריני מלא התפעלות איך שזכר הרבי בדיוק באיזה מקום סיימנו את המשא ומתן והמשיך אחרי כמה שנים מיד כאילו זה עתה פסקו. (מהר"ר נטע יעקובוביץ ז"ל)

בשנת תרצ"ג החליט אבי לעלות ארצה חיסל את כל עסקיו ועשה הכנות לעליה וחשש לספר לרבינו ה"חקל יצחק" לפני שסיים כל הכנותיו, אבי היה לו חזקה להחזיק את הטלית שרבינו קשר את הציציות בהם, קרא רבינו הק' לאבי שיכנס לחדרו להחזיק בטלית בשביל שיוכל לקשור את הציציות לאחר שגמרו לקשור הציציות פנה לאבא למה הנך ישן ? איני ישן ענה אבא, לאחר דקות מספר חזר שוב רבינו על שאלתו ושוב ענה אבי בתמיה על שאלתו, אמר לו החקל יצחק הגמרא אומרת שפועל בטל כישן דמי והרי הנך מתהלך בטל ולכן כישן דמי ואז נתן רבינו ברכתו לדרך וצוה עליו על הנהגות בארה"ק. (הרב שלמה הופמן ע"ה)

אבי בעלותו ארצה עמד בקשרי מכתבים עם רבינו הק' ואבי שידל אותו תקופה ממושכת שיבא לביקור לארה"ק שזה יגרום לעידוד וחיזוק היהדות החרדית. ולא נענה, השתמש בנימוקים רבים ושונים ובניהם הרי גדולי הרבנים והצדיקים מכל מדינות מזרח ומרכז אירופא ביקרו וממשיכים לבקר כאן. באחד ממכתביו {שלצערינו נאבד וחבל על דאבדין} גילה בפניו סודו: לו ידעת כמה הנני וכמה, מתגעגע, ומשתוקק, לנשק אדמת הקודש ולחונן עפרה, להתפלל במקומות הקדושים ולהשתטח על קברות הצדיקים, אולם מה אעשה הרי כידוע לך לא יתכן בזמננו שאצא לדרך כזאת בלי שיהא מלווה בפרסום רב בכל כלי התקשורת, וירא אני מאוד מאוד שפרסום זה עשוי לגרום נזק ופגם בנשמתי, ולכן לצערי, איני יכול להרשות לעצמי כעת להגשים מאוו, רוחי ועלי לוותר על כיסופי להתהלך בחצרות קדשו.(קשה לי להבליג ולעצור ברוחי עובדא זו בלבד אם לנתח אותה יכולה לתת לנו דימוי מה על גדלו ומעלתו בקד' וטהרה עד כמה היה ממארי דחושבנה, ומוחי שליט על ליבו וד"ל). (הרב שלמה הופמן ע"ה)

רבינו כאביו בעל אמרי יוסף לא הדפיס אף הבן ר' יצחק אייזיק אף חיבור בחייו (פרט להקדמה שהוזכרה לעיל). לאחר השואה אסף נכדו וממלא מקומו, ר' יעקב יוסף ווייס, את שרידי דברי התורה ששרדו מן התבערה והוציאם לאור: ספר חקל יצחק חלק ראשון (על בראשית שמות). ניו יארק תשי"ב. , צו דף. ספר חקל יצחק חלק שני (על ויקרא במדבר דברים). ניו יארק תשי"ד. סח דף. שאלות ותשובות חקל יצחק ניו יארק תשכ"ו. מט, שא עמ'. כולל צה תשובות, לפי הפירוט דלקמן: תשובות למארמארוש, תשובות להונגריה, תשובות לטראנסילוואניה, חמש תשובות לפולין. בשש תשובות ללא שמות השואלים. מבין גדולי הרבנים, שאתם החליף תשובות, נציין את מחותנו מהרש"ם מבערזאן, ר' אריה ליבוש הורביץ רבה של אסטרי בעל הרי בשמים, הגאון הספרדי ר' חיים חזקיה מדיני בעל שדי חמד, ר' צבי הירש שפירא ממונקאטש בעל דרכי תשובה ובנו ר' חיים אלעזר שפירא בעל מנחת אלעזר, דודו ר' יצחק אייזיק ווייס רבה של סוואליווע בעל בית יצחק ועוד. מט עמ' ראשונים כוללים קונטרס עשרה מאמרות (הקדמת המחבר לספר אמרי יוסף).

מסופר שפעם החקל יצחק מספינקא היה בעיר ברוד עם הרבי מראדומסק, והרבי מראדומסק נכנס לחקל יצחק עם החסידים שלו וכל החסידים נתנו לחקל יצחק קויטלאך ופדיונות והחקל יצחק קיבל מהם ומתי שכולם גמרו אז הרבי מראדומסק הוציא מטבע ונתן לחקל יצחק קויטל עם פדיון, אמר לו החקל יצחק מילא החסידים שלך הייתי חייב לקחת אבל ממך שאתה גם רבי אז אני לא רוצה לקחת את הפדיון, אמר הרבי מראדומסק לחקל יצחק מקובלני מאבותי שנותנים קויטל עם פדיון שאם לא נותנים פדיון אז למה אני מגיע לבית דין של מעלה ואומר שיבטלו את הגזירה לפלוני, אבל אם נותנים לרבי פדיון אז הרבי נעשה שכיר יום במילא יש לו כן זכות להגיד לבית דין של מעלה לבטל את הגזירה לפלוני, ואחרי שהרבי מראדומסק אמר את זה אז החקל יצחק הסכים לקבל ממנו את הפדיון.

החקל יצחק בה"ד בתור ילד היה מאוד שובב עד שיום אחד נכנס השכן לאביו האמרי יוסף זיע"א, בטענה שבנו יצחק אייזיק זיע"א שבר שמשה בחלונו, והאמרי יוסף זיע"א, פרע את הנזק, ואמר האמרי יוסף זיע"א, שבתור עונש על מעשהו עתידים להידחף אצלו יהודים רבים עד כדי שישברו כל דלתותיו וחלונותיו.

החקל יצחק זיע"א היה בחג השבועות ביחד עם הבילקא רב זיע"א, וביום השני באמצע הטיש התעלף החקל יצחק והכניסו אותו לחדר אצלו ונהיה מאוחר ואז כל האנשים עזבו את המקום, ואחרי שברכו יצא החקל יצחק ללוות את הבילקא רב זיע"א, ובדרך למדו והם לא שמו לב שהם הגיעו וחזרו בחזרה וכך היה כל הלילה. רבי ישראל חיים הי"ד ורבי נפתלי צבי מבילקא הביאו את החקל יצחק לטיפול בבודפשט והרופא נתן לו זריקה חזק שהוא התעורר החקל יצחק צעק בקול שאגת אריה שצריך אימה ויראה רק מהבורא כל העולמים.

היה זה ביארצייט של הדברי חיים מצאנז והוא בתוך הלך עם עוד בחורים להכיר את הרבנים שהגיעו ליום דהלולא והם נכנסו לאכסניא של החקל יצחק בדיקו אז החקל יצחק למעריב ונטל ידיו ושטף את פניו והתחיל שיר המעלות (זה נתן בו כזה פחד שעד היום הזה בכל פעם שהוא רוצה לקבל התעוררות אז הוא נזכר בזה הדבר).

וידוע דמרן בעל החקל יצחק זצוק"ל לקח לחברותא את ר' אליעזר, והיו נסגרים בשעת הלילה משעה עשר ועד לשעות הקטנות של הלילה והיו לומדים את השיעורים הקבועים בזמן הזה, והגבאים היו עומדים בחוץ ולא היו נותנים לשום אדם להיכנס לחדר בזמן הלימוד, ויותר מאוחר בלילה הגבאים היו הולכים לביתם, ופעם אחת אירע שבאה אישה מאוחר מאוד בלילה ודפקה על דלת חדרו של מרן החקל יצחק זצוק"ל, והחקל יצחק אמר לחברותא ר' אליעזר שיפתח את הדלת, והאישה נכנסה אל הקודש פנימה ובכתה שבעלה חולה מאוד והרופאים התייאשו וביקשה ברכת רפואה שלימה, והחקל יצחק לקח את הקוויטל ובירך "א רפואה פון הימל א רפואה פון הימל א רפואה פון הימל", והאישה לא הסתפקה בזה ואמרה שאינה יוצאת מכאן עד שהחקל יצחק אינו מברך שיהיה לבעלה רפואה שלימה, ואמר החקל יצחק זצוק"ל לר' אליעזר שכיוון ששמו של החולה הוא שמעון אזי נלמד חמש תוספות כמנין אותיות שמו, ולמדו וכשסיימו אמר החקל יצחק שהקב"ה יעזור ובזכות התוס' שלמדנו יהיה לו רפואה שלימה מן השמים, ואמרה האישה שאינה יוצאת מכאן עד שהרבי מברך ברפואה שלימה, ואמר החקל יצחק לר' אליעזר שיראה להוציא את האישה, ור' אליעזר התחיל לדבר עם האישה עד שבאו לדלת ור' אליעזר סגר בעדה את הדלת, והאישה דפקה על הדלת שוב ובכתה והחקל יצחק המשיך ללמוד אבל ר' אליעזר לא יכל ללמוד עוד, והרגיש בזה החקל יצחק ואמר שאני יודע שזה מפליא אותך מדוע לא רציתי להבטיח לו רפואה שלימה, וליבי אומר לי שהיהודי יתרפא במהרה, אם תשאל מדוע לא בירכתי מיד שיהיה לו רפואה שלימה, משום שאם הייתי מברך וזה היה מתקיים אזי האישה הייתה מספרת זאת כל העיר את המופת, ותדע לך שבשמים שונאים שקר ואם הייתה מספרת זאת אזי זה היה מזיק ליהודי לכך לא אמרתי בפירוש שיהיה לו רפואה שלימה, ור' אליעזר סיפר אחר כך שהסתובב בחצירות אחרות ואמר ששמע הרב פעמים שאדמורי"ם יעשו מותים וגם את ר' שמעון ראיתיו בריא ושלם, אבל כזו מידת ענווה לא ראה בשום מקום.

הרה"ח ר' משה מושקוביץ מסטרימבא רכש בית גדול מגוי אחד, ובבית זה הקים מנסרה לעצים (זעגרי) הוא העסיק בה פועלים רבים, כשרכש את הבית שכח (משום מה) לרשום אותו על שמו בטאבו, אחרי שנים מספר כשהעסק התבסס בא הגוי ליהודי ודרש ממנו לצרף אותו כשותף לעסקיו(בלי השקעה כספית מצידו), ואיים הגוי שאם לא יסכים יפנה לבית המשפט ויצהיר שהבית שייך לו, בדיוק אז שבת רבינו הקדוש מרן החקל יצחק הוישוא (בשנת תרצ"ו – צ"ז) וכחסיד מובהק נסע ר' משה אל רבו שטח לפניו ר' משה את צרתו ובכה בדמעות שליש (והיה נהוג בספינקא כשגוי הציק ליהודי היו רושמים את שם הגוי ושם אמו בסו הקויטל), ברם החסיד ידע רק את שמו שך הגוי אבל שם אמו לא היה ידוע לו, ראה רבינו ששם האם לא מופיע בקויטל, שלח את ר' משה לביתו לברר את שם האם, כשחזר ורשם על הקויטל את שמה (גרוגיה בן מריי') לקח רבינו את הקויטל וקרע את שם הגוי ושם אמו, ובירך את החסיד שיוושע, כשחזר ר' משה סטרמבר לכפרו שמע את פעמוני הכנסיה מצלצלים (לסימן שגוי מת) ונודע לו שאותו גוי מת, סיפור זה עשה רושם רב בכל הסביבה.

פעם אחת נקלע רבינו החקל יצחק לעיר הבירה פעסט והתאכסן אצל החסיד הר"ר אברהם שטינמץ ז"ל, (דירתו הייתה ברחוב בו היה השטיבל לאנשי פולניה פולישער שטיבל, ובבית המדרש הזה עוד הגה"ק בעל הדברי חיים), בלילה לאחר שישן רבינו את שנתו הקצרה קם ולמד כדרכו בקודש בקול ובהיתלהבות, ושכינו של החסיד הנ"ל היה רופא נוכרי וכששמע הגוי את קולו של הרבי הלומד תורה דפק בכותל שהפריד בין שני השכנים להשתיק את קול הלימוד ודפק לא הרף הדפיקות הפריעו לרבינו החקל יצחק פקד הרבי על מארחו בקול תקיף שיכנס לשכנו ויאמר לו שאם יפריע לרבינו בלימודו וימשיך לדפוק בידיו יצטער אחר כך וידפוק ראשו בקיר, והחסיד הנ"ל אמנם נכנס לשכנו ואמר לו את דברי רבו מילה במילה אולם הגוי התעקש והמשיך בדפיקותיו ובאותו לילה מת בנו יחידו.

הרב ר' זעליג דיטש ז"ל מהוסא מעסע (דאפילע) היה שעיר גדול שמסחרו היה בעצים ויותר משלוש עשרה שנה אחרי נישואיו לא היה לו ילדים הפציר ברבינו החקל חצחק זיע"א שיברכהו בזש"ק אמר לו הרבי הן עשירות הן בנים?!, ענה ר' זעליג שמוכן הוא לוותר על עשירות ובלבד שיהיו לו ילדים ואכן בירכו רבינו ולשנה הבאה נולד לו ואחריו נולדו עוד שני בנים כעבור שנתיים מאז שבירכו הרבי ירד מגדלותו ויצא נקי לגמרי מנכסיו נסע שוב לרבינו החקל יצחק אמר לו הרבי הרי וויתרת על עשירות עבור בנים ויעץ לו רבינו שיהיה מלמד.

הר"ר בנימין שווארץ מבעקטש טשאבא היה במשך שנים רבות חשוך בנים ופעמים רבות הפתיר ברבינו החקל יצחק זיע"א שיברך אותו בזש"ק ותמיד דחה אותו הרבי בשנת תש"א היה מרן החקל יצחק בשבת בדעבריצין וגם ר' בנימין הנ"ל במחיצתו של הרבי כשניכנס להיפרד מהרבי הזכיר שוב לרבי שיברכהו ושוב דחהו הרבי כשראה שבקשתו נדחתה התאזר עוז ואמר רבי הרני כבר עשרים ושתיים שנים אחרי נישואין ועדיין אין לי ילדים ואני מפתיר ומתחנן שהרבי יברכני בזש"ק ואנני יוצא מחדרו של הרבי עד שלא יבטיחני, כשהרבי שמע דברים אלה אמר בתוקף הרפה נא ממני אולם ר' בנימין גילה עזות דקדושה ולא הרפה הוא הפציר והתעקש שוב ושוב, ולא רצה לעזוב את החדר עד שרבינו יברכיהו ויבטיחהו, אמר לו רבינו הקדוש "אז דיא ווילסט דווקא וועסטו האבען" בערך כעבור שנה נולד לו בן זכר ורבינו החקל יצחק היה אמור להשתתף בברית ברם לא אסתייעא מילתא, שם הילד היה יוסף מאיר כשם רבינו הקדוש מרן האמרי יוסף זיע"א.

אני ילד קטן בן השבעה ועוד אלפי חסידים ואנשי מעשה שנקבצו ובאו אז בשנת תרפ"ג לספינקא על יום היארצייט של האדמו"ר בעל האמרי יוסף זצ"ל ושבהזדמנות זו זכיתי להכיר בראשונה את האדמו"ר מהרי"א זצ"ל, הרבי היה מעוטף כולו בטליתו ומתוך הטלית בקעו נעימות זדיטשוביות שירדו לתוך חדרי לב, הרגיש אבא ז"ל שלבו התמים של הילד גדוש התרגשות אין קץ הגביה עין דמעות, אדומה מדם, וחנן בה את הילד במבט של רחמים, כאילו מרמז ואומר: שמור בני רגע זה בלבך כי הוא רגע נדיר בחיי האדם עלי אדמות, הבחין הילד באביו שהוא בוכה פרץ גם הוא בבכיה צעקנית שנהפכה לשאגה שהחרישה אזניים, לקחו את הילד באמצע התפלה והובילוהו לביתו של ר' סנדר ווייס (מח"ס "פאר יוסף"), אך גם שם לא הצליחו להרגיעו והתייפחותו קרעה שחקים, החריש את התייפחותו רק קולו הרועם של הרבי שהדהד בחללה של ספינקא והגיע עד לביתו של ר' סנדר כנהום הים בסערו.

והרבי התפלל, האם מוכשר מישהו לצייר זאת, האם יאמינו אנשים בימינו שלאחרי התפלה של חול היתה הטלית רטובה כאילו נפלה למים, האם יאמינו כי נהימתו ב"והאר עיננו", סימרה שערות ממש והעינים זלגו דמעות כנחלי מים, האם יאמינו כי בשעת אמירתו שלום עליכם בליל שבת כשהוא מעוטף בטליתו יצאה הנפש בדברו והאנשים הרגישו רעד בעצמות, כאילו התרחשה רעידת אדמה, האם יאמינו כי בשעות היום והלילה הדהדה בחלל של העיירה תפלה זכה שמילאה את הלב תשוקות רוחניות בלתי פוסקת וגעגועים לעולם נסתר ונעלם.

אין בכוחי לתאר את עולם ההוא ואת הרגשותיו ואני בטוח שגם לו הייתי מצליח לא היו מאמינים לי, אשרי למי שהבליע – את מי שלא ניתן להאמין – בעצמותיו והא נושא את זה בלבו כקמיע של אש, שמירה בפני המזיקים קמיע כזה לכל שנות החיים, עולמות יורדים ועולמות עולים, צורות משתנות וחולפות, אך מזכרת אחת נשארה חרותה באותיות של אש בלב לאמר: זכור בן אדם, כיצד עבד יהודי בדורנו את בוראו, כיצד שפך נפשו בתפלתו לאביו שבשמים.

עשרות פעמים חזר הרבי זצ"ל על תפלת "והאר עיננו בתורתך", בתחנונים, בדמעות ובהשתפכות הנפש שזיעזעה לב אבן, בכל אמירה נעשה קולו תקיף וחזק יותר עד שבסוף היתה לשאגה אדירה שהדהדה כקול רעם, שמע יהודי פעם בימי חייו את השאגה ההיא לא רק שנתמלאה רוח טהרה ויראה שמים, אלא שהבין גם את סיבת גדולתו הבלתי נדירה של האדמו"ר זצ"ל בתורה שהפליאה כל רואים, רבנים גדולים השתוממו מנין חריפות ובקיאות כזו בכל מכמני תורה לאדם שמוחו דביק וקטיר כל יומא בחי העולמים ושתפילתו תופסת מקום כה רב בימו, ברם אילו היו שומעים אפילו פעם אחת את בכייתו השתפכות נפשו בתפילת "והאר עיננו", אילו היו רואים את הסתערותו בשעת תפלת זכה זו היו מבינים כי אחרי הסתערות כזו

מוכרחה ההארה ממרומים לבוא ולנבוע כמעין טהור, אחרי תפלה כזו מוכרחים כל המכשולים להסתלק הצדה בפני הרצון הכביר של האדם העליון.

…ואשנים פשוטים התמתגלגלים בגלגלי החיים אשר כמונו יסתפקו בריענון פעם בשנה את זכרונות הילדות המכניסים אותם לעולם האליצות והטוהר, עת הקדוש מהרי"א מספינקא זצ"ל הדליק את השלהבת בלבבות אלפים וררבות ומעל הרי הקרפטים נישאה הנעימה הז'דיציבאית המסעירה – הכל יודוך.

ר' יוסף חיים קליין מספר שאביו לא היה מחסידי ספינקא, הוא התגורר בכפר יליץ' על ידי אורשיווע, פעם חלה במחלה מאוד שנקרא טיפוס הברות (שווארצע פלעק) שהיא גם מחלה מאוד מדבקת עד שאפילו הרופא לא היה מוכן להכנס לבקרו, הוא רשם רק טרופות, ואשתו היתה נכנסת לחדרו לתת לו את התרופות, יום אחד שמעו שהרבי מספינקא בעל החקל יצחק זיע"א נמצא בעיירה לכמה שעות (בזמן שעבר מחוסט למונקאטש עבר דרך העיירה), ואני מספר הבן ר' יוסף חיים הייתי ילד בן תשע רצתי מהר מהכפר לעיר – אל הרבי, כי ידעתי שאבי בסכנה, אזרתי אומץ, פתחתי את דלת חדרו של הרבי נגשתי אל הרבי ופרצתי בבכי מר, והפצרתי ברבי שיברך את אבי שבריא, הרבי ראה לפניו ילד קטן בוכה, מפציר מכל הלב, נהנה הרבי מאוד מאומץ לבו של הילד, הוא ליטף אותי ואמר לי: ילד אתה יכול ללכת הביתה אביך יבריא, וכשבאתי הביתה, ממשיך הבן לספר, מצאתי כבר את אבי מבריא והולך, ולא ארכו הימים עד שהבריא לגמרי.

ועוד מספר רבינו ה"שיח יעקב יוסף" זי"ע שרבינו זי"ע התמיד תמיד עבודתו, ורבינו ה"חקל יצחק" זי"ע נהג בכל ערב פסח לחלק יין לנצרכים בסעליש, ונהג כן מטעם שכך נהג אביו רבינו זי"ע והמקור לכך היה שרבינו ה"אמרי יוסף" בין גלגולי חייו שעבר עליו, היה זמן שהיה שרוי בדחקות גדולה, עד כדי כך שהגיע ערב פסח ולא היה לו פרוטה ליין לארבעה כוסות, והיה צריך לקחת בהקפה ובאותו פסח ערך הסדר, לאחר שנים אמר שהוא מתגעגע לאותם המוחין שהיו לו בליל הסדר של אותה שנה, ומשם לקח המנהג לחלק יין, כדאיתא (בראשית לב, יא) "כי במקלי עברתי את הירדן הזה", יעקב אבינו ע"ה עבר הירדן ברכוש רב ולא היה נחסר לו מאום, אך אמר "במקלי עברתי", שחש תמיד שיש לו רק מקל ותו לא.

שמעתי מכ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל, שסיפר בשולחנו הקדוש, שפעם בערוב יום נכנס יהודי אל רבנו ה"אמרי יוסף" זי"ע וביקש ממנו צדקה, ולרבנו לא הי' פרוטה לפורטה, ולא עוד שהרי שכבר לווה כמה פעמים באותו היום מעשירי העיר, האם ילוו לו עוד פעם? בכ"ז קרא לבנו ה"חקל יצחק" וציוה לו ללכת להשיג כסף לצדקה, יצא ה"חקל יצחק" לרחובה של עיר ולא השיג את הכסף הדרוש, חזר ה"חקל יצחק" אל אביו ובידו אין מאומה, וכשראה את צערו ניסה לנחם אותו באמרו "הרי לא יתכן שמצווה תיעשה בשלמות, מנוקה מכל פניה, ושנינו "חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". מחשבת מצווה תיתכן בלי שום פניה וא"כ זה עוד מעלה", לא רצה רבנו לקבל את דברי בנו הקדוש באמרו "כשנכנס אלי יהודי ומבקש ממני לצדקה ואין באפשרותי להיענות לו, נדמה לי כאילו איזמל חותך בבשרי ואיך אירגע". (מאת הרה"ח ר' צבי פרוכטר הי"ו)

כשהיה הרה"ח ר' אליעזר זאב פרקש מנדל ז"ל (דעבריצין רבי) בגיל 28 פרצה מחלת הטיפוס בכל אירופה והפילה רבבות חללים. ביום מן הימים התברר כי הרבי מדעבריצין נדבק אף הוא במחלה האיומה. כידוע, האמצעי הראשון שננקט במקרה של התגלות המחלה היה לבודד את החולה ע"מ שהמחלה לא תמשיך להתפשט הלאה, וכך מצא לו האברך את עצמו נאנק מהמחלה ובבידוד מוחלט.

לילה אחד שמע אביו את בנו בוכה ונאנח קשות, האב נבהל ושאל את בנו לסיבת הבכי והאנחות, ה"חקל יצחק" בא אלי עכשיו בחלום סיפר האברך הצעיר לאביו, ואני הפצרתי בו שיתפלל לרפואתי, רבנו זי"ע ענה לי: בוא אקח אותך אל אבי ה"אמרי יוסף" שהיה כבר באותו הזמן בעלמא דקשוט, וכך הרגשתי שאנחנו עפים ועולים עד לשמי מרום עד שהגענו לפרגוד אחד, אמר לי ה"חקל יצחק": השאר כאן ואני אכנס אל אבי, לאחר זמן מה כשיצא ה"חקל יצחק", אמר לי שאביו ה"אמרי יוסף" הבטיח לי לחיות עוד יובל שנים בדיוק. הגיעו ימי מלחמת העולם הראשונה ויהודי דעברצין הובלו דרך העיר אל עבר אושוויץ, ברכבת הדחוסה הצטופף לו בפינתו הדעברצין רבי, הטלטולים היו קשים, הרעב והקור הכריעו רבים, באחד מימות המסע הנורא הוא נרדם עייף וחסר אונים, לפתע נתגלה אליו רבינו ה"אמרי יוסף" זי"ע, הוא ביקש ממנו לוותר על ההבטחה שנתן לו לחיות עד מלאות יובל השנים, אולם הדעברצין רבי לא הסכים לוותר, אז אמר לו רבינו זי"ע: אם כך הבטחתי תקוים. כעבור כמה שעות הגיעה הרכבת לגבול, בדרך נס וללא כל הסבר הגיוני הורו הגרמנים ימ"ש על העברת הרכבת הזאת מיעדה המקורי שהיה אושוויץ, אל עבר אוסטריה, כהרף עין התהפך גורלם של אנשי הרכבת בכללם הדעברצין רבי, ממות בטוח לחיים, לימים כשהזקין והתיישב בירושלים היה הדעברצין רבי ידוע כתהילים זאגער של ירושלים, מידי שנה היה מכריז בפני בן אחותו על הזמן שנותר לו עוד לחיות ובכל שנה היה פוחת והולך, כשהגיע לגיל 78 בדיוק יובל שנים לאחר שקיבל את ההבטחה של ה"אמרי יוסף" מעלמא דקשוט, השיב הדעברצין רבי את נשמתו ליוצרו.

לקראת חג מתן תורה נקהלו ובאו אל רבינו ה"חקל יצחק" בכל שנה הרבה חסידים ואנשי מעשה. אחד ומיוחד שבהם הוא המקובל רבי יעקל'י דרמיטשר ז"ל, נהג כל פעם בבואו ערב החג לברך "שהחיינו" כשרואה את פני קדשו – בשם ומלכות.

בחג זה שפעה על הבאים לבקר בהיכלו השראה עילאית. "אם אדם זוכה" אומר הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע בספרו קדושת לוי" (פרשת יתרו) "שומע בכל חג השבועות את הקול שמכריז אנכי ה' אלקיך". חסידי ספינקא היו בלי ספק מן הזוכים. היו בהם בעלי הרגשה שהזכירו את מה שכתוב ב"אמרי יוסף" למועדים (מאמרי שבועות דף נ"ו ע"א) משמו של הרבי ר' מנדלי מרימינוב זי"ע שהיה אומר "אם לא היה הקב"ה אומר לנו רק א' מן אנכי ג"כ היה די לנו…"

ומעשה ברב פלוני גדול בתורה שבא לסעליש פעם ראשונה, בערב חג השבועות, והתעניין אם האדמו"ר ישמיע כאן דרשה לפני אמירת "אקדמות" כמו שנהוג במקומות אחרים. משהשיבו לו בשלילה הנעצב אל לבו. אך למחרת הקשיב לרבי בפתיחת ארון הקדוש, כשאמר תפלת "בריך שמיה" בהתעוררות ובבכיה גדולה, ועם כל דיבור היוצא מפיו "כמעט שפרחה נשמתו" של הרב האורח, עד שהיה יכול אח"כ להתבטא בפני מכריו: "קבלתי מתפלת בריך שמיה יותר משיכולתי לקבל מכל דרשה…"

ומי יתנה מה נהדר היה מראהו ועליצותו בחג זה בסעודת חלב, כשהביאו לפניו קערה גדולה, מלאה "קרעפליך" (לביבות ממולאות בגבינה), והוא מחלק במו ידיו לכולם מתוך חדוה עילאית, ואחרי כן הוא דורש חלוקא דרבנן "ג על גג" בסוגיא זו או אחרת, הקשורה איכשהו למתן תורה, אותה למד עם בני הישיבה "ישר והפוך" בימים שקדמו לחג. פעם, לדוגמא, דרש ופלפל בסוגיא של "ריחא מילתא" משו"ע יורה דעה, והיה מגולל במהלך הרצאתו ש"ס ופוסקים בחריפות מדהימה, אלא שבסיום הדרשה נאחז בפסוק "לריח שמניך טובים", אשר דרשוהו חז"ל באבות הקדושים, וקישר אותו לדבריהם ז"ל (ראה עבודה זרה דף ג) שכאשר האומות מבקשין תורה, לעתיד לבוא, יאמר להם הקב"ה להם "הביאו ספרי יוחסין שלכם", כלומר מי שאין בו מילתא זו של ריח האבות אינו מסוגל לקבל תורה. ואם ישאלו: מדוע לא כפית גם עלינו הר כגיגית? ישיב להם, שאין תועלת לגביהם בכפיה זו, כי רק בישראל הלכה היא ש"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" בהתאם לדברי הרמב"ם (בהל' גירושין פרק ב' ה"כ) שהכפיה בישראל היא רק בבחינת גילוי רצונו בפנימי לעשות רצון השם, מה שאינו ככן במי שמשולל ספר יוחסין כזה שלנו.

בשו"ת "חקל יצחק" סימן ל' מוציאים אנו קונטרס בפני עצמו, מערכה שלמה, בדיני קדושת עזרה והמסתעף מהם, וכפי שמצוין בראשו, אלו דברים שדרש רבינו זצ"ל בפלפול חג השבועות משנת עת"ר, ושנה שלאחריה תרע"א, דהיינו בשנה השנית והשלישית של נשיאותו.

פעם אחת בליל ב' דשבועות, כשהיה רבינו זי"ע יושב בשולחנו, לפתע חש ברע התעלף לעיני כל הקהל מיד עשו בתחבולות להשיב את רוחו, וכעבור דקות מספר הוטב לו והתאושש, אך מטעמי זהירות לא המשיך בעריכת השולחן, וסיים בזריזות ויצא החוצה, היו הכל סבורים באותה שעה שהרבי ילך לנוח ולישון בביתו, אך להפתעתם ראו שהלך ללוות את בנו הג"ר נפתלי צבי הי"ד, אב"ד בילקא, שהתארח בבואו לסעליש אצל החסיד רבי צבי יוסף הופמן ז"ל, והתלקחה ביניהם תוך כדי הילוכם שקלא-וטריא בענייני הלכה אחת, שלא הסתיימה עד שכבר הגיעו אל מקום האכסניה. עכשיו חזר הרב מבילקא ללוות את ה"חקל יצחק" עד ביתו, כשהויכוח ההלכתי ביניהם הולך וסוער, ושוב פנה הרבי ללוות את בנו עד לאכסנייתו, והם עדיין מתפלפלים אהדי בקול רם ובריתחא דאורייתא. והיו הולכים ושבים הלוך וחזור, הלוך וחזור, ממעונו של הרבי לאכסניית הרב דבילקא, ומאכסניא לבית הרבי, וחוזר חלילה, עד ש…האיר היום.

"סע לארץ ישראל"

ר' דוד ויזל מאיסקריעני – אונגרין נסע עם בנו הב' משה אל רבינו זי"ע, והם נאנחו על המצר שקשה מאוד, אמר רבינו זי"ע לבנו הבחור לפי דעתי סע לארץ ישראל, שאל הבן איך? הרי אין לי שום אפשרות, אמר לו רבינו יסתדר לך בקרוב ותוכל ליסוע לארץ ישראל, וכשחזרו הביתה, בנסיעתם ברכבת ישב מולם אחד שקרא עיתון, והבחינו בעיתון במודעה שמחפשים בחורים להכשרה ולעלות לארץ ישראל, פניות רבו הגיעו למארגנים ורבים נדחו ולא התקבלו והוא נבחר מיד ללא קשיים וכך הגיע לארץ ישראל ונשאר שריד ממשפחתו.

"אשרי אדם מפחד תמיד"

פעם ישבו זקני החסידים בהתוועדות ודיברו מגדלותו של רבינו זי"ע שהוא "פועל ישועות" אמר אחד מזקני הזידיטשועבר חסידים, מה הפלא איפה יש עוד לרבש"ע כזה עבד נאמן שעובד 24 שעות ומפרק את הגוף, ופתגם של כ"ק אדמו"ר זצוק"ל הוא שאף פעם לא ראו את רבינו זי"ע בבגדים אזרחיים (ציוולע קליידער) כי יש זמנים אצל רביים כגון במרחצאות אם בזמני שמחות שהם יורדים אל העם אבל רביו תמיד היתה עליו החרדה והיראה.

"לוו עלי ואני פורע"

הר"ר בן ציון אברהם מנחנניה – חוסט מספר, שאביו לוה מגוי עשיר הרבה כסף ונתן על זה כמקובל שטרות עפ"י סדר תשלומים וכל פעם שהגיע זמן הפרעון לא היה לו ובנתיים מת הגוי, והעו"ד יעץ לאשת הגוי לגבות מהר את החוב וכל השטרות, אבל לרש אין כל, נסעה אמו אל רבינו זי"ע ומסרה פתקא, ורבינו בשעת הקריאה קרע חלקים מהקוויטל ופירר כל חלק וחלק שקרע ורבינו אמר לה אני מבטיח לכם שלא תצטרכו לשלם, וכשחזרה אמו הביתה שמעה היא שהגויה איננה מרגישה בטוב, הכניסה לה אמי עוגה ושאר מיני מאכל וכך היא כיבדה והאכילה לגויה, אחרי כמה ימים אמרה הגויה לאמי תני לי מהארון למעלה את החבילה, ובחבילה זו היו השטרות והגויה דיברה עם אמי ובשעת הדיבור היא קרעה חלקים מהשטרות ופיררם. (כמו שעשה רבינו זי"ע).

"מחזיר אבידה"

הר"ר משה יודא ויינער (מעדייער) היה שען ותמיד לאחר התיקון היה נושא את השעונים עליו לראות ולבדוק אם זה הולך בסדר, קרא פעם שנאבד לו שעון אחד, והגוי ביקש ממנו כסף רב, והלך מיד אל רבינו זי"ע, ענה לו רבינו שיהיה בטוח שימצא, וכל יום היה מקובל שבכיכר העיר הכריזו בתופים על אבידות ומציאות והשען הלך לשם יום יום ולא שמע על אבידתו, עד שיום אחד בא צייגנער ומסר לשען ולא לבעל האבידה הגוי, ושני ניסים א. בכלל מה הציינגר החזיר, ושנית שלא מסר לבעל האבידה.

"רגלי חסידיו ישמור"

מר איצקוביץ הגר כעת בכפר חסידים מספר, בדידי הוי עובדא, הייתי כבר בגיל 4 ועדיין לא הלכתי, הורי דרשו ברפואה, והם לא ידעו לפענח את התעלומה, נבע אבי אל רבינו זי"ע ולקחוני על ידיו, וכשבאנו לרבינו הק', אחז רבינו בידי והתחיל ללכת עימי מסביב לשולחנו, ואז התחלתי ללכת.

"ושב לעבודתו"

באוסטרליה חי שוחט בשם גולדברג וסיפר שאביו עבד בטחנת רחיים, ולימים פוטר מהעבודה, ונסע אל רבינו זי"ע בבכי, השי"ת חנני בבנים רבים ולנו אין לחם, אמר לו רבינו מה יש אפ' פטרו אותך מן העבודה, הרי הם יכולים לקרוא אותך שוב לעבודה, וכך הוה עד כמה ימים החזירו אותו לעבודה.

"נכספה וגם כלתה נפשי"

אם כל עבודתו של ה"חקל יצחק" הי"ד היתה בהתלהבות ובכלות הנפש הרי בהדלקת נר חנוכה היה בבחינת נפשו יצאה בדברו, הוא עמד מול הנר אחוז בשרעפי קודש, בירך על הנרות בקול אדיר ונורא מרעיש כל שומע, אחרי זה אמר משך שעה מזמורי תהלים שונים, בניגון זידיצ'ובאי יורד חדרי לב ומסלסל בניגונים ושירים מקובלים בבית ספינקא. אחרי זה ישב כל העם שעמד צפוף על יד השולחנות שהיו גדושים סוכר ויי"ש. מרן זצ"ל חילק לכל אחד ואחד חתיכת סוכר עם כוסית יי"ש ענה אמן אחרי הברכות, ואחרי כן אמר חידושי תורה נפלאים בפלפול בו יישב קושיית הבית יוסף, ואמרות באגדה וחסידות, עבודת הקודש נמשכו כשעתיים והעם רואה את הקולות ואת הלפידים אשרי עין ראתה כל זאת.

"הסתכלות שלילית או חיובי"

רבינו החקל יצחק בהתחלת הזמן בישיבה אמר לתלמידי הישיבה דברי פתיחה למס' בבא קמא שבתוס' ד"ה ארבעה אבות נזיקין אית דוכתא דלא תני הן כמו הכא וכן בגמ' גבי שלש עשרה אבות נזיקין ארבעה מחוסרי כפרה, ואית דיכתא דקתני ארבעה שומרין הן וארבעה ראשי שנים הן עכ"ד תוס' הסביר רבינו כשהדברים הם שלילים כגון נזיקין ומחוסרי כפרה אין התנא אומר הן וכשהדברים הן חיובים כגון ראשי שנים ושומרים נוקט הן.
מתלמידו הרה"ח שלמה זלמן שפיצר ז"ל

"עבודתו בשעת התפילה"

רבינו בתפילתו היה (תנועותיו כבדות מאד) מנענע ראשו לצד אחד ומטיר ראשו לפניו לצדו השני ומשם חוזר חלילה וכך היה מהתחלת התפלה עד סופו, והרבה מתלמידי הישיבה ניסו לחקותו, אבל אחרי שתי דקות כבר היו ראשם מסתחררות וכואבים ורבינו עבד את ה' עד כלות הנפש.

"חשיבות קביעת מקום לתפילה"

סיפר כ"ק אדמו"ר רבינו זצוק"ל שזיקנו רבינו החקל יצחק הי"ד זי"ע כשהיה אברך (רבינו זי"ע אמר על עצמו שהתפלל אז כבר בסידור האריז"ל) שבת פעם אצל הגה"ק משינאווא זי"ע, והיה בערב שבת קודש סמוך לכניסת השבת, נסתפק רבינו מה לעשות, אם ילך ליקח שיריים מהרה"ק משינאווא שהיה אוכל אז טועמיה, או יותר טוב שילך לבית המדרש לתפוס לו מקום לעמוד בעת התפילה, והחליט בדעתו שיותר טוב שילך לבית המדרש וכן עשה, פתאום הגיע שליח לבית המדרש ובידו שיריים ששלח הגה"ק משינאווא לרבינו זי"ע.
(שבת שבתון, מקור חיים אות מז)

"דברי צדיק מביא לידי הרהור תשובה "

מספר הגה"צ מלינז שליט"א כשהיה רבי ברוך מגרליץ זי"ע בבארדיוב, נסע החקל יצחק זי"ע אליו, ובערב שב"ק בהיותו אצל הרה"צ מגארליץ זי"ע דיבר בקודש כדרכו בקודש דברים שהיה נראה כדברים פשוטים, אח"כ בליל שב"ק אמר החקל יצחק זי"ע הלואי שיהיה לי הרהור תשובה ביום הכיפורים כמו שהרהרתי בתשובה אז בשמעי מהרה"צ מגארליץ זי"ע דברים הללו. (דברי ברוך דף רמב)

"מנהג רבותינו"

מספר נכד רבינו רבי שמואל צבי הורביץ זי"ע זוכר אני האיך שאצל כ"ק זקיני מרן החקל יצחק זצללה"ה, הסדר הראשון שהיה לו לאחר המקווה בערב שב"ק אחר חצות, היה בספר הקדוש נועם אלימלך, ועומד זאת ממש לפני עיני כל הימים.
(טבא דשמואל, שבת שבתון כח)

" עדותו של הגאון קרן לדוד על רבינו"

כשביקר רבינו החקל יצחק זי"ע בפעם ראשונה בעיר סטמר, כיהן אז כאב"ד העיר הגאון רבי אליעזר דוד גרינוואלד זצ"ל בעמח"ס קרן לדוד, רבינו החקל יצחק ביקר כנהוג בבית המרא דאתרא והגאון קרן לדוד הכניע עצמו בפניו כתלמיד צעיר בפני רבו, ומסר לרבינו את מקומו בראש השולחן, ואילו הוא עצמו התיישב בצד השלחן, אחר הביקור, פנו מקורבי המרא דאתרא ושאלוהו למה הכניע עצמו כל כך בפני האדמו"ר הצעיר מספינקא ענה להם הגאון שהוא יכול להעיד על רבינו שהוא גאון הגאונים ובקי בע"פ בש"ס ופוסקים כאחד מהראשונים עד שאין דוגמתו בדורינו. (מהרה"ג ר' אברהם צבי זצ"ל רב דנוה אחיעזר)

"באשר הוא שם"

כי שמע אלוקים לקול הנער באשר הוא שם, אומר רביה"ק החקל יצחק זיע"א מדוע קוראים ביום א' דראש השנה באשר הוא שם פירש"י עה"פ באשר הוא שם בגמ' ר"ה לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נידון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבש"ע מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר והוא משיבם, עכשיו מה הוא צדיק או רשע אמרו לו צדיק אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנהו וזהו באשר הוא שם אומר האור החיים הק' שצדיקים לא שואלים באשר הוא שם ואומרים שלא יסתכלו מה יעשה אלא מה עכשיו מביא היגל יעקב ששמע מפי רבינו האמרי יוסף זיע"א עה"פ כל השומע יצחק לי שיצחק זה גבורה יצחק לי זה אברהם חסד וזה כל השומע שכל מי ששומע קול שופר "יצחק לי" דהיינו נהפך מיצחק גבורה "ליצחק לי" שזהו אברהם חסד.

"רעוא דרעוין"

ר' משה לייב דסקל, היה גר ע"י סיגט והוא מספר שבנו חלה מאד עד שאבד את הכרתו, נסע האב לרבינו ה"חקל יצחק" לשבות במחיצתו, ביום שישי מסר קויטל לרבינו ולא הבטיחו רפואה שלימה, וכן בשולחנו הטהור לחץ ידו של רבינו בחוזקה, ורבינו השמיט ידו, ובסעודה שלישית ניגש שוב לרבינו שיברכהו ואחז בשתי ידיו את ידו של רבינו, ואז ענה לו רבינו שהבן יתרפא אי"ה, ובמוצ"ש חזר הנ"ל לביתו, וע"י הרכבת חיכה לו בעל העגלה (קוטשר גוי) וסיפר לו הגוי שבזמן הסעודה השלישית קם הילד החולה וביקש שיתנו לו מים והחל להחלים, וזה היה באותה שעה שרבינו הבטיחו שיתרפא.

"שיחת האחים אודות רבינו"

בהיותי ביחד עם אחי הרה"ח ר' יוסף צבי נ"י כמה ימים בטבריה בשבוע שלאחר פורים תשמ"ג, נסבה שיחתנו על אודות האדמו"ר מספינקא בעל ה"חקל יצחק" הי"ד זצוק"ל.
אמרתי לאחי נ"י, אמנם לא הייתי בבית, הייתי בישיבה, אולם ידוע לי שבעל ה"חקל יצחק" זי"ע שבת שבת אחת בערינו סערענטש בקיץ שנת תרפ"ט שבת פרשת שלח. לפי מה שידוע לי לא היה בעירנו סערענטש חסיד ספינקא מובהק, ונשאלת השאלה, ע"י מי הוזמן ה"חקל יצחק" זי"ע לסערענטש. (בסערענטש היו שני בתי תפילה רשמיים: א) בית הכנסת הגדול, ובו התפללו בנוסח אשכנז הבעלי הבתים שסווגו כשאכנזים. ב) בית מדרש חסידי, בו התפללו בנוסח ספרד, ואחוז גדול של מתפללים נקראו חסידים, והיו אלה על פי רוב חסידי בעלזא, מונקאטש, סטמאר…)

מנשה: אמר לי אחי, גם לי היה דבר זה כחידה, ורק לפני שנה וחצי נפתרה לי חידה זו. פתרונה שמעתי מפי האדמו"ר הרה"צ רבי יעקב יוסף שליט"א (זצוק"ל), שנתארח אצלנו בבתינו באנטוורפן במסגרת סעודת ערב חסידית אור ליום י"ד סיון תשמ"א.

מנשה: בא ואספר לך את הרקע לשבת זו של ה"חקל יצחק" בסערענטש. באותה שנה סבל ה"חקל יצחק זי"ע, ממיחושים פנימיים, הוא נבדק ע"י טובי הרופאים בעירו סעליש, וכולם יעצו לו לנסוע לבודפסט (עיר הבירה ההונגרית) להבדק ע"י פרופסור מפורסם למחלות פנימיות.עירנו סערענטש היתה עיר צומת, ועפ"י רוב היו צריכים לעבור בתחנתה מרכבת לרכבת. גם ה"חקל יצחק" בנוסעו לבודפסט ירד בתחנת הרכב של סערענטש. עקב אי הבנה, או ידיעה מדוייקת, של מהלך הרכבות היה עליו לחכות כחמש שעות לרכבת לבודפסט בתחנת הרכבת של סערענטש. הוא נסע אז עם בניו הרה"צ רבי נפתלי צבי אבד"ק בילקע הי"ד, והרה"צ רבי ישראל חיים הי"ד אביו של האדמו"ר מספינקא שליט"א (זצוק"ל), בהודע לו שעליו לחכות כמה שעות עד הרכבת הבאה, החליט לא לחכות שעות אלה בתחנת הרכבת מכמה סיבות: א) תחנת הרכבת מלאה גויים, גברים, נשים וטף. בחברה כזאת הרגיש עצמו רע מאוד. ב) ידוע ומפורסמת היתה התמדתו העצומה של ה"חקל יצחק" בלימוד תורה, הוא למד יותר מעשרים שעות ביום, בתחנת הרכבת לא היתה לו כל אפשרות ללמוד. הוא שכר כרכרה ואמר לרכב שיסע עד לביתו של הרב המקומי, באותה תקופה היה רבו של סערענטש הרה"ג רבי מנחם הלוי פולק זצ"ל בעמח"ס חלק לוי, מטובי תלמידי ישיבת פרשבורג שגדל על שיטה להתייחס לחסידים וחסידות בביטול. (בהתחלת רבנותו של הרב פולק ז"ל, סבל רבות עקב יחוסו זה לחסידים, ואכן בסוף רבנותו לפני נסיעתו לארה"ב שינה דעתו, והוסדרו יחסים תקינים בינו לבין עדת החסידים בסערענטש, ועפ"י רוב התפלל בימות החול בבית המדרש החסידי).

לא רחוק מביתו של הרב נעצרה הכרכרה, וה"חקל יצחק" שלח את בנו הרה"צ רבי ישראל חיים הי"ד לביתו של הרב פולק זצ"ל, וביקש רשות להתארח בביתו לכמה שעות עד הרכבת הבאה. הרב פולק זצ"ל שלא הכיר אדמורי"ם מקרוב, וכנראה לא שמע את שמע ה"חקל יצחק" מעודו, חשב שיש לו ענין עם אחד מעשרות הנכדים של רביים המפורסמים מדורות ראשונים, והלה יבטל אותו מלימודו בסיפוריי מעשיות חסידים, ע"כ ענה לו הרה"צ רבי ישראל חיים הי"ד, שאין לו מקום מספיק בביתו לקבל אורחים, והציע לו שיסע לאחד הבעלי בתים החסידים האמידים שבוודאי ישמח לקבלו ולארחו.

לשמע תשובה זו, אמר ה"חקל יצחק" לבנו שיחזור לרב ויאמר לו שאין לו כל בקשה או משאלה גשמית מהרב. כל מה שהוא מבקש:: א' גמרא מסכת זבחים. ב' ספר מנחת חינוך. ג' כסא ופינה קטנה בחדר. לשמוע משאלה זו מאדמו"ר חסידי החליט הרב פולק ז"ל לארחו.

עם כניסת ה"חקל יצחק" לחדרו של הרב פולק, וקבלתו ממנו מסכת זבחים ומנחת חינוך, פתח הוא מיד את הגמרא בדף מסוים, שם את הגמרא על הכסא והתחיל ללמוד בע"פ ממקום שהפסיק ללמוד בביתו כשהגמרא והתוס' קולחים מפיו כשטף מים רבים ופניו בוערות באש קודש. כדרכו בקודש הזכירו זצ"ל במפורש את שמות התנאים והאמוראים ומפרשי הש"ס בדחילו ורחימו. כגון: רב הקדוש, שמואל הקדוש, רש"י הקדוש, בעלי התוספות הקדושים הרמב"ם הקדוש. גם בחדריו של הרב פולק ז"ל נשמעו שמות אלו בציטוט בע"פ את כל המפרשים והפוסקים ופירושם את הרמב"ם שעוסקים בעניני זבחים וקדשים.

נרעד ונדהם עמד לו הרב פולק ז"ל נוכח תופעה זו. ובאחד ההפסקות ניגש הרב פולק ז"ל ורצה לשוחח עימו, אולם ה"חקל יצחק" מראה לו באצבעו כי אסור לו להפסיק את לימודיו בדיבורים. חמש שעות למד ה"חקל יצחק" זצ"ל בלי הפסק מסכת זבחים כשהוא מציץ מדי פעם במנחת חינוך בחדרו של הרב פולק ז"ל עד שבנו הרה"צ ר' ישראל חיים הי"ד מראה לו כי הגיע זמן ליציאה לתחנת הרכבת. תופעה זו זיעזע את הרב פולק ז"ל מבוייש בפני עצמו שבור ומדוכא ניגש ל"חקל יצחק" ודמעות בעיניו ביקש את סליחתו ה"חקל יצחק" נענע לו בראשו כהסכמה לדבריו. אולם הרב פולק ז"ל לא הרפה ואמר: רבי רק אז אדע כי סלחת לי באמת אם תקבל עצתי לשבות אצלנו בעירנו כאורח שבת שבת אחת.כשחיוך נסוך על פניו, אמר לו ה"חקל יצחק" נענתי לך ומיד נקבעה השבת שבה ישבות ה"חקל יצחק" בסערענטש.

וסיים אחי נ"י זהו הרקע לשבת זו ששבת ה"חקל יצחק" הי"ד זצוק"ל בעירנו סערנענט.

"והאר עיננו בתורתך"

ה"אמרי יוסף" זיע"א לא היה נעמד להתפלל מנחה עד שבנו ה"חקל יצחק" הי"ד לא יכנס, פעם אחת קרה שה"חקל יצחק" הי"ד לא שם לב שכבר עבר זמן של מנחה מרוב התמדת התורה, ומאז אביו סיכם איתו שהוא לא ידליק יותר נר בחדרו בשעת הלימוד, וכשיחשיך אז יבין מעצמו שהגיע הזמן של תפילת מנחה וכשהגיע זמן מנחה וה"חקל יצחק" הי"ד פתח את הדלת ה"אמרי יוסף" זיע"א הרגיש ומיד נעמד להתפלל מנחה.

"גודל תשוקתו בתורה"

ה"חקל יצחק" זיע"א היה בחג השבועות ביחד עם הבילקא רב זיע"א, וביום השני באמצע הטיש התעלף ה"חקל יצחק" והכניסו אותו לחדר אצלו ונהיה מאוחר ואז כל האנשים עזבו את המקום, ואחרי שברכו יצא ה"חקל יצחק "ללוות את הבילקא רב זיע"א, ובדרך למדו והם לא שמו לב שהם הגיעו וחזרו בחזרה וכך היה כל הלילה.

"התקשרות אמיתית"

מספר רבינו בעל "שיח יעקב יוסף" זצוק"ל, זכורני לפני שנים רבות כשהייתי דר בבארשא היו דרים שם הרבה ספינקא חסידים, והיה שם זקן ישיש ספינקער חסיד וכל לילי שבת בשעה שמונה (דרכו של רבינו ה"חקל יצחק היה להכנס לשולחן הטהור בליל שב"ק בשעה שבע וחצי) היה פותח החלון בביתו והיה עונה "ברוך הוא וברוך שמו" על הקידוש שעשה רבינו. ופעם אחת שאלתי אותו מה חסר לך לעשות כזאת הרי כולם עושים ליצנות ממך. ענה "מאי איכפת לי שהם עושים ליצנות הרי אני שומע הרבי עושה קידוש". והאמת הוא שהיה כל כך מקושר שבאמת שמע.

"צדיק גוזר"

סיפר הרה"ח ר' אלימלך ברונשטיין שיחי' לאוי"ט, שבזמנים הקשים שיהודים כבר לא יכלו לנסוע ברכבות, ולהסתובב ברחובות מפחד הגרמנים ימ"ש, והוא ר' אלימלך הלך בלא פחד, בשבועות עוד שהה בביתו מיד אחר כך הגלוהו ולא חשש, שאלו לו חבריו על שמכניס עצמו במקום סכנה, והשיב להם שקודם שהלך נכנס אל רביה"ק ובירך אותו שילך בעזהי"ת בריא ושלם וישוב בריא ושלם, מיט אלע גילדער (עם כל האיברים), וסיים שעם הברכה הזאת הלך כל המלחמה, ובס"ד זוכה לשבח עמנו היום, הכל בכוח האמונה והתורה שע"י בירך לאלפים ורבבות יהודים שבאו להוושע בזכותו.

ברכה לזיווג

מספר יהודי תלמיד ישיבת פרעשבורג: היה בשנת תרפ"ח או תרפ"ט ביקר רבינו בעל ה"חקל יצחק" זי"ע בפרעשבורג מה שידוע לי בבירור, והיה בעיר זו יהודי נכבד ועשיר בשם פורהיים ולו חנות גדולה של שטחים. מכיון שהיה איש מכובד דחה כל הצעות של שידוכים שהציעו לבנו היחיד מחמת שמצא בכל אחת חסרונותיה. עד שבנו נתבגר למעלה מגיל 30, וכששמע שרבינו בא לעיר, הלך לבקש את ברכתו. בהכנסו אמר לו רבינו זיווגו של בנך יהיה כך לא יפה, ואדומה, ובעלת מום, ליהודי הזה לא ערבה תשובתו של הרבי ויצא מהר מביתו של הרבי. וסיפר האב לבנו את תשובת הרבי, והחליט הבן בלבו לנסות לחפש את זיווגו באמריקה. בנוסעו באונייה נחלה הבן במחלה שגורה על הים, והיה חולה רציני, וכשהגיעו לארה"ב שאלו הנוסעים ורב החובל אם יש לו קרוב או מכר באמריקה, בכדי שקרובו יכניסו לבית החולים. אבל תשובתו היתה שלילית, החליטו הנוסעים שיקשרו אותו עם החברה קדישא כדי שהם יטפלו בו ויכניסוהו לבית החולים. באו שלושה גבאים מהחברא קדישא ואמרו שאין יכולים הם לקחת עליהם הוצאות בית החולים, אבל הוסיף גבאי אחד שהוא מוכן לקחת את הבחור הזה לביתו ויטפל בו עד שיבריא, ובתו של גבאי זה טיפלה בנאמנות ועזרה רבה בחולה, עד שהתרפא, ומחמת הכרת טובה התחתן אתה, ולבת הזו היה את כל הדברים אשר מנה רבינו לאביו.

"צופה ומביט"

מספרת אשה אחת מבני ברק: ממש לפני פריצת מלחמת העולם השניה, חשבנו לנסוע לקנדה, בא בעלי ז"ל לרבינו ה"חקל יצחק" להפרד ולהתייעץ עם רבינו, אמר רבינו בשום אופן, אמר בעלי לפחות בני הגדולים, יסעו מקודם, גם על זה ענה רבינו בשלילה, אחרי שהאוניה הפליגה היט טבעה לע"ע אזי ראו לעיניו הקדושות של רבינו שמביטות למרחקים.

"ראייתו של צדיק על רבינו בקטנות"

רבינו החקל יצחק זי"ע היה עם אביו הקדוש מרן האמרי יוסף זי"ע לפני הבר מצוה שלו אצל הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זצ"ל לשבת, וכיבדו הרה"ק הנ"ל במפטיר, וזה היה לפלא לתת מפטיר לילד לפני בר מצוה, (שבבעלזא הקפידו לא לכבד ילד במפטיר) ובעת אמירת המפטיר סקר אותו הרה"ק מבעלזא מכף רגל עד ראשו מלמעלה למטה וכו' כמה פעמים.
(מהר"ר יעקב אליעזר ווייס ז"ל)

"מצרות השיעבוד נסתם עינו של רבינו"

האדמו"ר רבי אהרן מסאטמער – בערגסאס זצ"ל בעמח"ס שומרי אמונים סיפר שהלך להרבה אדמורי"ם ומסר להם פתקאות (קויטל) אך כשרצה לדעת דבר התלוי לשורש נשמתו נסע רק לרבינו החקל יצחק זי"ע כי הוא ידע לקרוא יפה קויטל,

ולפני נסיעתו של האדמו"ר הנ"ל לארץ ישראל בפעם האחרונה (והיה אז כבר הצרות של הגרמנים ימ"ש) נכנס לרבינו החקל יצחק ונתן לו קויטל, ורבינו האריך מאד בקריאת קויטל ונאנח, והוסיף לומר בימים שעברו מיד שלקחנו קויטל ראינו מה להשיב, אך כעת מגודל הצרות צריכים אנו להתייגע ולהתאמץ לידע ולראות מה להשיב.
(מהרה"ק הנ"ל)

"ישועת ה' כהרף עין"

סיפר פעם האדמו"ר משומרי אמונים שפעם אחת היה חולה ונצטרך לשכב בביה"ח ושלח פתקא (קויטל) לרבינו החקל יצחק זי"ע שיתפלל בעדו, ענה לו רבינו החקל יצחק במכתב וכשהגיע תשובתו של רבינו זי"ע ומברכו ברפואה שלימה, במיטתו התחיל לרקוד שהיה בטוח שיוושע בזכות ברכתו של רבינו, והוסיף לספר שאחת האחיות מביה"ח הנ"ל רצתה לקרוא לרופא שחולה אחד יצא מדעתו. (מהרה"ק הנ"ל)

"המשפט שהתבטל בזכות רבינו"

פעם אחת העלילו על הרה"ח ר' אפרים פישל שטובר ז"ל מפעטרווא שהבריח דרך הגבול וסחר בדברים לא חוקים, ברח מיד לסעליש ושהה שם זמן ארוך, ובער"ח שבט נהג רבינו הק' החקל יצחק זי"ע לנסוע לספינקא כמנהגו להשתטח על קבר של אמו הרבנית מרת פעריל ע"ה, אמר רבינו לרא"פ אתה תסע עמנו ואין לך ממה לפחד, (סעליש היתה במדינת צכיה וספינקא היתה ברומניה) והרא"פ פחד מאד שבבדיקות על הגבול הוא יתפס ויאסר, אולם הרכבת המשיכה ללא ביקורת מיוחדת, וכשהגיעו לסיגעט, (סיגעט היתה עיר המחוז של מרמורוש), ושם נעצרה הרכבת ורבינו עם החסידים ירדו בתחנה זו ומשם המשיכו בעגלה לספינקא אמר לו רבינו אתה יכול ללכת לביתך, וכשהגיע לכפר פעטרווא, הקדימו השוטר ואמר לו ביטלו עליך את המשפט. (מפי בנו הרה"ח ר' לוי שטאובר הי"ו)