אם היחצנים חושבים שישיבה משותפת עם עיתונאים משמיצים 'על צלחת טשולנט' תצליח להוריד את מפלס השנאה, אז הם טועים • דעה

ביקורי הראווה של גדולי עולם התקשורת הכללית בהיכלי הישיבות התיימרה להיות מקרבת.

בשעה שגדולי הספינאים מגירים את אשפתם אל טורים פובליציסטים עטורי רייטינג ומדברים סרה בלשד השמן של הציבור החרדי, יש מי שמבקש להפגיש אותם פנים מול פנים עם האויב האימתני המאיים על שלוות נפשם וכיסיהם המצומקים.

היחצנים, כך חושבים, ישבו איתם לצלוחית מהבילה של צ'ולנט בפרברי עיר התורה והחסידות, יעטו על קרחתם כיפת קטיפה ויעניקו הצצה אפופת הילה ממרפסתה של עזרת הנשים אל ראשים המתרפקים בהמיה על דפי הגמרא.

זה, הם מכריזים, ישנה את המציאות, יחבר בין הפלגים, יביא להידברות ולהבנה וחסל סדר טיטולים בחניון קרתא והתלהמויות נגדיות.

אמת, אותם לבלרי תקשורת הודו בשינוי שהנחיל בהם הביקור. הצעידה בין שורות הסטנדרים והנשיקה לארון הקודש הובילו אותם לתובנות אחרות לגמרי ממה שהולעטו עד בלי די דרך מסך הטלוויזיה הממסגר אותם תדיר.

"מסתבר שלומדי התורה הם לא עב"מים", הודה שדרן רדיו פופולארי, "השהייה בישיבה לא מרחיקה אותם מהעולם הזה. יש להם גם לב וראש ותחומי עניין". שסקופ כזה יצא מפיו של שוצף משטמה אנטישמית, זו הוכחה לעולם כולו – הם בני אדם בקיצור.

תודו שזה הרגע בו התנפחתם רגע, רציתם לטפוח על השכם הציבורי ולומר: נו, אז זה לא באמת שאנחנו כאלה רעים, הנה, אפילו הם מסכימים, צריך רק לראות מקרוב.

אבל חכו להמשך.

אותו שוחר מיקרופונים ממשיך לסקור את הסיור המוצלח בפני קו חדשות חרדי נואש שביקש ללקט כמה גרגירי אמפתיה כלפי מגזרו הנחות.

"חשבתי  שלא יכירו אותי, אבל פתאום בא עוד בחור ועוד אחד ואמר לי "אהה, אתה פלוני אלמוני?", חבריו כבר החלו לחקות את שותפי לשידור ולצטט בדיחות רכלניות המאפיינות את התוכנית שלי. זו הייתה בשבילי גאווה".

"העולם החרדי לא חי בבועה". הוכחה. פדיחה.

• • •

יוצאי מן הכלל יש תמיד. ואין זה יאה להכפיש מאות של לומדים באמת ובתמים המצויים בתוך ד' אמות של תורה בלבד ואין בינם ובין החוץ שום קשר. אבל מה לעשות שהסטטיסטיקה השבה וחוזרת על עצמה מדי ביקור, משחקת לרעתנו?

אם זאת הייתה בושה חד פעמית, ניחא. אבל גם סלבריטאי חילוני אחר ואחריו נוספים, נתקבלו באותן הזרועות המעריצות ובאותן בקשות חתימה והבזקי פלשים המוכרים מעולם ההערצה והסגידה החילונית.

כשזה הפך לסדרה, העמדות כבר היו מתודרכות. במקום להסתופף בכרך הגמרא, ליישב קושיה עם חברותא, ואולי למצמץ בהפרעה נוכח ניסיון צילום של הצוות המלווה, נדחק מעגל אנוש סביב ל"אובייקט הקירוב" המאתגר וסקרנות מהולה בתמימות נחשונית מצטופפת סביבו ברחשי כבוד והתעניינות.

חובשי הספסלים בהתרגשות מה, ביקשו להיות שגרירי הציבור החרדי ולרומם את כבודו הרמוס.

ככרוכיה הצטופפו סביב לבום ולמצלמה ונאמו אל האומה. קצת בלבול, הרבה פאתוס, וטון מתנצח כהרגלם בשיח הישיבתי, "רק תגיד לנו מתי השידור", אפשר לקמבן את זה עם איזה אייפון של "מקולקל לייט" או בעד למסך הפיצוציות וכוכי הלוטו.

"קידוש  השם".

העולם שבצד השני של המקרן גיחך לתומו, זלזל עוד יותר ורק הוסיף למנות באצבעותיו עוד סיבות של "למה הם לא מתגייסים", כי תראו איך הם מתלהבים, מכירים, חיים את החיים שלנו מתחת לשחור, אז באמת ובחייאת, זה השינוי האמור?

הניתוח עשה פדיחות והחולה גוסס.

• • •

בטרם מלחכי הפנכות מתאמצים בחיפוש אחר ניסיונות התרפסות, ליקוק ומציאת חן וחסד בפני קובעי סדר היום הציבורי, אוחזי הקולמוס, מוטב להעמיק את בדק הבית ולמצוא דרכי טיפול במשחירי פנינו, אצלנו, פנימה.

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, אבל הטווח שלה קצר כל כך ולא מספק. ועל מי אנחנו בכלל נלחמים להגן?

צריך לומר די למאמצים לחיפושי מסבירנים שיהפכו אותנו לידידותיים לסביבה. מי שעוטה שריון ומנפח את גרונו מול דרדק תקשורת מעיד על ביטחון עצמי רעוע וסכיזופרני.

כי מי שבאמת לומד וחי בהם, כשהתורה היא חייו, ויש לו מספיק סיבות למה לא לצאת אל העולם שבחוץ, לא יתאמץ כל כך, ויסמיק, וינסה לדברר ברהיטות דיפלומטית את משנת חייו.

הוא פשוט יסיט את עיניו חזרה אל האותיות אהובות נפשו ויניף את אגודלו בביטול תוך כדי הרהור מסכם: "נו, נו".