עיתון הארץ? עיוות מוסרי וערכי • דעה

ביום שישי האחרון, עיתון הארץ וויתר על הכותרת הראשית לטובת מאמר של הסופר הישראלי דוד גרוסמן • מה הביא אותם לקבל את ההחלטה הזאת?

  • "בשעה שמתו מוטל לפניו" נותנים צדקה בעת ההלוויות

    תוכן מקודם

  • "ישראל זרק אותי למעלה ונפטר" העדות המזעזעת של בנימין

    תוכן מקודם

  • "אנשים ניסו להתפרץ למשאית הגופות" העדויות של זק"א

    תוכן מקודם

  • כופר נפש לכפר על נפשותינו לפני ד'

    תוכן מקודם

לא בכל יום בוחר עיתון המגדיר עצמו מכובד – לפחות בעיני עצמו – לוותר על הכותרת הראשית החדשותית, לטובת מאמר פובליציסטי, גם אם מדובר בנושא חשוב ביותר. אפילו כאשר הכותב הוא מבכירי הסופרים במדינת ישראל, שכגודל 'בכירותו' כך גודל שמאלניותו.

ביטאון מחנה השמאל הקיצוני, עשה זאת לפני יותר משבוע, בגיליון יום השישי המוגדל שלו, כאשר הציב בכותרתו הראשית מאמר פרי עטו של הסופר דוד גרוסמן. צעד חריג בתקשורת הישראלית, שזכה לאזכור ופרסום.

מה היה האירוע שבעטיו הוצב מאמרו של הסופר בכותרת הראשית של העיתון?

זהו סיפורו של עומר אבו ג'בריאן, תושב רצועת עזה, גנב רכב ב'מקצועו', שוהה בלתי חוקי, שבמהלך 'עבודתו' נפצע קשה. הוא אושפז בבית החולים 'שיבא' ושוחרר ממנו לפני שהטיפול בו הסתיים. הגנב הפצוע הועבר למשטרת רחובות, שם לא הצליחו לזהות אותו.

השוטרים במקום רצו להיפטר מהצרה הזו, ולכן העלו אותו על ניידת משטרה בלילה, שתוביל אותו חזרה לרצועה. יומיים לאחר מכן, נמצא האיש מוטל מת בצד הדרך. על פי החשד, הורידו אותו השוטרים מהניידת והפקירו אותו למוות.

זה הסיפור. הוא לא התרחש בחודש האחרון, אלא לפני שלוש שנים. המחלקה לחקירות שוטרים חקרה את האירוע והחליטה להגיש כתבי אישום נגד שניים מהשוטרים שהיו מעורבים בסיפור, באשמת גרימת מוות ברשלנות.

אין ספק שמדובר בסיפור מכוער. ראוי לכל גינוי. לא משליכים אדם חי, גם אם הוא גנב רכב ושוהה בלתי חוקי, ומפקירים אותו למותו. אם אכן הפרטים נכונים, זהו מעשה אכזרי ומי שאחראי לו בוודאי ייתן את הדין על כך. אבל מה לסיפור הזה ולכותרת הראשית של העיתון הנקרא 'מכובד'? במיוחד שאין מדובר בסיפור עכשווי, חדשותי, אלא באירוע שעברו עליו כבר שלוש שנים, אם כי נחשף כעת?

הרי התקשורת הישראלית גדושה במעשים אכזריים לא פחות. מעשי פשיעה, וונדליזם חסר רחמים, פגיעה בחסרי-ישע, גם אם הם לא גנבי-רכב או מסתננים פלשתינאים?

מדוע בחר אותו עיתון להפוך את הסיפור, מכוער ככל שיהיה, למרכזי כל כך? וליתר דיוק, לא את הסיפור עצמו, אלא את התובנות של הסופר הבכיר מאותו סיפור?

גרוסמן יודע לכתוב סיפור. יש באמתחתו אפילו שלל פרסים המעידים על כך. הוא מתאר באותו מאמר באריכות, את סבלו של הפצוע. את אטימות לבם של מוביליו. מנסה לדמיין את התחושות של שני הצדדים. בהחלט, יצירה ספרותית שאינה מביישת את כותבה. אבל כל הסיפור הארוך הזה, המתפרס על פני מחצית עמודו הראשון של העיתון, ומדובר בפורמט גדול, נועד כדי להגיע למסקנה, לפיסקה האחרונה, אותה מסיים הכותב במילים:

"אני יודע שהם לא מייצגים את המשטרה, ולא את החברה, ולא את המדינה. אני יודע שזה רק הקומץ או התפוחים הרקובים, או העשבים השוטים. אבל אז אני חושב – מי שזורק עם שלם לצידי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה, שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשמעות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו – למה שיתרגש מעומר אחד כזה?".

איזה יופי של מסקנה. הנציגים הישראלים האנטישמיים, המסתובבים ברחבי העולם כדי להכפיש את שמה של המדינה ממנה יצאו, לא היו יכולים למצוא מאמר טוב יותר, כדי לחזק את טיעוניהם האנטישמיים.

הנה סיפור אחד, קשה וכואב, הופך לכתב אישום כוללני נגד המדיניות הישראלית. כאילו והציבור הפלשתינאי נזרק "לצידי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה". אולי היה להם טוב יותר לגור ברצועת עזה תחת שלטונו הדורסני של החמאס? או שמא היו מעדיפים לחיות תחת שלטונו הנאור של בשאר אסד, שהספיק לטבוח בתוך חודשים ספורים יותר אזרחים סוריים, מאשר מספר הפלשתינאים שנפגעו על ידי כוחות הביטחון הישראלים בכל שנות המדינה? ואולי המתכונת המצרית של שלטון מובארק או מחליפיו האסלאמיים הקיצוניים, היא משאת חייו של הפלשתינאי המצוי?

כמה שנאה עצמית צריך כדי להפוך סיפור אחד, לכתב אישום כללי? אפילו התקשורת החרדית האחראית, העוסקת לא אחת בפגמיה של מערכת החינוך האנטי-יהודית של מדינת ישראל, אינה הופכת כל סיפור בודד, קשה ככל שיהיה, לכתב אישום כוללני (מה שאי אפשר לומר על התקשורת החילונית, שבכל הנוגע ליחס לחרדים, אין הבדל אצלה בין שמאל לימין, וכל אירוע חריג בתוככי הציבור החרדי או בשוליו, הופך לכותרות מרעישות שמטרתן להכפיש ולהבאיש ריחו של ציבור שלם).

אם מחפשים כתב-אישום, אפשר להשתמש בכל אירועי הפלילים במדינת ישראל, כדי להאשים את מערכת החינוך שלה, אשר כשלה כישלון חרוץ בניסיון להנחיל ערכי תרבות אנושיים לבוגריה. אפשר להשתמש במאמרי שטנה מעין אלו, כדי להאשים את המערכת כולה, באיבוד זכות הקיום העצמית שלה. כתיבת מאמרים מסוג זה, בלי להתייחס לכל האירועים הפוקדים את האזור כולו, כאשר בתוככי מדינות ערב, מתבצע טבח אזרחים חסר רחמים ודיכוי זכויות אנוש, שאין דומה לו בחברה הנאורה, זהו כישלון מוסרי ממדרגה ראשונה.

אי אזכור העובדה כי אותו ציבור פלשתינאי, שואף בחלקו הגדול להביא לחיסולו המוחלט של הישוב היהודי בארץ ישראל, זה כבר יותר ממחדל ערכי.

זהו עיוות מוחלט, הנובע מהריחוק הטוטאלי מערכי המוסר היהודיים.

נתקלתם בחדשה מרעישה? ידיעה מעניינת מוזמנים לספר לנו

דילוג לתוכן