פ. חובב לא מצליח להבין את ה'בריונים' שלוקחים את הציבור כבני ערובה, והוא מדבר על הציבור החרדי...

ר' נח שוורצברגנדרוביץ' נכנס הביתה חיוור כמו עוף מכובס.

– אל תשאלו מה היה בחתונה של הרושכוילל – הוא מכריז תוך כדי שהוא מנחית את עצמו נחיתה רכה על הכסא – אני ממש מזועזע. לא להאמין שיכולים להיות כאלו דברים בציבור שלנו. פחד. פחד פחדים. החבריה מתאספים סביבו. ממתינים לסיפור מרתק. עם מוסר השכל במרכזו, אלא מה.

– אני אומר לכם, אם לא הייתי רואה את זה בעיניים שלי לא הייתי מאמין שמישהו ראה כזה דבר בעיניים שלו. זוועה. אוי, אני רק נזכר בזה, נהיה לי רע.

– אבא, נראה לך שאני אספיק להביא כוס מים קרים עד שתתחיל לספר מה קרה? – שואלת אלישבע בזהירות.

– אין צורך, תודה רבה. תשמעו מה היה. אני יושב לי בניחותא ליד השולחן, שומע את הבלגן של התזמורת; אוכל קצת מהסלטים; מסתכל מה קורה מסביב; מתכנן לי בראש כל מיני גלגולים של גמ״חים; אומר שלום יפה לכל מיני אנשים שאני כמעט בטוח שאולי אני כן מכיר אותם – בקיצור, מחכה ככה בסבלנות שהזמן יעבור. לאט לאט השולחן מתמלא באנשים והזמן חולף בשיא הרוגע.

– עוד מעט הוא יגלה במה מדובר – לוחש צביקי לאלישבע – סבלנות. אל תדאגי.

– ואז שני חבר׳ה די צעירים מתיישבים ממש לידי ומתחילים לאכול. אוכלים־אוכלים־אוכלים ותוך כדי ניגוב צלחת חומוס, דנים בכובד ראש במגוון התרחישים לחיסול הגרעין האיראני. זה היה מאוד מעניין. הם היו נראים אברכים רגילים, אבל לפי איך שהם דיברו הבנתי שיש להם מומחיות מיוחדת בנושא של חיסול בונקרים בשיטות לא קונבנציונליות. אחד מהם אפילו אמר לשני מהם, שאם הוא היה בעמדה של מקבל החלטות, כל הצנטריפוגות האיראניות כבר מזמן היו יוצאות לפנסיה מוקדמת.

– אבא, בטוח שאתה לא רוצה מים קרים? – אלישבע מנסה לקדם את העניין באמצעות תרגיל א/17.

– לא־לא. שבי. למה את לחוצה? הנה, זה מגיע. אתם שומעים ? אחרי כמה דקות מגיע לשולחן מלצר גדול עם מגש. סליחה, בלבלת אותי עם המים הקרים שלך. מגיע לשולחן מלצר קטן עם מגש גדול מלא בורקסים, בלינצ׳סים ומוסקות, כמקובל. הוא ניגש לכל אחד, שואל אותו מה הוא רוצה, שם לו יפה בצלחת את המנה שביקש. קצת רוטב על המנה, כמה טיפות על החליפה וממשיך לבא אחריו. הכל כמקובל.

– אתה מבין איזה אסון קרה? – לוחשת אלישבע לצביקי – המלצר כנראה שפך עליו קצת רוטב.

– אחרי שרוב האנשים קיבלו את המנה שביקשו, הגיע התור של החבר׳ה מהתרחישים של איראן. מה בשבילכם? שואל המלצר. מוסקה, הם משיבים בזה אחר זה. מצטער, עונה המלצר, המוסקה נגמרה. יש לי בורקס או בלינצ׳ה. אבל אנחנו רוצים מוסקה, השניים יושבים על שלהם. מה לעשות, מצטער, אומר המלצר, ומתחיל לעקוף אותם כדי להמשיך לחלק למי שכן רוצה משהו ממה שיש לו על המגש. ואז. – ר׳ נח נושם עמוק.

– ואז הוא שפך עליך רוטב?.

– ואז, לא תאמינו מה קורה. אני רועד כולי כשאני נזכר בזה. אוי, זה היה נורא. ואז, אתם שומעים? שני החבר׳ה האלו, שכל מי שהסתכל עליהם היה יכול להתרשם שהם נעימי סבר ואפילו קצת נחמדים, פתאום שניהם קמים אחד אחרי השני, נעמדים מול המלצר, חוסמים לו את המעבר עם הידיים ומודיעים לו ככה בתוקף בלי כל בושה: סליחה, אם אנחנו לא מקבלים מוסקה, אף אחד לא מקבל כאן כלום. אתה מבין? או שאתה מביא מוסקה כמו שצריך להיות לפי התפריט או שכל ההגשה נעצרת.

המלצר היה המום. הוא ניסה להרגיע אותם, תנו לי לחלק את מה שנשאר לי על המגש ומיד אחרי זה אני אלך למטבח להביא לכם מוסקה. אבל הם לא וויתרו. אל תתחכם, הם אמרו לו בתוקף, קודם תביא לנו מוסקה ואחר כך תמשיך לחלק לפי לוח הזמנים שלך. אתה מבין? עד שאנחנו לא מקבלים מוסקה, הכל עומד.

אתם שומעים לאן הגענו? אנשים עושים את הציבור בני ערובה עד שהם יקבלו את מה שמגיע להם!!! זוועה. פתאום אתה רואה איך אנשים שנראים ממש משלנו, מתנהגים כמו בריונים הכי גסי רוח. נורא ואיום – ר׳ נח מסיים את הסיפור בקול ענות.

– אבא, אתה כנראה לא מכיר את הדור של היום – מנסה נעמי לגלגל זכות על ידי זכאית – אני כבר ראיתי במכולת שלנו מקרה ממש דומה. כשנגמר הלחם האחיד, פתאום נעמד קליינט אחד בפתח החנות ולא נתן לאף אחד להיכנס. אחד ממש ממש משלנו. אני לא רוצה לגלות מי זה היה בגלל שאני לא מדברת לשון הרע על הילדים של ברקוביץ׳. הוא חסם את הכניסה למכולת ולא נתן לאף אחד לגשת. עד שאתה לא מביא עוד לחם אחיד, הוא הודיע למוכר, המכולת עוצרת את כל המכירות.

המוכר ניסה להתווכח איתו: באיזו זכות אתה עוצר לי את כל העבודה? אבל הוא ענה מיד בלי להתבלבל: סליחה, עם כל הכבוד, אתה בסך הכל בעל המכולת. הלחם האחיד הוא מוצר שהמדינה מסבסדת את המחיר שלו. אם אתה לא מביא מספיק לחם אחיד, זכותי לדאוג שכולם ייהנו מהאפשרות לקנות לחם במחיר מסובסד.

– שמישהו משלנו יעשה כזה דבר?!? – ר׳ נח עומד לפצוח בדרשה, אלא שפתאום הטלפון מצלצל ומעברו השני של הקו נמצא מי אם לא ר׳ גרשון ציפרשטיין.

– אני מדבר אתך ממירון. אל תשאל איזה שמח כאן – הוא מספר בהתלהבות – יש כאן אוטובוס תקוע בתחנה כבר כמעט שעה. הנהג יושב ליד ההגה כמו מובטל, ואין לו מה לעשות. מסכן. האוטובוס דחוס כמו סרדינים, אבל הוא לא יכול לצאת לדרך. קבוצה של איזה 20 חבר׳מנים משלנו עומדים לפני האוטובוס ולא נותנים לו לזוז אפילו מילימטר אחד. עד שלא מגיע עוד אוטובוס ריק, הם הודיעו לנהג, אנחנו לא זזים.

אדרבה (ציור: יוני)

הנהג ניסה להתחנן בפניהם שיתנו לו לצאת לדרך ואחר כך יגיע האוטובוס שייקח אותם, אבל הם עמדו על שלהם: אל תתחכם, כל זמן שאנחנו לא נוסעים, אף אחד לא נוסע. אתה מבין איזה מצב זה? ממש חגיגה. החבר׳ה שבתוך האוטו מיואשים לגמרי. אני רואה מהחלונות זקנים עצבניים, נשים בוכות, ילדים צורחים, בלגן בלגן – אבל שום דבר לא יעזור להם, עד שלא יבוא עוד אוטובוס לקחת את כל אלו שלא נכנסו לאוטובוס שלהם, הם לא יזוזו. יש כאן כמה שארגנו ריקוד דביקות לפני האוטו. בקיצור, שמח.

– תגיד, גרשי, נראה לך שזה דרך לתפוס את כל המסכנים האלו בני ערובה עד שיבוא עוד אוטובוס?

– אוי, נחצ׳ה, תהיה לי בריא. תמיד אתה עם האיפכא מסתברא שלך. אם היית פה, גם אתה היית מזה־נהנה. אני בטוח.

ר׳ נח נושם עמוק: ואני בטוח שאם אתה היית בא לחתונה של הרושכוילל אתה היית עוד יותר מזה־נהנה.