פ. חובב מסביר לנו בטורו השבוע, עד כמה מופז הוא 'מצוין' לחרדים - הוא רק רוצה שיהיה לנו 'יותר טוב', אם רק לא נהיה כאלה...

זהוזה. עולים על דרך המלך. סוף סוף הצלחנו להיפטר מהציפיליבני הזאת. מה היא עשתה לטובת המפלגה? שום דבר. כלום. גורנישט. רק השמיצה וגידפה את החרדים כל הזמן. אם היה יוצא לנו מזה משהו טוב, מילא. אבל זה לא קידם אותנו לשום מקום. להיפך. הגפני שלהם ניצל את שנאת החרדים שלה עד הסוף. במקום שאנחנו נשלוט על ענייני המדינה עם העשרים ושמונה מנדטים שלנו, הוא, עם קומץ המנדטים שלו, אפילו לא ספר אותנו.

מופז הוא משהו אחר לגמרי. קודם כל, הוא לא שונא חרדים. בכלל לא. מה פתאום. ממש לא. להיפך. יש לו בלב המון פינות חמות לחרדים. הוא מאוד מכבד את הרבנים שמקבלים אותו בכבוד. מי שראה איך הוא עומד בחרדת קודש לפני הרבנים שמעוניינים לברך אותו, לא יכול היה שלא להתרגש. לפעמים הצלמים מצפים שבאמצע הברכה הוא יישלח איזה מבט קצר לכיוון העדשה, אבל הוא תמיד מקפיד לכופף את עצמו בהכנעה, להשפיל את המבט שלו בענווה ולתת לרבנים לברך אותו בפוזה הכי מכובדת שאפשר.

הוא גם מאוד מעריץ את החרדים שמייעצים לו איך ליצור לעצמו תדמית טובה בעיני החרדים, בלי שיצטרך לשלם על זה מחיר. תמיד הוא מוקף בכל מיני חרדי־מחמד, שמוכיחים לו בצורה הכי מוחשית שאפשר, כי החרדים, למרות שהם חסרי השכלה, הם בעצם אנשים נפלאים, שאין להם כל בעייה להשתלב בעולם הנאור, אם רק יימצא המנהיג המוכשר והאמיץ שיראה להם את הדרך הנכונה.

יש לו בעייה קשה עם הדרך שבה החרדים מיישמים את החרדיות שלהם, עם דביקות בשמירת המצוות, עם ציות לגדולי התורה שלהם, עם התעקשות להמשיך את המנהג העתיק הזה של לימוד בישיבות, עם הסירוב הבלתי מובן שלהם להכיר בגיורים שנעשים במתכונת חילונית, ועם עוד כל מיני ערכים שהתנועה הקונסרבטיבית, שאירחה אותו השבוע בכבוד, כבר השכילה לאמץ לעצמה – אבל עם החרדים עצמם, כבני אדם, אין לו שום בעייה.

בשונה מציפיליבני שניסתה לצבור לעצמה אהדה פוליטית על חשבון שנאת החרדים, מופז שולל את הדרך הזאת מכל וכל. הוא מעדיף לכבוש לעצמו מעמד מוביל במערכת הפוליטית באמצעות טיפוח הנושא החברתי. בחושיו הפוליטיים הבריאים הוא קלט שהדבר המעניין ביותר היום את החברה הישראלית, זה צדק חברתי.

איור: יוני גרשטיין

אחד הדברים המרכזיים המצויים בתוכנית "הצדק החברתי" של מופז, הוא הצורך לאלץ את כל אזרחי המדינה להשתתף בשיוויון בנטל – זאת אומרת הטלת חובת שירות צבאי או אזרחי על כל אזרחי המדינה שווה בשווה, כלומר, ביטול דחיית השירות הצבאי מרבבות תלמידי הישיבות, דהיינו, לפגוע פגיעה אנושה בעולם התורה כמו הגרועים שבשונאי היהדות – אבל מה שכל־כך מפעים בגישה האוהדת שלו כלפי החרדים זה, שלמרות עמדתו הבלתי מתפשרת בעד השיוויון בנטל, עד כדי כך חשוב לו להוכיח שהוא לא שונא חרדים, שאם הפרזיטים יחפשו לעצמם דרך מוצלחת יותר לבטא את החרדיות שלהם מאשר ללמוד תורה כל היום, הוא מוכן לאפשר לאלף או אלפיים צעירים חרדיים עילויים להמשיך ללמוד בישיבות עוד שמונה שנים. לא מרגש?

זה הסגנון של האיש. במקום לשנוא חרדים, הוא מעדיף לבוא לקראתם עם הצעות מעשיות להתמודדות עם החרדיות שלהם בדרך מכובדת, עם כל הכבוד הראוי, תוך כדי שמירה על כבודם, וכמובן, בצורה שלא תפגע בכבודם ובכבוד הדדי.

לא רק שמבחינה אישית אין לו כל עניין לשנוא חרדים. להיפך, הוא מעדיף לטפח איתם קשרים טובים, כדי שיבינו עד כמה חשובה לו התדמית שהוא כל־כך משתדל ליצור לעצמו כמנהיג שלא מנסה להתקדם פוליטית על חשבון שנאת חרדים. חס ושלום. וחלילה.

מבחינת החרדים יש לו עוד יתרון חשוב: הנושא הכי חשוב בסדר היום שלו הוא הנושא החברתי. תמיד הוא מזכיר את הנושא החברתי. עוד לפני שהתחילו ההפגנות המאורגנות בדרישה לצדק חברתי, הנושא החברתי כבר היה בראש מעייניו. הוא תמיד מסביר כמה שזה חשוב. הוא אומר שאסור לנו להזניח את זה. תמיד הוא משתדל לתאר בשיא הצניעות איך שהוא מתגאה בזה שהוא בעצמו הגיע מרקע חברתי נמוך.

נכון, גם שלי יחימוביץ׳ ויאיר לפיד וזהבה גלאון ואפילו אביגדור ליברמן מדברים על הנושא החברתי, אבל הם חזקים בדיבורים. למה שאנשים יאמינו להם ? בשביל לפתור את בעיות החברה במדינת ישראל צריכים אדם כמו שאול מופז. אדם עם רקורד, עם עוצמה, עם אמביציה, עם אינטגריטי (יש משהו כזה), עם נחישות, עם רצינות, עם מבט בעיניים שמשדר המון ביטחון ויכולת שכנוע עצמית – והעיקר, עם המון המון אמונה. כדי לקדם צדק חברתי אמיתי צריך מנהיג כמו מופז, שמאמין בדברים שהוא אומר. לא סתם מאמין. מאמין בכל ליבו. בכנות. בהגינות.

החרדים הרי מבינים באמונה. לא יהיה קשה לשכנע אותם, שמדובר באדם שבאמת מאמין בכל ליבו במה שהוא מאמין.