בכל פעם שמתעוררים מחדש גלי ההסתה השגרתיים נגד החינוך התורתי ואודות "הסחטנות של החרדים", דואגים נציגי ודוברי הציבור החרדי, להזכיר לשונאי הדת כמה אמיתות ידועות; עובדות מן החיים, שהמסיתים מבקשים להתעלם מהן, וניתן לסכם אותן בשתי מילים: "מבחן התוצאה".
אין ספק, כי התוצאות הברוכות של החינוך החרדי מדברות בעד עצמן. למותר לציין גם, כי יש לכך השלכה ישירה ומשמעותית ברבדים רחבים יותר, והדבר מוצא ביטוי גם ב"חיסכון" הנגרם לקופת המדינה.
אותו ציבור גדול המתחנך על ברכי התורה המסורה לנו מהר סיני, אינו מצמיח מתוכו את פרי הבאושים של ירידה מוסרית נוראה, הסתאבות חברתית ותופעות של פשיעה גוברת, המעיקות על המדינה כולה.
כמה פעמים כבר נאמר ונכתב, כי הציבור החרדי "חוסך" בכך תקציבי רווחה עצומים המיועדים לפתרונות בדיעבד של מכלול חלאי החברה המודרנית כמו התמכרות לסמים, משפחות מרוסקות בשל שבר מוסרי וכדו', כאשר במקביל גם איננו שותף בתקציבי מערכת האכיפה והכליאה שנועדה להציל את הציבור הישראלי מפני גניבות ומעשי שוד, כמו גם פשעים שונים ומשונים הנובעים ממשבר ערכי עמוק, שהפכו למעשים שבכל יום בחוצות הערים בישראל.
כאמור, אנו משמיעים את הדברים הללו באופן קבוע ומתמיד, עד כי דוברים חרדיים כבר חשים, כי הם חוזרים על עצמם. אלא שכל הטיעונים הללו כמעט ואינם באים לידי ביטוי בתקשורת החילונית, ובמקרה שהם מתפרסמים, נופלים הדברים על אוזניים ערלות ואטומות, בשל מערכת השיסוי הקולנית, שאינה מאפשרת לשמוע את קול ההיגיון והעובדות שבשטח.
והנה, בשבוע האחרון התפלאנו למצוא מאמר בעיתון חילוני, העוסק בנושא זה ומצביע על הפן הייחודי החיובי של הציבור החרדי ועל ההשלכות וההיבטים הישירים של החינוך הרוחני והמוסרי המקובל בבתי החינוך המתנהלים בדרך התורה.
למרבה הפלא, המאמר נכתב ע"י אחת הכותבות בעיתון הכלכלי "דה מרקר", שבמסווה של "פרשנות כלכלית" הפכה את המדור הקבוע שלה לבימה של השתלחות ארסית ומרעילה נגד הציבור החרדי בכלל ולומדי התורה בפרט.
עיתונאית זו, שדואגת להוביל באופן שיטתי את מערכת ההסתה נגד "הפרזיטיות" של הציבור החרדי, תוך כדי שהיא מעודדת בצורה מאסיבית תהליכים שונים שיאלצו את לומדי התורה "לצאת למעגל העבודה" – החליטה הפעם לחרוג, כביכול, ממנהגה.
"כמה מילים טובות על החרדים", זעקה הכותרת המפתיעה של מאמרה האחרון. "ביום שבו מוקדמות בחירות בישראל על רקע המחלוקת על גיוס החרדים לצה"ל, יש מקום לאזן את התמונה האנטי-חרדית עם כמה מלים טובות על החרדים", כתבה, כאשר האבחנה המרכזית של דבריה היא: "החרדים אמנם עניים חומרית, אך עשירים תרבותית".
במאמרה היא מסתמכת על פרופ' מנחם פרידמן, שהקדיש עשרות שנים "לחקר הקהילות החרדיות בישראל ובעולם", וכתב גם על שגשוג עולם התורה בישראל. "ליבו של השינוי, קובע פרידמן, התחולל עם התמסדות הכוללים – הישיבות לכל החיים, לבחורי ישיבות נשואים מבוגרים".
כאן הוא מבקש לטעון, כי שגשוגו של הציבור החרדי נובע בין השאר מתמיכות שונות המסייעות בקיומן של משפחות חרדיות, אך מציין, כי פריחת עולם התורה ניכרת גם מעבר לים. "כל אלה קרו ספציפית בישראל, אבל היו מנת חלקם של החרדים גם במדינות הרווחה המערביות האחרות".
פרידמן מתאר כיצד הקהילות החרדיות במערב נחשבות כציבור מועדף ונערץ על מערכות הרווחה שם. "מערכת רווחה זה שם גדול", הוא אומר, "אבל בסוף היא מורכבת מאנשים – גם פקידי סעד וגם העניים הם אנשים, והמפגש הבין-אישי משפיע מאוד על קבלת ההחלטות". בעניין זה פרידמן מתאר את ההבדל בין המפגש השגרתי של פקיד הסעד בניו יורק עם מטופליו; עם מקרים מזעזעים של ריקבון מוסרי והרס רקמת החיים המשפחתית, כולל נערים שהידרדרו לפשע.
ולעומת זאת, המפגש של אותו פקיד סעד עם הנזקקים החרדים – "משפחות חמות ויציבות, הורים שכל מעייניהם זה לדאוג לחינוך ילדיהם, קהילות מסודרות שנשמעות להוראות של הרב, ולכן קל מאוד למערכת הרווחה להגיע עמן לסיכומים ולהישגים".
"כך, במחקר שערך פרידמן על עיר ענייה בצפון בריטניה שהחרדים עברו להתגורר בה בעקבות הצניחה במחירי הנדל"ן, הוא מספר כיצד רבעים שלמים באותה עיר ננטשו ומבני ציבור נהפכו למאורות פשע – וכיצד מערכת הרווחה עודדה את החרדים לעבור לשם בכך שהעמידה לרשותם את מבני הציבור בחינם, לרבות שיפוץ מלא. 'החרדים', הוא אומר, 'הם אוכלוסייה ענייה, חומרית, אבל עשירה מאוד תרבותית – וזהו שילוב שמהלך קסם על מערכות הרווחה במערב'…".
הכותבת מצביעה אפוא על הנקודה המהותית שאמורה לבטא את תוצאות "מבחן ההצלחה", ומודה בגלוי כי אי אפשר להימנע מלהכיר בעובדה, שרק הציבור החרדי בונה עצמו מן המסד ועד הטפחות, בצורה ערכית ומוסרית, במתכונת חיים יציבה ומעוררת הערכה.
אלא שכצפוי, כל הדברים הללו משמשים, בסופו של יום, כעילה למיחזור נוסף של הטענות הקנטרניות כלפי הציבור החרדי. הכותבת קובעת, בסיום מאמרה, כי לדעתה הצלחתו של החינוך החרדי והתופעות החיוביות בציבור זה, הושגו אך ורק בזכות התקציבים המגיעים למוסדות החינוך התורתיים ולמשפחות ברוכות ילדים.
היא אינה מסבירה מדוע האוכלוסיה הכללית, שנהנית מתקציבים נדיבים פי כמה, לא מצליחה לנצל אותם לחינוך ערכי ומוסרי. בשלב זה, קשה לבלבל אותה עם עובדות, והפלפול הדמגוגי והמעוות שלה, מביא אותה לסכם את המאמר במסקנה הידועה והמוכרת, כי כל זה נעשה "על חשבון משלמי המיסים" וכי "ברור שהחברה החרדית תהיה חייבת להשתנות".
כמובן שאיננו נזקקים להתייחס לאותם דברי הבל מוכרים וידועים. אך העובדה, שאפילו אותו מדור עוין נאלץ הפעם לכתוב "כמה מילים טובות על החרדים", מוכיחה כי בסופו של דבר, גם גורמים בעלי דעות קדומות מושרשות ומקובעות, פועלים כמלאך רע העונה בעל כורחו אמן, כאשר במקביל גם נחשף המניע האמיתי שלהם: קנאה עזה מול הפריחה האיכותית והערכית של הציבור החרדי, שעומדת בניגוד מוחלט להתדרדרות המוסרית המואצת של החברה החילונית.
דברי הבלע, שלא יכלה להימנע מהם גם בסיומו של מאמרה הנוכחי, משקפים את הפזמונים המוכרים והשחוקים של מערכת ההסתה החילונית, ואין לנו כל כוונה לעשות "פלגינן דיבורא", אלא רק להצביע על אותן אבחנות מעניינות שנכללו בתחילת אותו מאמר יוצא-דופן, כדי לאמת שוב את הטיעונים שמושמעים מפי נציגי ציבור חרדיים מזה שנים ארוכות.
