עורך מוסף שבת של העיתון יתד נאמן, ישראל פרידמן, תוקף בחריפות את "החרדים החדשים" ו'מפלגת טוב' • כנסו וטקבקו

"חרדים חדשים", אין דבר כזה. או שהם "חרדים", או שהם "חילונים ישנים"…

וכך הבהיר מרן הסבא מקעלם זצוק״ל (בספר אור הרש״ז תח־תי): הגמרא אומרת – "כהנים זריזים הם". מפרש רש"י: "שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים, ולא אתו לחתויי משתחשך". על סמך דברים אלו ניתן להניח, שהחינוך שניתן בבית הכהנים היה חינוך מעולה. הנחה זו מתחזקת בעובדה שאכילת קודשים ותרומה בטהרה, צריכה זהירות רבה על כל צעד ושעל. כך כל הענינים הקשורים בעבודת הקודשים. משום כך החמירה התורה בדינה של בת כהן.

הסיבה הראשונה היא, שמי שמקבל חינוך נעלה יותר, תובעים ממנו יותר. על כן, זו שהתחנכה בבית שבו היו כולם "בני תורה וחרדים ונזכרים" -כלשון רש"י, בדין שתקבל עונש חמור יותר, שריפה. בנוסף לכך, "את אביה היא מחללת" – כפשוטו. היא מוציאה לעז על בית אביה.

זה גם החוב, הכבד מנשוא, שרובץ על כתפו של כל "חרדי".

כל אחד התחנך ב"בית כהונה" – היכלי התורה. כל אחד צריך להזהר שלא "יחלל", חס וחלילה, את בית חינוכו. כל "חרדי" חייב לדעת שהוא דוברה של היהדות החרדית, גם בשתיקתו. עליו להפעיל חיישני יתר. ההתנהגות צריכה להיות ראויה למאכל אדם. הלשון, אסור שתהא אנורקטית, עניה וזולה, ולא מתלהמת ובוטה. אסור למבטו להיות נקודתי. הוא חייב להיות פנורמי, רחב. ליהדות האמיתית יש קול, מראה וצבע מובהקים משלה, והם חייבים להדהד. חייבים להיות מודעים לחובת הזהירות הנוראה.

אז מהו "חרדי?" זו אינה הגדרה סוציולוגית! מי שמקבל את מרותם של מרנן ורבנן עיני העדה שליט"א, במעשיו ולא בתאוריה, הוא חרדי. מי שלא שינה את שמו, את לבושו ואת שפתו, מי שמנהל את משפחתו ומחנכה על פי על ההגדרות האלה, הוא בשר מבשרה של היהדות החרדית. גם אם הוא לא זכה להסתופף בבית המדרש ולחבוש את ספסליו. אף אם נאלץ לעזוב את מקור חיותו של העם כדי לעסוק לפרנסתו, השאלה היא מה השאיפה שלו? מה שיעיד עליו הם התמרורים שהציב על אם דרך חייו – מה הוא רוצה שילדיו יהיו ובאיזו דרך הוא מוליכם? היכן הוא ה"עצור" שלו והיכן תמרורי האזהרה!

השאלה שתגדיר אותו היא – מה יקרה כשהוא יחשוב שהוא צודק אך גדולי ישראל יחליטו ויורו אחרת! האם יעשה ככל אשר יורוך, גם כשזה לא נוח לו ולא תואם את מפת הדרכים ששרטט. האם אפילו כשיורו על שמאל שהוא ימין, לא יכשול בטסט, במבחן הנהיגה.

בל נשכח! יכולים להיות ח"ו כאלה שנראים חרדים, והם חילונים ישנים ר"ל. עלולים להיות כאלה שחזותם מוכיחה עליהם, אבל התנהלותם מוכיחה עליהם אחרת. יש כאלה שמייבאים ארס ורעל, בצלופן של אידיאלים. יש כאלה שאינם מקבלים את סמכות עיני העדה ואינם מצייתים, גם באצטלה חרדית – ובכל הדורות היו חריגים מהסוג הזה. לעתים זה עלול להיות מאחורי מסכה של איצטלה דרבנן.

אם מישהו חושב שדרכה של תורה, כפי שהיא מנווטת על ידי עיני העדה, מוטעית וזקוקה למקצה שיפורים, הוא איננו "חרדי חדש", אלא חילוני ישן! אם יש משהו שיודע מה הם תובעים והוא בוחר לפעול אחרת או להיראות אחרת, אם חשוב לו להדגיש שהוא לובש מדים אחרים, הוא לא חרדי חדש. הוא לא חרדי! הוא מתהדר בנוצות לא לו, על חשבוננו. אדרת החרדיות שלו עשויה מבד זול, ומחורר. כאלה היו ועודם החילונים הישנים! ה"מיזרוחניקים" ההם!

"אם בחוקותי תלכו", שח הגאון רבי נחום זאב בנו של מרן הסבא מקלם: מהו "התלכו"? – שאל, והמשיל משל: לעיתים אנו רואים קבוצת אנשים שיושבת סביב שלחן. למראית עין, כולם נראים זהים. אתה לא מבחין בשונות מבדלת ביניהם. אבל כאשר הם קמים ללכת, פתאום ניתן לזהות מי צולע על ירכו. המבחן הוא ה"תלכו"! בישיבה, בדרך כלל כולם נראים זהים. כך גם בכולל. כאשר נאלצים לעזוב את כתלי בית המדרש החם והמגונן, מתחיל מבחן ה"תלכו". באותה שעה ניכר על האדם האם 'בן תורה' הוא, או שמא רק שהה בישיבה. האם הוא "חי" בבית ד', או רק התקיים שם. האם הוא נוטל עמו את הישיבה ואורחותיה גם כשיוצא לנדוד בנתיבי החיים, או שמא גם כשהיה שם הוא כבר עמס על כתפיו את העולם החיצון. בישיבה, אי אפשר היה לזהות. אבל בעמידה, בשעת מבחן ה"תלכו", רואים שהוא צולע על ירכו הרוחנית. יש "חרדים ישנים" גם מחוץ לכותלי המבצר! יש "חילונים ישנים" גם בפנים!

כשהסוגיה הזו עמדה על הפרק הפוליטי, הטריח ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א את עצמו לבית שמש. בדרשה כאובה מעומק הלב הוא השמיע דברים כדרבנות. בתוך דבריו, כשאפיין בין "טוב" לטוב, הוא ניסח את ההגדרה. וכך אמר: "ישנם כאלה שאינם מקפידים על 'מים אחרונים' בסוף הסעודה, ועדין הינם חרדים! אבל בודדים עושים מזה מפלגה"!

מי שעושה מזה מפלגה, מעיד על עצמו! נכון, היו כבר בהיסטוריה כאלה שהקימו תנועה, סיעה, מפלגה. הם צירפו אליהם כאלה שעזבו את הישיבות. אבל אז זו היתה תנועה של 'ציות והגשמה' שכל מטרתה היתה לקחת את רוח הישיבה כדי שתנשב בתוך החיים. כל הכוונה היתה להשאר בן תורה ו"ישיבה־בוחר" גם מחוץ לכתלים, ולהפוך את זה לכח משפיע.

רבים כדוגמת אלה נמצאים בינינו, גם כיום. כמו אז, הם מנהלים משפחות מפוארות. הם חרדים ישנים. הם בשר מבשרנו. גם בעבודתם, בכל תחומי החיים, הם שגרירים נאמנים ליהדות הנאמנה. בני תורה וחרדים ונזכרים. בניהם של אלו ימשיכו להיות לבנים בבניינו של הדור הבא של הישיבות. אמנם הם לא שוכני בית המדרש, אבל "לא עשו מכך מפלגה".

בגעגועיהם הם מתאחדים בבתי מדרשות ומתלכדים לשיעורים – ולא לשיעורי הדף היומי בלבד אלא ללימוד הישיבתי ולאורחות החיים שהוא מכתיב. לא רק כי הם מצהירים 'לא עזבנו', אלא כדי להתחמש לקראת מלחמת התורה שהם מנהלים מטעמנו גם במחוזות החיצוניים. זאת בניגוד לקבוצת מיעוט שיצרה אי־דיאולוגיה הקוראת לרע "טוב", והופכים אי־ציות להגשמת מאוויי לב ופילוס נתיבי מילוט, דרכים חדשות. זאת הפניית עורף, אפילו כשהדרך החדשה הזו עוברת גם בבית המדרש, סוללת דרך לאידיאולוגיית "גם וגם"! אלה לא חרדים חדשים. רבים קדמום. גם ראשוני "המיזרוחניקים" עטו לראשם "כיפה שחורה". גם חלוצי הדתיות הלאומית התהלכו "בחליפה ומגבעת" לראשם. כבר החילונים הישנים התריסו מאי אהנו ליה רבנן וניסו להטות את אפיק הנהר.

שערי היהדות הנאמנה פתוחים לרווחה לכל מי שאיננו גייס רוחני חמישי. זו חובתנו. דלתות הבית פתוחות למי שנוכחות משפחתו וחזותה אינה מרעילה את בארותינו, ואת רחובותינו.

תנאי הקבלה ליהדות הנאמנה הם אחרים לחלוטין. רבים וטובים ממעצבי היהדות החרדית, לא זכו להמשיך ולהסתופף בבית המדרש. רושמי ההשקפה, במקרים לא מעטים, אינם אברכים. האוחזים בהגה הציבוריות, אינם "לומדים", על פי הגדרתו הנעלה של המושג. העובדה שאנשים מתפרנסים, אינה מונעת מהם להיות 'בני תורה'. לאלו אין שום בעיה להבהיר את מה שיושב חזק בתוך תודעתם, ש"הנסיבות הפכו אותם לשווים פחות מהאברכים שממיתים עצמם באהלה של תורה, אלה שמחזיקים בתורתם את השמים שלא יפלו מעלינו".

אולם, הם חושבים, מדברים ונראים בדיוק כמו אברכים. את כבוד "בית אביה" אינם מחללים. ברוכים הנמצאים בצל קורתנו. השערים מעולם לא נסגרו על שומרי אמונים.

בשעה שרוח עזה מנשבת בחוץ, זו גם חובתנו. היהדות הנאמנה משקיעה רבות בקירוב רחוקים. טובי בנינו יוצאים אל השדות, להציל מן הארי הרוחני, מן הנמר הכפרני, מהדב האורב לנפש ומהברדלס הטורף. בל נשכח שרבים מילדיהם של כאלה שאינם עונים בדיוק על ההגדרה המלאה של "בני תורה", עמדו לימים בראש העשיה של היהדות התורתית. רבים מאלה ששותפים בשינוע מערכות החיים של היהדות החרדית, רבים מאלה שמפעילים את מנגנוניה, באו מהתם – בזכות הדלת הפתוחה. הם בולטים בראשות ישיבות, ברבנויות הקהילות, בראש ארגונים, כטובי המסבירנים, ובתנאי שאין מדובר בבנים למפלגה שדוגלת ב"לא למים אחרונים"! בוודאי כאשר מדובר בחרדים גמורים, "חרדים ישנים", שלא זכו לחבוש את ספסלי בית המדרש עקב הנסיבות.

ישראל ערבים זה בזה. ראשי התנועה הישיבתית שהוקמה ע"י מרנן ורבנן ובראשם מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל כדי לשאת את נס ההשקפה הטהורה בחיי המעשה, הרימו את הדגל, דגל התורה, דגל האחריות, דגל הערבות. דוקא כמלחמה ב"חילונים הישנים", ב"מיזרוחניקים העתיקים" ו"בפא"יניקים האתמוליים", אנחנו מאמצים את כל אלו הכלולים בהגדרת "החרדים הישנים". הם יצטרפו וינהלו את מלחמת התורה, שם, בשדה המערכה. הם יחממו את הגיזרה כנגד מגמת ה"אשר קרך" בדרך.

כך או כך. אין חרדים חדשים! או חרדים, או חילונים! או חרדים ונזכרים, או חילונים ישנים.