רק עכשיו, כשאני וכל עם ישראל נשארים בבית, מסתגרים מאימת המשחית המעופף בשעת המגיפה במהירות, רק עכשיו אני מבין מה היית בשבילי, בית כנסת אהוב. קראנו לך מקדש מעט, באנו אליך יום יום, שקדנו על דלתותיך. כמה אושר זה היה עבורנו

אני מתגעגע אליך, בית הכנסת שלי.

מתגעגע לחמימות השוררת בתוכך, לארון הקודש העטוי פרוכת נאה, למדפי הספרים הפשוטים שלך, לשולחנות המתנדנדים קצת ולספסלים נטולי המשענת. כן, אני מתגעגע לכל אלו. עיניי דומעות כשאני נזכר בזמנים שבהם באתי להתפלל בתוכך, בית הכנסת שלי, ולא חשבתי על הזכות האדירה שנפלה בחלקי.

רק עכשיו, כשאני וכל עם ישראל נשארים בבית, מסתגרים מאימת המשחית המעופף בשעת המגיפה במהירות, רק עכשיו אני מבין מה היית בשבילי, בית כנסת אהוב. קראנו לך מקדש מעט, באנו אליך יום יום, שקדנו על דלתותיך. כמה אושר זה היה עבורנו.

אבל גזירת המגיפה המרחפת מעל ראשינו, גרמה לך להיסגר. כעת האורות שלך כבויים, ארון הקודש עומד דומם, ספסלי העץ מעלים אבק, ולנו לא נותר אלא להרהר בך. ומדי דברי בך, הומים מעי, ליבי חמרמר, עיני ירדה מים. 

יש לי גוש בגרון, ואני חושב שזה מגעגוע. בית הכנסת שלי, אני עכשיו בוכה איתך. מבטיח לך. ולא רק אני בוכה. כולנו, כל עמך בית ישראל מבכים את האבידה שנלקחה מאיתנו. והשכינה הקדושה הומיה כיונה על בניה כי אינם. היכן אתם, ילדיי?

אנחנו בבית, אבא. תיק הטלית והתפילין כבר אינו חבוק בידינו, שעה שאנו פוסעים אל בית הכנסת בגיל וברעדה. אנחנו בבית כי כך גזרה חכמתך העליונה. איננו שואלים מדוע, כי 'למה' יאמרו הגויים. האיטלקים ישאלו למה, האמריקאים ישאלו למה, בספרד ישאלו למה. אנחנו לא.

כי אנחנו, כיהודים מאמינים, תמיד צעדנו בעקבותיך – אבא'לה – לכל מקום שהובלת אותנו. כשלקחו אותנו למחנות ההשמדה, ידענו שזה אתה שמוביל אותנו ביד רחומה ובצער גדול. ולא שאלנו למה. וגם עכשיו, כשהובלת אותנו אל תוך הבית, הרחקנו אותנו מבית הכנסת, אנחנו לא שואלים למה.

קירות בתינו יעידו עלינו שאנחנו כמהים לחזור לבית הכנסת. משתוקקים לענות 'יהא שמיה רבא' במקהלות עמך ישראל, לשמוע קריאת התורה בציבור כראוי. אנחנו רוצים עוד פעם אחת להיכנס לבית הכנסת, לפתוח את ארון הקודש ולצעוק: "אבא! רחמים!"

הצעקה הזאת היא צעקת הלב, הנצבט עכשיו בכאב. בית הכנסת שלנו! אהבנו אותך תמיד גם אם אולי לא שמת לב לכך; גם אם דיברנו בתוכך בזמן התפילה; גם אם באנו מאוחר והצטרפנו למניין שכבר התחיל מזמן; גם אם נהגנו להגיע מפעם לפעם עם כפכפים והתעצלנו להתלבש כראוי לכבודך; גם אם טעינו לחשוב שאתה שמרטפיה בעדיפות ראשונה.

אהבנו אותך, אני מבטיח, ואנחנו עדיין אוהבים אותך. ואולי עכשיו, כשאנחנו מתפללים בבית, ביחידות, כשאי אפשר לאחר למניין, כשמסביבנו ילדים ודיבורים, ונעלי הבית הן באמת נעליים רק של בית – עכשיו אנחנו רוצים אותך יותר מתמיד, בית כנסת אהוב. 

נכסוף נכספתי לשוב אליך, אולם צו השעה, בגזירת עליון, אוסר זאת. אבל אני מבטיח לך, בית הכנסת שלי, שעוד נשוב אליך. חכה לנו, אל תתייאש גם אם חשוך לך ועצוב, כי גם אנחנו עצובים. רק חכה ותראה שנחזור להיכנס אליך, והפעם נעשה זאת כמו שתמיד רצית, כמו שתמיד רצה מלך מלכי המלכים ששיכן שמו בקרבך.

אין לנו עסק בנסתרות ולא בחשבונות שמים. אבל קשה שלא להיזכר בדברים שאמרו צדיקים על שואת אירופה, שנגזרה בגלל שלא נהגו כבוד בבתי הכנסיות. אז, לפני שמונים שנה, נסגרו בתי הכנסת. והיום גם. 

למה זה קורה? אינני יודע.