מדוע מחלוקות הלכתיות מעשיות לא מפרידות בין יהודים ואילו ההשקפתיות כן? מדוע אם אני נוטל ידים כך, ואתה אחרת; אם אני מברך על במבה שהכל ואתה האדמה, לא תימנע מלשבת עימי באותה סיעה ובאותו שולחן מתוך אהבה ואחווה; ואילו ויכוח שבענייני האמונה יגרום לך לסגת ממני בבוז או אף גרוע מזה? / הרב טל חיימוביץ

בשנים הראשונות לקום המדינה, הדבר היה ברור. כל יראי ה' מתאחדים תחת דגל אחד. כל גווני הקשת הדתיים ישבו בסיעה פוליטית אחת. לא הייתה שם החלוקה הזו שאצלנו היא כמעט ברורה. לא שמעו שם שזה שיש קטיפה בכיפתו של זה, זו עובדה שמטרפדת את הישיבה ביחד עם סיעתו של זה שכיפתו עשויה בד פשוט. אפילו היהודים שיושבים בפינה המזרחית, כן אלו הסרוגים, ישבו אז יד ביד עם חובשי השטריימלים.

היום זה כמעט חזון אחרית הימים. למה? מה גורם לכל הפיצולים והפילוגים האין סופיים האלו, שלא רק שלא מוסיפים כח, אלא גם ממעטים את הדמות. את דמותה של השכינה בישראל, כי כינוס לצדיקים נאה להם ונאה לעולם (כלה פרק שישי), והפירוד הוא שורש כל רע (נווה שלום לר' אברהם ב"ר יצחק שלום מאמר שני פ"ו).

לבטח יהיה מי שיאמר: הבעיה זה 'ההשקופה', כן, זוהי הבעיה. הם לא מקבלים את 'דעת התורה', ולכן אי אפשר לשבת אם אנשים שכאלו. התשובה הזו, אני חייב לומר, לא מספקת. ולמה? משום שהחסידים אמונים על שיטתו של הבעש"ט בעבודת ה', והליטאים ככלל אמונים על שיטתו של הגר"א. וכיידוע המחלוקת שבין שני גדולי העולם הללו, הייתה חריפה ביותר (ראה אגרת הגר"א, ווילנסקי י-ם תש"ל; בית רבי פ' יב), ונגעה במהות היחס לאלוקות, לא פחות! אין לנו שום צורך לחזור על הטונים הרמים שמלאו את חלל האוויר באותם ימים, כדי להבין שמחלוקת זו היתה גדולה ועסקה במהויות העדינות ביותר.

אלא מאי? שהמחלוקת, למרות כל חשיבותה, ולמרות שהיא עוסקת ברומו של עולם, מתיישבת ונרגעת כאשר כל צד מבין כי גם השני היושב מעבר לשולחן, יש לו מקורות ודרך בהבנת התורה; מקורות בדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, רק אז הטון יורד, והמחלוקת נשארת בדיוק כמו כל מחלוקת שבתורה שהיא לשם שמים, וסופה להתקיים (אבות ה יז). ומובטח אז גם שיתקיים "את והב בסופה" (קידושין ל ב).

מדוע מחלוקות הלכתיות מעשיות לא מפרידות בין יהודים ואילו ההשקפתיות כן? מדוע אם אני נוטל ידים כך, ואתה אחרת; אם אני מברך על במבה שהכל ואתה האדמה, לא תימנע מלשבת עימי באותה סיעה ובאותו שולחן מתוך אהבה ואחווה; ואילו ויכוח שבענייני האמונה יגרום לך לסגת ממני בבוז או אף גרוע מזה?

הסיבה לכך פשוטה. במחלוקות הלכתיות מעשיות, יש משנה סדורה. ישנם מקורות, בחז"ל בראשונים ובאחרונים, וכולם דנים סביבם. כולם מבינים כי זוהי מחלוקת סביב שדה דיון אחד, וככל שאנו רגילים בבית המדרש, הויכוח לא רק שלא מפריד הוא אף מפרה את ההבנה, ומגדיל את התורה.

מאידך, משום מה, השתרשה התפיסה כי באמונה הדבר לא כן. ולמה? וכי שם אין מקורות בחז"ל?! אין ספרים שלמים של רבותינו הראשונים שעסקו בדברים אלו? וכי התורה בתחום זה יתומה רח"ל? חס מלהזכיר! אלפי ספרים בדרש, בקבלה, במחשבה ובחסידות נכתבו בענייני אמונה ודעת, מוסר ויראת שמים.

מדוע אין זה ברור שגם בזה אפשר וצריך לדון, להעמיק ולחתור אליבא דהלכתא בדיוק כפי שעושים בחלק ההלכה המעשית? וכי שם אין מצוות שצריך לדעת את דיניהם וכיצד מקיימים אותם?!

כאשר נשכיל להבין, נשכיל לחזור להעמיק בדברי האמונות והדעות שהורונו רבותינו מכל הדורות; נדע להעמידם זה מול זה, כבבית מדרש אחד, כבימי חז"ל, כבימי אותם 'רבנן דאגדתא' שהורנו את הדרך; או אז האחדות תחזור לשרות במחנינו.

כשנדע לעשות זאת, נוכל לקום תחת סיעה אחת, כל יראי ה' – ומי יודע, אולי כל מה שישאר לעסקנינו להתווכח עליו הוא איזו אות תייצג אותנו בקלפי…

הכותב היה בעברו ר"מ בישיבות גבוהות ו'הסדר' וכיום מייסד וראש תכנית 'רבנן דאגדתא' – אמונה. הלכה למעשה.