צילום: דוברות הכנסת - גדעון שרון ושמוליק גרוסמן

גם הפוליטיקה הכריזה השבוע על סיום הגל הראשון, רק כדי להיערך לגל הבא

  • י״ב במרחשון תשפ״א – 30.10.20
  • 08:23

המלחמה האמיתית בקואליציה היא לא על התקציב אלא על מינוי פרקליט מדינה. כך אוחזים נתניהו וניסנקורן בחבל משני קצותיו וממתינים לראות מי ימצמץ ראשון • ירושלים מפנה מבט לוושינגטון, בדאגה מפני תוצאה שתשפיע דרמטית על המזרח התיכון • יוסף טיקוצ'ינסקי, יתד נאמן

שקט מוזר נחת השבוע על מסדרונות הכנסת, שקט יחסי לעומת הדרמה שהתחוללה בשבועיים האחרונים כשכחול לבן הציבו אולטימטום לנתניהו ודרשו לאשר את העברת התקציב הדו שנתי באופן מיידי.

הלמות תופי המלחמה ותרועת חצוצרות הקרב שהשמיעו בכחול לבן, שכחו מעט וסבר הפנים שם הפך להיות קצת פחות מאיים. איום האולטימטום בן השבועיים שהציב גנץ ירד פתאום מסדר היום וקצת פחות מדברים עליו. לא נראה כעת שמישהו שם באמת מביט בשעון ומחכה לשעת האפס כדי להוריד את השאלטר ולגרור את המדינה לבחירות.

שלא נטעה ונחשוב שחלילה פרץ שלום היסטורי בין הליכוד לכחול לבן. הממשלה לא באמת מתפקדת ולא מצליחה להתניע שום מהלך, ועדת השרים לענייני חקיקה שאמורה להוציא לדרך את פעילות החקיקה הממשלתית לא התכנסה כבר כמה שבועות בגלל חוסר ההסכמות בין כחול לבן לליכוד וחוסר היכולת להגיע להבנות, הממשלה הזאת לא באמת אפשרית ובכל יום שעובר מתברר עד כמה היא כישלון.

אבל מה שכן קרה השבוע זה שהאסימון החל ליפול בשני הצדדים ושניהם הבינו שזה כבר באמת לא לעניין לרוץ לבחירות עכשיו ואולי כדאי לחכות עוד קצת, למשוך עוד זמן עם חוסר המעש ועם השיתוק הקואליציוני. מיקי זוהר עטה על עצמו כזכור ארשת ממלכתית והוא חדל מלתקוף את כחול לבן ואפילו את האופוזיציה, וכעת נדמה שכחול לבן החליטו גם הם להשיב לו בדרך דומה והנמיכו מעט את עוצמת הלהבות.
השקט היחסי והמעיק שחזר לשרור בזירה הפוליטית – מטעה מאוד ואפילו קצת מסוכן. הוא בדיוק כמו הקורונה או אולי אפילו כמו הסיטואציה בעזה: השקט הזה לא מעיד על פתרון הבעיה אלא רק על סיום גל נוסף, לשם התארגנות לגל הבא שיכול להיות חזק ומסוכן הרבה יותר.


דוברות הכנסת – שמוליק גרוסמן

וכשענני הקרב החלו להתפזר מעט אפשר היה לראות את התמונה באופן קצת יותר ברור ולהבין מה גרם לשני הצדדים לעשות את מה שעשו. מיקי זוהר והליכוד לא הפכו את עורם ולא התמלאו פתאום באהבת חינם לגנץ ושותפיו, וגם כחול לבן לא ממש התקפלו. טוב בעצם אולי רק קצת.

ברור מאוד למה נתניהו לא רוצה בחירות עכשיו. משבר הקורונה עדיין מכה במלוא עוזו והוא בא לידי ביטוי בסקרים, הזעם הציבורי יכול להיות מתועל גם לקלפי ולחולל מהפכים לא צפויים. נתניהו מעדיף לחכות שהמצב קצת יירגע, שיעבור קצת זמן מהגל השני בתקווה שהשלישי לא יבוא מהר מידי ואז לנצל את המומנטום, לפזר כהרגלו הרבה אוויר חם והרבה תשומת לב להישגים המדיניים ושוב לחזור על אותה הצגה.

נתניהו מעדיף גם לנצל את החולשה של כחול לבן והפחד שלה מבחירות ולמשוך כמה שהוא יכול. הוא מתאר לעצמו שאפילו בנושא תקציב המדינה הם יתקפלו ויתגמשו אפילו שהם הצהירו על הנושא כקו אדום, הפשרה יכולה להגיע ככל שיגבר הלחץ ויעלה מפלס החשש שלהם מבחירות. סימנים ראשונים לשבירה הוא קיבל כבר השבוע כשהנושא קצת ירד מסדר היום ובכחול לבן החלו לרמוז בשקט שאולי האולטימטום כבר לא כל כך אולטימטומי.

מבחינת הליכוד, תכנית העבודה הטובה ביותר היא להעביר את תקציב 2020, לחכות כמה חודשים עד לסוף החורף, להתחיל מריבות עם כחול לבן על תקציב 2021 עד לרגע האחרון בעוד כמעט חמשה חודשים ורק אז לתת לכנסת להתפזר אוטומטית כשיעבור מועד התקציב הזה מבלי שהוא יוגש לכנסת. גנץ כבר יהיה הרבה יותר חלש ומרוסק, אולי עדיין לא יגיע אז הגל השלישי של הקורונה וגנץ כבר יראה מרחוק את מועד הרוטציה התיאורטית המובטחת מבלי שתהיה לו באמת אפשרות להגיע אליה. זו תהיה התעללות מושלמת מצד הליכוד כלפי כחול לבן, כמו ילד המבחין בממתק עסיסי מבעד לחלון ראווה סגור.

מדברים תקציב, מתכוונים פרקליט

כחול לבן מצידה חלשה אמנם אבל גם שם יש לקודקודים תכניות משלהם. גנץ אמנם נופף בנשק האולטימטום מול נתניהו אבל עכשיו כשהוא קצת חדל מלאיים מתברר שזה היה סוג של ספין.

גנץ לא באמת התכוון לפרק את הממשלה אם לא יוגש תקציב 2021 בתוך שבועיים אבל היה מישהו מאחוריו שדחף אותו לעשות זאת. למישהו הזה כנראה קוראים אבי ניסנקורן, שהוא יחד עם גבי אשכנזי נחשבים לדומיננטיים ביותר והקשוחים ביותר שבכחול לבן והם למעשה קובעים לגנץ את סדר היום.

כשהם שלחו את גנץ לאיים הם לא התכוונו לקדם את תקציב המדינה, בנושא הזה הם יכולים להתפשר בפרט לאור העובדה שמועד אישור תקציב 2021 מתקרב בכל מקרה ושנת 2020 כבר מסתיימת בקרוב. מה שמעניין את כחול לבן זה נושא אחר לגמרי שנמצא במחוזות רחוב צלאח א-דין. ניסנקורן מעוניין לשלוט במינויי הבכירים במשק ובפרט במינוי פרקליט מדינה, מינוי שעדיין מתעכב בגלל אותן חוסר הסכמות בין הליכוד לכחול לבן.

בהסכם הקואליציוני הוסכם שתקום ועדה משותפת למינוי הבכירים אבל היא לא קמה עד היום. מדובר בנושא רגיש לשני הצדדים דווקא בגלל ההשפעה הישירה שלו על מצבו המשפטי של נתניהו. זה שוט האיום האמיתי בו יכול ניסנקורן לנופף על ראשו של נתניהו והוא אכן עושה זאת. התפנית שהתרחשה השבוע היתה כשבכחול לבן הבינו שאיום הבחירות לא באמת מרגש את נתניהו ולא גורם לו לקדם את מינויי הבכירים, אז הם ירדו מזה ועברו לתכנית הבאה. ניסנקורן כבר אמר השבוע שאם לא תקום ועדה משותפת, הוא מצדו יפר את ההסכם הקואליציוני ויקדם לבד את מינוי הפרקליט בתוקף תפקידו כשר משפטים.


David Cohen/FLASH90

זו נקודת המחלוקת האמיתית והרגישה בין הצדדים ועליה יקום ויפול דבר. ככל שניסנקורן יגביר את הלחץ למינוי פרקליט מדינה באופן חד צדדי, זה ידרבן את נתניהו להגיב בצעדים משלו ולפרק הכל לפני שיהיה מאוחר. לממשלת מעבר יש כבר פחות סמכויות למנות מינויי קבע לתפקידים כמו פרקליט מדינה, מפכ"ל משטרה ונציב שב"ס וכך יוכל נתניהו להרוויח זמן עד שתקום ממשלה כלשהי אחרי הבחירות אם בכלל.

משכך, הסיטואציה שנוצרה היא שגם נתניהו וגם גנץ וניסנקורן מחזיקים את החבל בידיהם ומחכים להזדמנות למתוח אותו עד כדי פירוק הממשלה. נתניהו עם התקציב וניסנקורן עם המינויים. כל אחד מביט לצד השני לראות מי ימצמץ ראשון, מי יהיה הראשון שיחליט שהגיע הזמן, או שיחליט להקדים ולהיות זה שמפרק לפני שהשני יעשה זאת.

השקט המעושה השורר כעת בין הצדדים הוא אם כן סוג של פסק זמן, רגעים של הפוגה כדי לחשב את המהלכים הבאים לקראת הגל הבא של המשבר הקואליציוני.

שונים, אבל דומים

ההפוגה בקרב המקומי מאפשרת לנו להפנות את הזרקורים לקרב סוער וענק הרבה יותר המתרחש בצידו השני של כדור הארץ אבל ההשפעה הישירה שלו על ישראל היא משמעותית מאוד.

לפני יותר משמונה שנים בערב בחירת 2013, פרסמו מנהלי הקמפיין של נתניהו סרטון בו מופיע איש עסקים מיליארדר שהיה אז די אנונימי עבור רוב אזרחי ישראל, ג'ינג'י העונה לשם דונלד טראמפ. טראמפ האלמוני אמר אז כי הוא קורא לאזרחי ישראל להצביע עבור נתניהו בבחירות משום שהוא "מוצלח, מוערך וסמל בעיני העולם".

היה זה בשלהי כהונתו השניה של אובמה, אחד הנשיאים העוינים ביותר שהיו לישראל בבית הלבן. עוד כשהתמודד אובמה בפעם הראשונה נתניהו הסתייג ממנו ולאחר מכן התחרט על כך כשאובמה זכר לו זאת היטב כשנכנס לחדר הסגלגל. נתניהו למד אז לקח חשוב אותו הוא מיישם עד היום: לא לתפוס צד בבחירות בארה"ב, לשמור על ניטרליות.

שנתיים אחרי אותו סרטון, פרץ טראמפ לתודעה העולמית כשהגיח משום מקום והסתער על הבחירות לנשיאות. היתה זו דילמה בלתי אפשרית עבור נתניהו, משום שאת הידידות בין השניים קשה היה להסתיר, אי אפשר היה להתעלם ממנה.

היום עוד יותר קשה להתעלם מהידידות הזאת, אחרי ארבע שנים בהן קרע טראמפ במחי יד את המדיניות עליה שמרו כל הממשלים הקודמים בקפדנות. ארצות הברית תפסה צד באופן חד משמעי לטובת ישראל מול הערבים ולטובת צד אחד מאוד ברור בפוליטיקה הישראלית הפנימית. אומרים שטראמפ הוא הידיד הטוב יותר שהיה לישראל בבית הלבן אבל הוא קודם כל הידיד הכי טוב שהיה לנתניהו ארצות הברית.


Amir Levy/FLASH90

הרבה קווי דמיון משותפים יש לשניים הללו. למרות ההבדלים המהותיים ביניהם. טראמפ נתפס כילד רע ומפורע שמנפץ את כל המוסכמות ויחד עם זאת הוא מתנהל באותו חוש צדק ילדותי במידת מה, חוש צדק שעשה כאן סדר חדש והגיוני במזרח התיכון.

מהר מאוד שכחנו איך כל ממשל אמריקני כולל הנשיאים הרפובליקנים, שמרו בקפדנות על הנרטיב הפלשתיני, הכריחו שוב ושוב את ישראל לשבת לשולחן המשא ומתן עם פלשתינים סרבנים עקשנים שלא היו מוכנים לשמוע על שום מתווה מדיני, פתאום בא טראמפ והפך את השולחן תרתי משמע.

טראמפ הגיע עם חוש צדק פשטני וחד ועשה סדר מאוד ברור מי כאן הטובים ומי כאן הרעים. היתה לו משנת עולם מאוד ברורה: אתם הפלשתינים, רוצים שלום? בבקשה. לא רוצים? אז גמרנו, אני אעשה עסקים עם מי שמוכן לעשות עסקים, קרי ישראל. כשתרצו להצטרף – אני כאן. כך הוא העביר את השגרירות לירושלים, הכיר בריבונות על הגולן והתווה את עסקת המאה הכוללת הסכמה עקרונית להחלת ריבונות מתישהו אם בכלל.

כנ"ל לגבי איראן. אם האיראנים מדברים על השמדת מדינה אחרת – הם הרעים ולכן יש לבטל את הסכם הגרעין. כשירצו לבוא ולדבר הוא יהיה כאן, עד אז – שיתמודדו. במשך שנים שוועה ישראל למישהו קצת מופרע אבל אחד כזה שיידע לעלות על השולחן ולזעוק את האמת. והנה זה הגיע, טראמפ היה זה שעשה זאת.

נתניהו לעומתו נחשב הרבה יותר מאופק, מחושב, כל תנועה שלו מול מצלמה מתוכננת היטב והוא משדר ממלכתיות ומנהיגות מהסוג שאוהדי טראמפ פחות אוהבים. נתניהו אוהב את תדמית המבוגר האחראי, הוא לעולם לא יעז לבצע מהלכים נועזים ודרמטיים כל כך, הוא לא ידחה למחר הכרעה משמעותית כלשהי אם הוא יוכל לדחות אותה למחרתיים, הוא תמיד יעדיף להתנהל בזהירות ולגשש היטב בזירה, אם זו הזירה הפוליטית, המדינית או הביטחונית.

ישנוני, שמאל, חלש

ולמרות השוני הכל כך מהותי ביניהם, הידידות ביניהם אמיצה ולא ניתנת לערעור והיא יוצרת הרבה קווי דמיון בהתנהלות הפוליטית שלהם. שניהם מציירים את עצמם כמנהיגי אופוזיציה הנרדפים בידי הממסד המשפטי והתקשורתי, שניהם מציירים את עצמם כמושיעי העם והשכבות החלשות מול הדורסנות האליטיסטית, למרות שבמציאות זה ממש לא כך.

גם טראמפ וגם נתניהו מאמצים קו מאוד דומה כשהם יוצאים לקמפיין בחירות. שניהם ממלאים אולמות ומפזרים הרבה התלהבות, אוויר חם, מחיאות כפיים ואווירה סוחפת. הם מתמקדים יותר ברעש מאשר בתוכן.

שניהם תוקפים בחריפות את התקשורת ומאשימים אותה בחוסר איזון, בסיקור מוטה לטובת הצד שכנגד, למרות שגם בארה"ב וגם בישראל נחשבים טראמפ ונתניהו לאנשים המסוקרים ביותר שכל צעד שלהם מדווח ומנותח היטב.

שני האישים הללו אימצו מדיניות של כתישת ורמיסת היריב באופן שלא היה מאוד מוכר קודם. נתניהו התחיל את זה עם 'גנץ, שמאל, חלש' וטראמפ שכלל עכשיו את השיטה והחל לרמוס את ביידן כשהוא מכנה אותו "'סליפי ג'ו" (ג'ו הישנוני). המסרים שטראמפ מעביר שוב ושוב הם שביידן לא ראוי משום שהוא חלש, זקן, עייף ובלתי יעיל. המסרים הללו מאוד מוכרים לאזרחי ישראל גם כשהם לא מתורגמים מאנגלית.

גם טראמפ וגם נתניהו משתמשים פחות בהישגים שלהם ומעדיפים לסמן את האויב כמסוכן, שניהם מחדדים את מסרי ההפחדה, האומרים כי 'אם לא תבחרו בי, יהיה רע מאוד'. נתניהו עשה זאת כשהזהיר מפני ממשלת שמאל שלא באמת קיימת וטראמפ עושה זאת מול ביידן כשמציג אותו כבלתי ראוי ובלתי מתאים לתפקיד.

נתניהו השתמש בהבטחות מדיניות כמו החלת ריבונות כדי להצהיר שכולם צריכים לבחור בו כדי שהוא יוכל להוציא זאת לפועל, וטראמפ נשמע השבוע אומר את אותם דברים באנגלית, כשהבטיח שעוד מדינות במזרח התיכון נמצאות בדרכן להסכמי שלום אבל זה יכול לקרות רק אחרי הבחירות. כלומר: תבחרו רק בי אם אתם רוצים שזה יקרה. שוב נשמעים ברחבי ארה"ב מסרים מוכרים מאוד שנראה שתורגמו במיוחד מעברית לאנגלית.


Matty Stern/US Embassy of Tel Aviv

אבל מעל הכל, האירוניה ממציאה את עצמה מחדש כשהשניים הללו מדברים על הקורונה ומשתמשים בה לקמפיין הבחירות. נתניהו הצליח להשתלט על הגל הראשון רק כשהיה מאוים מגנץ וכעת טראמפ משכלל את השיטה גם בזה. אחרי שנודע כאחד ממכחישי ומזלזלי הקורונה הגדולים בעולם, הוא מעביר כעת מסרים שביידן לא יידע להתמודד עם הנגיף ולכן רק הוא חייב להיבחר.

גם נתניהו משתמש במילים הללו כבר עכשיו. הוא ממשיך לחזור על התזה שהסגר הוא הצלחה אדירה בתקווה שאם יאמר זאת הרבה פעמים זה אולי יהפוך לאמת. מה שקורה כעת בישראל הוא חזרה מדויקת על הכשלים שהתרחשו בסיום הגל הראשון, שוב מתקשה הממשלה להחליט, שוב היא נתונה תחת לחץ של קבוצות כח בעלי ענין במערכת החינוך ובמסחר, שוב מתקוטטים השרים ביניהם ומתקשים לקבל החלטות, שוב נתניהו מבטל כל רגע החלטות קודמות ועובר לאחרות, שוב האזרחים מתוסכלים ומבולבלים, כל יום שעובר מוכיח עוד יותר שלירידה בתחלואה בחסדי שמים אין הסבר טבעי ובוודאי שאין לה כל קשר להחלטות הבלתי הגיוניות של הממשלה, אבל נתניהו כבר נמצא בקמפיין הבא לקראת בחירות אפשריות בהמשך השנה, וכך הופכת הקריסה להצלחה, הצלחה שיש לה אבא מאוד ברור בבלפור.

טראמפ משתמש כעת באותה מדיניות בדיוק. האיש שהציע להשתמש באקונומיקה נגד הקורונה מאיים כעת שרק הוא יכול לטפל בה ולא יריבו. וגם המסרים הללו מוכרים לנו עד כאב.

כך, על אף השוני המהותי בין המנהיגים מארה"ב ומישראל, בסופו של דבר הידידות ביניהם היא עמוקה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנה, קווי הדמיון והעבודה המשותפת ברורים לעין כל, הזחיחות היא אותה זחיחות, השפה היא אותה שפה וההתנהלות היא אותה התנהלות.

נתניהו נדרש כעת למאמץ כפול ומכופל כדי לשמור על ניטרליות כלפי חוץ ולהסתיר את החשש האמיתי והמוצדק מפני ניצחון של ביידן. תרחיש כזה ישנה מהותית את המפה לא רק בוושינגטון אלא גם בישראל ואולי במזרח התיכון כולו, לא ניתן להקל בכך ראש. אבל תרחיש בלהות כזה יפגע קודם כל במרקם יחסים מרתק ועדין השורר כיום בית הבית הלבן לבית בבלפור ומכך נתניהו חושש יותר מכל דבר אחר.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נתקלתם בחדשה מרעישה? ידיעה מעניינת מוזמנים לספר לנו

דילוג לתוכן