ההימור של לפיד / יהונתן אלוני

לא מעט גבות הורמו במערכת הפוליטית לנוכח התנהלותו התקשורתית והצהרותיו של יאיר לפיד מאז תחילת השבוע שעבר. יו“ר ’יש עתיד‘,
שהצליח לייצב את מפלגתו על יותר מעשרים מנדטים, בין היתר תודות להקפדתו על הימנעות מהצהרות שנויות במחלוקת, גיבוי מדיני לרה“מ בסוגיות אזוריות ובעיקר הימנעות מכל אמירה שעשויה להתפרש כיונית או פייסנית מדי, החליט ללכת בפראות על הראש של בנימין נתניהו בסוגיה האיראנית.

זה התחיל רגע אחרי נאומו הדרמטי של ראש הממשלה שבמהלכו חשף את הארכיון הגרעיני של איראן והדרך שהוא הגיע לישראל. בשלב הראשון שיגר לפיד למערכה את רם בן ברק, סגן ראש המוסד לשעבר. עטוף בהילת הלשעברניק הטרי יצא רם בן ברק למסע חובק אולפנים,
שהזכיר במשהו את הבליץ התקשורתי של נתניהו ערב הבחירות האחרונות.

אם להתנסח בעדינות, קשה להכתיר את המסע הזה כמוצלח. אולי זו בוסריות, אולי נמהרות, אולי חוסר כריזמה ואולי שילוב של שלושת הגורמים יחד, אבל ספק אם מחליפו של יעקב פרי הצליח לשכנע אפילו את המשוכנעים. הנ“ל הגדיר את חשיפת המבצע כ“מיותרת ומסוכנת“ והאשים את נתניהו בחתירה לרווחים פוליטיים על חשבון אינטרסים ביטחוניים מובהקים. ”אני מודאג מהעובדה שהאיראנים חוקרים ובודקים את עצמם כעת, ומעריך שהם כבר גם יגלו איך זה קרה. זה חמור מאוד שגרמנו לאיראנים לעשות בדק בית ולחשוד מי מסתובב להם בין הרגליים“, אמר, תוך שהוא מתעלם מהעובדה שהאיראנים גילו את דבר החרמת הארכיון רגע אחרי שזה התרחש. בשעות שלאחר מכן התפרסמו פרטים שונים על התנהלות המבצע, שגרמו לטענה הזאת להיראות תלושה עוד יותר. בהמשך הוא העריך שגורמי המודיעין השונים מתנגדים לחשיפה – הערכה שלא תפסה במציאות, בטח בכל מה שקשור לאלה שעדיין בתפקיד.

אם לא די בכך, בן ברק דאג, בצניעות מעושה, לקשור את עצמו להישג המודיעיני כשסיפר שבתקופת שירותו במוסד הוא היה מעורב בתכנון המבצע. שיהיה.

כך או אחרת, בן ברק נשלח ככל הנראה על ידי לפיד כדי לרכך עבורו את השטח וליצור לגיטימציה ביטחונית לביקורת שהוא ימתח בהמשך. הצליח או נכשל? זה כבר לא משנה. בימים הבאים התארגן לפיד על בליץ משלו. בתפריט: אותן טענות של בן ברק, אם כי בגרסה רהוטה, משכנעת וקולחת בהרבה (מה ששלו שלו). לפיד גם לא ויתר על דמות הקדוש המעונה שאהובה עליו כל כך, וציין בהשלמה ”אני מודע
לנזק הפוליטי שזה גורם לי, אבל אין לי ברירה. מדובר על ביטחון ישראל“.

אז בואו נדבר רגע על הנזק הפוליטי. אין ספק שמדובר בהתבטאויות מסוכנות מאוד מבחינתו של לפיד. לא די בכך שהן מרחיקות ממנו מצביעי ימין, הן עלולות לעורר עליו זעם גם בתוך הבית, קרי: אנשי המרכז והימין הרך. אפשר לומר על לפיד הרבה דברים, אבל אחד ששולף מהמותן הוא לא. מה אפוא הוביל אותו לנקיטת הקו התקשורתי המתואר? במערכת הפוליטית משרטטים שני הסברים, שבקונסטלציה מסוימת אפשר גם לחבר אותם. הראשון, לפיד חושב כבר מעבר לאופוריה הישראלית הנוכחית. הוא מעריך שאחרי שורת ההצלחות המדיניות והצבאיות יגיעו גם הכישלונות, וכשהם יגיעו הוא, לפיד, ינופף בביקורת שמתח בזמן אמת ויטען: ”התרעתי. כמה חבל שלא שמעו לי“. לא משנה שבפועל לא יהיה קשר בין הכשלים (?) שעליהם הצביע בביקורת למה שהתרחש בפועל, עבור השיח השטחי והמסרים הקליטים שאותם הוא מוביל, זה יבוא לו כמו כפפה ליד. השני, לפיד מבין שאין לו מה להפסיד. נתניהו נמצא כעת בתקופה שכל הכוכבים מסתדרים לטובתו: המבצע המודיעיני באיראן, התקיפות המיוחסות לישראל מעבר לגבול, היחסים עם טראמפ וכמובן ביטול הסכם הגרעין. במצב דברים שכזה, כל מה שנותר לו הוא למתוח ביקורת שתנטרל ממנו את דימוי ה“תואם ביבי“, ואולי על הדרך גם תזכה אותו בקולות של מצביעי שמאל מסוימים. דגש על אולי. ומה יקרה אם הדברים יתחילו להתפקשש לנתניהו? חזור לאופציה א.

• • •

והיה גם את הזיגזג סביב ביטול הסכם הגרעין. בתוך שש שעות שינה לפיד את דעתו מ“פרישה חד-צדדית של טראמפ מהסכם הגרעין היא רעיון
גרוע“ ל ”מברך את הנשיא טראמפ“ ו“גם הפעם לא נעשה שיקולים של אופוזיציה“. כרגיל הרשת לעגה לו – ובצדק. אלא שבניגוד להצהרותיו החריגות בעניין המבצע המודיעיני באיראן, הפליק פלאק הנוכחי תפור למידותיו, היות שהוא מורכב מהחומרים שמהן בנויות רוב ”עמדותיו“ של לפיד.

אמירות בעייתיות יותר או בעייתיות פחות, פניית פרסה חדה בשם אחריות/אחדות ושאר קלישאות, וביטחון מוחלט בזיכרון הקצר של הבוחרים שלו, זיכרון שאם רק היה מתארך מעט, היה מקצר משמעותית את כוחו האלקטוראלי.

הטור פורסם במקור בעיתון 'יום ליום'