פסק הלכה עליו חתם הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, ואליו הצטרפו מרנן גדולי ישראל שליט"א, קובע לראשונה סייגים ברורים ומחייבים בכל הנוגע לטיפולים פסיכולוגיים • העיתונאי בנימין רבינוביץ' שוחח בעניין עם ד"ר מיכאל בונצל מנהל המערך הפסיכיאטרי במעייני הישועה

פסק הלכה עליו חתם הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, ואליו הצטרפו מרנן גדולי ישראל וחשובי הרבנים והדיינים שליט"א, קובע לראשונה, סייגים ברורים ומחייבים בכל הנוגע לטיפולים פסיכולוגיים, וכי "מוטלת חובה על המנהל להשגיח על הפרדה" בין מטפל ומטופל מהמין השני, "ואם אי אפשר צריך להיוועץ עם רב בית החולים מה לעשות בכל מקרה ומקרה".

דברים אלו באו במענה לשאלות שהעלה ד"ר מיכאל בונצל מנהל המערך הפסיכיאטרי במרכז הרפואי "מעייני הישועה" ומנהל המרפאה הקהילתית "חיבה".

לפני שנביא בפני הקוראים את תוכן השיחה הממושכת שקיימנו עם ד"ר בונצל, נציג את השאלה כפי שהוצגה בפני הגר"י זילברשטיין שליט"א: "במסגרת הטיפול במרפאת בריאות הנפש, ישנם סוגי טיפולים שמצריכים קשר עמוק וארוך יותר עם המטופל מאשר טיפולים סטנדרטיים. למשל טיפול בחרדה או דיכאון קל ניתן לטפל בלי להיכנס לעניינים זוגיים ונפשיים עמוקים, אך בעיות של אישיות ומשברי חיים לעיתים מחייב קשר עמוק בין המטפל והמטופל. במרפאה זקוקים אנו להגדרות האם יש להעדיף טיפול מאותו מין בין מטפל ומטופל או אפשר להפנות מטופלים אך ורק לפי הסיווג המקצועי?".

"השאלות העומדות לפנינו הם תמידיות: 1. האם יש הבדל בגילאים של המטפל ו/או המטופל? 2. האם יש הבדל כשהפציינט מעדיף מישהוא מן המין השני?  3. האם כמנהל, יש לי חובה להשגיח על הפרדה מוחלטת למרות התנגדות נחרצת מצוות המטפלים שהם לא בני ישיבה?".

על שאלות אלו ענה הגר"י זילברשטיין שליט"א באריכות שם פירט את עיקרי הדברים מדברי תורה וחז"ל, ומהן הסיק את סיכום העניין כפי שהבאנו לעיל.

מכתב הרבנים בעניין הטיפול הפסיכולוגי

למכתב זה הצטרפו בחתימתם מרנן גדולי ישראל שליט"א, ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א, הגאון הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א, הגאון הגדול רבי ניסים קרליץ שליט"א, הגאון הגדול רבי חיים קניבסקי שליט"א, הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך שליט"א, הגאון הגדול רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, הגאון הגדול רבי שמואל קמינצקי שליט"א, הגאון רבי משה הלל הירש שליט"א, הגאון רבי שמעון בעדני שליט"א, הגאון רבי ישראל הלוי בעלסקי שליט"א, הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א, הגאון רבי מנחם מנדל שפרן שליט"א והגאון רבי יהודה סילמן שליט"א.

כאמור, קיימנו שיחה ארוכה ומרתקת עם ד"ר בונצל ובפתח דבריו הוא מדגיש בפנינו, כי למרות שהנחיות אלו מכוונות בעיקר למנהלים מחלקות פסיכיאטריות ולרופאים ופסיכולוגים, הרי שבהוראת גדולי ישראל שליט"א, יש להביא את הדברים גם לידיעת הציבור החרדי כולו, על-מנת שידע ויפעל בהתאם להנחיות אלו.

"לא כולם מבינים מדוע דווקא בטיפול פסיכולוגי הגיעו גדולי ישראל וחשובי הרבנים שליט"א למסקנה נחרצת וחד משמעית, ולכן חשוב מאוד להביא לא רק את ההנחיות עצמן, אלא מה שעומד מאחוריהן".

בתחילת השיחה בקשנו לשמוע מד"ר בונצל, מה הביא אותו עכשיו לעורר את השאלה החשובה. "ישנם פסיכולוגים שטוענים ואף מביאים אסמכתאות של כל מיני 'רבנים' שהם מצאו, שאין בזה כל בעיה, והם מסתמכים על העקרון ההלכתי הידוע ש'אומן בעבידתיה טרוד'.

הפסק מחדש שיש משהו מיוחד בטיפול פסיכולוגי וקובע שזה אינו נכון שהוא ככל אומנות אחרת. יש בתחום זה נקודה מיוחדת ולכן זקוק לזהירות יתרה.

ד"ר בונצל מדגיש נקודה כחוט השני לאורך כל השיחה: שכל מהותו של הטיפול הפסיכולוגי העמוק (ולא במקרים קלים של חרדה ודכאון קל), הוא הצורך ביצירת קשר בין המטופל למטפל, וזה מביא בסופו של דבר לתלות. "אחד מחשובי הרבנים אמר לי: הסיבה העיקרית שמרן החזון איש זצוק"ל התנגד לשירות לאומי לא היה מזה שבת יוצאת מהבית למקום אחר, אלא מהתלות שלה באלו שממונים עליה. כל יצירת תלות כזו מכניסה אותה לסכנה. זה בדיוק מה שקורה גם בטיפול פסיכולוגי – יצירת תלות מוחלטת בין המטופל למטפל, וכאן בדיוק טמונה הסכנה הגדולה.

כל הטיפול הפסיכולוגי בנוי ומחייב קשר עמוק וארוך טווח עם המטופל. המטפל צריך לבנות בהדרגה את הקשר הזה, והצלחת הטיפול היא בראש וראשונה תוצאה של עומק הקשר שבין המטפל – הפסיכולוג, לבין המטופל".

ההוראה של מרנן גדולי ישראל שליט"א קובעת מפורשות, שמוטלת חובה על מנהל להקפיד שלא להפנות אשה למטפל ולא גבר למטפלת. "אי אפשר באופן אוטומטי להפנות למי שהכי זמין או לפי סיווג מקצועי. יש כאן עניין של תלות, של בניית קשר, ורוח חכמים לא נוחה מהמצב הזה.

רק כאשר יש מצב שאין כל אפשרות, הרי שגם אז מוטלת חובה להיוועץ לפני כן עם רב מה לעשות בכל מקרה ומקרה".

ד

ד"ר בונצל נולד וגדל בלוס אנג'לס בארה"ב בבית לא חרדי. אביו רופא כירורוג, וגם הסבא רבא שלו היה רופא לפני 175 שנה בתקופת המלחמה בהונגריה. "בשלב מסויים החלטתי לעזוב את הכל וללכת ללמוד בישיבה בירושלים. במשך כמה שנים למדתי בישיבת 'מרכז התורה', ולאחר מכן חזרתי למקצוע הרפואה, ולמדתי בבית הספר לרפואה אוניברסיטת תל-אביב.

בשלב הראשון עוד לא ידעתי לאיזה מקצוע בתחום הרפואה אפנה, אבל ידעתי איזה רופא אני לא רוצה להיות, וזה פסיכיאטר… היתה לי נקודת הסתכלות מסויימת על הנושא הזה, שכל הבעיות הפסיכיאטריות נובעות מבעיות של מידות, של השקפות, וכל מה שאדם צריך לעשות זה להתחזק בהשקפות נכונות, במידות טובות ואז הכל יסתדר, כך שכל התחום של פסיכיאטריה זה כאילו רפואה, על בעיות שהן כביכול מחלות".

מה גרם לך לשנות את דעתך מהקצה אל הקצה ולפנות דווקא להתמחות בתחום הזה?

ד"ר בונצל: ממש ביום הראשון שעשיתי התמחות בפסיכיאטריה בתל-השומר הרגשתי שמשמים מכוונים אותי לעסוק דווקא במקצוע הזה. היה שם בחור חרדי שאמרו שהוא סובל מכפייתיות. הפרופ' שאל אותו כמה פעמים ביום אתה נוטל ידיים? הוא נתן לו רשימה ארוכה; לפני האוכל, מים אחרונים, תפילות… וכו'. כבר באותו רגע הפרופ' היה משוכנע שהבחור סובל מכפייתיות קשה וצריך לאשפז אותו. אמרתי לו: גם אני כאדם שומר תורה ומצוות נוטל ידיים בדיוק באותו מספר פעמים ביום! הוא עושה מה שצריך לעשות! ראיתי אז איך אפשר בקלות רבה לאבחן אנשים שהם כאילו סובלים "ממחלה", אבל באמת הבעיה נובעת מחוסר הבנה של הציבור החרדי, את התרבות שלהם, את אורח החיים שלהם. באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה ללכת לכיון הפסיכיאטריה.

במשך הזמן גם ראיתי שאכן מדובר במחלות אמיתיות, שאנשים סובלים מאוד, ויש צורך גדול מאוד לפסיכיאטרים חרדים, שיתנו מענה לאלו שסובלים מהמחלה בציבור שלנו. זו מחלה שעלולה ליפול על אדם בלי קשר למידות שלו, להשקפת העולם שלו, כמו כל מחלה אחרת. ויש מה לעשות. באותה שנה שהייתי צריך להחליט איפה לעשות את ההתמחות שלי, פניתי לד"ר רוטישלד, והוא הפנה אותי לבית החולים ג'ונס הופקינס בארה"ב, שזה בית החולים הטוב ביותר בעולם. הוא אמר לי: תחזור מהר, כי בכוונתי לפתוח כאן בית חולים פסיכיאטרי, ומסגרת טיפולית כאן בעיר. ביום שחזרתי, לפני שמונה שנים, הוא פתח את מרפאת חיב"ה והוא בחר בי לנהל אותה רפואית.

מדוע בעצם התחום הזה היה במשך כל השנים מה שנקרא מחוץ לתחום? מדוע לא היו כמעט רופאים חרדים?

ד"ר בונצל: זה היה בהחלט תחום עזוב. אוכל לצטט בפניך פסק הלכה של מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה חלק ב' סימן נ"ז), אשר קובע באופן נחרץ שאין ללכת לטיפול פסיכולוגי אצל רופאים מינים וכופרים. "בדבר חולי רוח ומחשבות שצריכים לילך לרופאים פסיכאלאגיסטן סארקאיעטיסטן (פסיכולוגים – פסיכיאטרים) אם רשאים לילך לאלו שהן מינין וכופרים, לע"ד אין לילך אל רופאים כאלו להתרפאות, כי מכיון שאין הרפואים מסמים המרפאים אלא מרוב הדבורים שלהם עם החולה נודעים מאיזה מחשבות הוא סובל ומיעצים לו איך להתנהג, שודאי יש לחוש שמיעצים לפעמים נגד דיני התורה ואף נגד עיקרי הדת ונגד עניני פרישות וצניעות… ולכן יש לחפש אחר רופא סארקאיעטיסט שומר תורה ובאם ליכא יתנו עמו ויבטיח שלא ידבר עם החולה בעניני אמונה ותורה".

גם ראב"ד העדה החרדית הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א בספרו תשובות והנהגות (חלק א' סימן תס"ה) כותב בענין זה דברים חריפים ביותר. "דרשתי כמה וכמה פעמים ברבים נגד ההולכים להם, שדרכם להיפך מהתורה ורואים כרפואה לעצבים לתת לכל אחד תאות לבבו למלאותו ולא להגבילו כראוי, רק להציע לו ר"ל תאוות העולם הזה… ואין לדבר סוף, ולא מתרפא רק מוסיף ומחמיר מצבו, ואפילו הטובים שבהם אין בידם להתעסק באלו אשר מפני עוונותיהם הגיעו למרה שחורה או עצבות וכדומה". ידוע על כמה פסיכולוגים שהלכו בשנים האחרונות אל הגר"מ שטרנבוך שליט"א אבל הוא לא היה מוכן לשמוע ולשנות את דעתו. עד שפניתי אליו במכתב מפורט שיש היום פסיכיאטריים שמטפלים ברוח ההלכה ובהתיעצות של גדולי הדור שליט"א, והוא השיב לי בכתב: "יש יחידין שומרי תורה ומתרפאין כהלכה לכן ראוי ומצווה להיטפל בהם".

אולי תוכל להסביר באופן יותר מפורט, מה בעצם הבעיה בטיפול בפסיכולוגים שאינם שומרי תורה ומצוות? האם יש הבדל בצורת הטיפול בין רופא ופסיכולוג שומר תו"מ למי שאינו כזה?

ד"ר בונצל: עד לפני עשרים שנה, הפסיכולוגיה נשלטה והיתה מבוססת על שיטות פסיכולוגיות שהגו דווקא יהודים באירופה וד"ר סיגמנד פרויד בראשם, וגם תלמידיו בארה"ב, שבנו במשך מאה שנה השקפה על תורת הנפש, שבנויה נגד ההשקפה שלנו. גם הטיפול שהם הציעו הם בדיוק כמו שכותבים מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל והגר"מ שטרנבוך שליט"א. רק בשבוע שעבר הגיע לידי שאלה שהופנתה אל הגר"י זילברשטיין שליט"א לגבי בחור ישיבה שמטופל אצל מנהל בית חולים מסויים שלא אזכיר את שמו, והוא ביקש היתר שיעשה דברים אסורים עפ"י ההלכה, ובדרך זו לפתור את הבעיה הרפואית שלו. זו למעשה השיטה הפסיכולוגית שכבר קיימת מאה שנה.

מה קרה בשנים האחרונות שבמהלכן החל איזשהו שינוי בענין הזה?

ד"ר בונצל: מה שקרה שהשיטות האלו הופרכו, ויש היום שיטה פסיכולוגית חדשה שלאחד מהם קוראים 'טיפול קונגטיבי התנהגותי' שמתאים גם לדרך תורתינו הק'. הדבר המפתיע בכל הענין הזה הוא, שדווקא כאן בארץ, הפסיכולוגיים פה הם מהאחרונים בעולם שעדיין דבקים בשיטה הפסיכולוגית הישנה. יתירה מכך, פסיכולוגים ופסיכיאטרים לא יעברו את ההסמכה אם הם לא ילמדו ויציגו את השיטה הישנה, כך שלמעשה בארץ הפסקי ההלכה שהצגתי קודם, רלוונטיים כאן יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם.

משמעות הדבר, שאין שום סיכוי שהדברים ישתנו כאן בארץ?

ד"ר בונצל: זה יקח עוד זמן, אבל במשך עשרים השנים האחרונות, השיטות החדשות התחילו להכנס גם לארץ, וזה מה שאפשר גם ליהודים שומרי תורה ומצוות להכנס לתחום הזה, מה שהיה לפני עשרים שנה ממש מחוץ לתחום. היום כבר אפשר למצוא פסיכולוגים ופסיכיאטרים, מדריכים ויועצים, וגם כאלו שאין להם שום תואר אקדמאי, שיכולים לתת טיפול מקצועי. בהרבה מקומות מציעים היום קורסים שכל אחד יכול לעבור אותם.

האם גם בציבור החרדי קיימת היום מודעות יותר גדולה לאפשרויות הטיפול שיכולים לקבל אנשים שחולים וסובלים מבעיות פסיכיאטריות – פסיכולוגיות?

ד"ר בונצל: בהחלט כן, ולכן גם פסק ההלכה הזו הוא ממש היסטורי, כי עד עכשיו זה היה ממש מחוץ לתחום. למעשה, כל הנושא הזה כמעט ולא מוזכר בחז"ל וגם לא בדברי הפוסקים. אמנם בגמ' מובאים הרבה פעמים ההלכה של 'חרש שוטה וקטן', אבל רק במקום אחד יש הגדרה לדין של שוטה (חגיגה ג:) ועל דברי הגמ' האלו מתייחסים הפוסקים. יש על כך מחלוקת ראשונים ואחרונים, אך בעיקר זה בא לידי ביטוי למעשה לפני כ-250 שנה בפרשת הגט מקליווא (בשנת תקכ"ו), אז הביעו את דעתם כל גדולי הפוסקים על הסוגיה הזו של הגדרת המושג 'שוטה'. זו היתה מחלוקת שהסעירה את אירופה כולה.

כשהתחלתי לעסוק במקצוע הזה, הפניתי שאלות רבות מספור אל הגר"י זילברשטיין שליט"א, שעוסק בעניני רפואה והלכה מזה עשרות בשנים, אבל כבר בתחילת עבודתי נאמר לי, שמאז גט קליווא, התחום הזה של פסיכיאטריה והלכה אינה חרושה דיה בהלכה וכמעט שלא נכתבו פסקי הלכה בענין זה בכל ספרי השו"ת מאז הגט מקליווא, למרות שיש לכך השלכות רבות על ההלכה של 'חרש שוטה וקטן', ולמעשה אין לנו היום מושג ברור מה בדיוק הגדר של 'שוטה'.

לכן, הפסק הזה שחתמו עליו מרנן גדולי ישראל שליט"א עכשיו, אפשר בהחלט להגדירו כהיסטורי כפסק הראשון מאז הגט מקליווא שכל גדולי ישראל הצטרפו והביעה דעתם לגבי טיפול פסיכולוגי. יש בפסק הזה מתן תמיכה ועידוד לאלו בציבור החרדי שסובלים מבעיה שיוכלו לקבל מזור ומענה דרך התחום הזה, מה שלא התאפשר בעבר. רק שצריך לעשות זאת בצורה הנכונה ועפ"י גדרי ההלכה, כדי שח"ו לא יצא מכשול חמור.

בכל התחום הזה של פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, יש תקנות אתיקה מפורט וחמור מאוד לגבי קשר בין מטפל ומטופל. מותר גם לנו, הציבור החרדי, שיהיה לנו הגדרות מפסקי הלכה לגבי טיפול זה. וזה בדיוק מה שהוחל בפסק ההלכה הזה. בדרך אגב אציין, שישנם גם רבנים שאינם נמנים עם הציבור החרדי, שפוסקים לאנשים שאינם מהציבור החרדי לנהוג בדיוק כפי שנקבע בפסק ההלכה הזה. כי גם הם מבינים היטב את חומרת הבעיות שיש אם לא נוהגים כך.

                                                   *                      *                          *

למכתבו של הגר"י זילברשטיין שליט"א הצטרפו גם הרבנים הגאונים: הגר"ע יוסף, הגר"ש בעדני, הגר"ש קמינצקי, הגר"י בעלסקי, הגר"ש אויערבאך, הגר"מ גרוס, הגרמ"ה הירש, הגר"ד לנדו, הגרמ"מ שפרן, הגר"י סילמן והגר"א פולק, שליט"א.