לאיפה תרצו לנסוע לשבת, ילדים?
התשובה שהתקבלה פה אחד הצליחה להפתיע: "לנסוע? מה פתאום. בעצם, רק אם לא יהיו אזעקות. אם יש אזעקות איך נוכל להפסיד אותן?".
קרא עוד:
[postim]
כי זה מה שקרה, האזעקות הפכו לחוויה שחלילה מלהחמיץ אותן. אמנם, זה הפחיד בהתחלה, אבל היום, אחרי 3 שנים שבהן אנו שומעים אותן שוב ושוב ושוב ושוב, ובפרט לאחר ש'כיפת ברזל' הגיעה לזירה ומאז הוחלפו קולות הנפילה המחרידים לקולות יירוט לא נעימים אבל הרבה פחות מפחידים, האזעקות הפכו לחלק מהשגרה. כמו לכל דבר, בסופו של דבר מתרגלים להן.
'אז אולי בכל זאת תבואו?' מפצירים בטלפונים הסבות והסבתות משני הצדדים, נכונים לתת מחסה לפליטים האשדודיים שמחפשים מן הסתם קצת שקט בתוך ימי 'עמוד ענן'. 'הכנו לכם מיטות!' מודיע הגיס, שמבהיר כי הוא קרא, הבין ואפילו הפנים את הוראותיו-קריאותיו של מוישה גוטמן, איש קרית גת, והוא פועל בהתאם להנחיות. אבל באמת תודה, אך אין צורך. להגיע נגיע אי"ה בשבתות שמחות, בסתם ימים של חול בהם נבקש ליהנות משהייה משפחתית חמה, מלוכדת ונעימה. אך כעת? אדרבא, בואו אתם לאשדוד, נוכל אפילו לדאוג לכם לדירה-שתיים שהועברו אל מתחת חסותינו בימים האחרונים…
ותתפלאו לשמוע, אך ממש איננו בודדים. הרחובות בעיר אולי דוממים לאחר שהילדים אינם צועדים ללימודים וגם מקומות העבודה מושבתים, אך הבניינים חיים ושוקקים, ב"ה. תמצאו בהם קייטנות 'עמוד ענן' וילדים שעוסקים במרץ בכתיבת יומן מלחמה, גדוש בתיאורים מרתקים ועטור בגזירי עיתון וציורים של גראדים וכיפת ברזל. המשחקים אמנם אינם מתקיימים בחצרות הבתים, אבל ברחובות שם יש לאן להימלט במקרה של אזעקה כמו גם בקומות עצמן, נראית נוכחות מכובדת.
אמת, פה ושם נראים גם סימנים לבריחה. בתחנות נראות כל העת משפחות על מזוודות, כאשר נראה שהם יודעים מה שאנו לא יודעים לגבי התחזית לסיום המערכה, וקופסאות השטריימל'ך מעידים כאלף עדים על תוכניות לשהיה ממושכת. גם חלק מהחנויות אינן פתוחות ובלילות משתרר לו שקט מוחלט על הרחובות שמזכירות לפתע סמטאות של ישוב גלילי. אבל אנו מרגיעים את עצמנו: להם בודאי אין ממ"ד, ולשהות בדירה נעדרת ממ"ד, ודאי שכאשר היא ממוקמת בקומה גבוהה, אין זה נעים בכלל. לנו, לעומת זאת, יש ממ"ד שעצם קיומו בשטח תורם לתחושת הרגיעה.
ובכלל, למה לעזוב? ואם נעזוב הרי אין טעם לנסוע ליום יומיים. יש צורך להיערך כבר מראש לשבוע שבועיים, כשעצם ההיערכות וההכנות הנדרשות מוציאות את הטעם מכל הנסיעה. ובכלל, לאן ניסע? לבני ברק, לירושלים? הרי כיום כשכל הארץ חזית והקולות העולים והיורדים נשמעו כבר ברמת אלחנן ובגאולה, כבר עדיף לשמוע אותם על רקע הבית המוכר…
ותאמינו לי, כמה שהספקנו בימים אלו. גם טיולים לאתרים שנפתחו בהמוניהם לרשות תושבי הדרום וחלילה לא לנצלם (הרשימה עוד ארוכה, נדרשים לנו עוד שבועיים לפחות כדי להגיע לחלקה), אפילו משימות שנדחו להן עד החופשה נעשות להן בחסות חופשת עמוד ענן. בכל יום אנו מגלים עוד פרץ של יצירתיות שהניב יצירת אמנות מדהימה בדמות ציור מושלם, עוגה מעניינת או חיבור מפתיע. ובשביל הילדים שאינם צריכים בבוקר למהר לבית הספר ואימת המבחנים ירדה לה, מה יכול להיות טוב יותר?
במצב כזה אין פלא שהדיבורים על הפסקת אש שמרחפים להם באוויר רק מצליחים לקומם את הילדים, שמבחינתם מחכים לחופשה כמה שיותר ארוכה. ואם תשאלו אותם (כן, רק ש'בית חם' לא ישלחו אלינו ניידת הביתה) אין להם שום בעיה עם האזעקות. אדרבא, הקטנה שכבר יודעת שעם הכניסה לממ"ד היא זוכה לקוביית שוקולד, מחכה להן ולפרס שיבוא בעקבותיהן.
אני מנסה לחשוב אלו עוד טיעונים כבדי משקל יוכלו לעמוד מול קביעות הפלדה של עמיתי לעמוד, מוישה, שבודאי יצליח לשכנע גם אותי אחרי קריאת טורו כמה מסוכן להישאר וכמה חשוב לברוח. התקופה הזו מאפשרת להורים להחדיר יסודות של אמונה, השיחות עם הילדים בכלל מתגלות כמרתקות מאד.
אך הילדים שרק גילו מה מעסיק אותי אינם מבינים בכלל את הדילמה. זה נחמד, לא מפחיד בכלל, וכל הבעיה היא שחלק מהחברים עזבו ואינם נראים בשטח. אילולי הבעיה הקטנה הזו, 'עמוד ענן' יחרת כמו עוד חוויה יפה שהיתה וחלפה. עמודי האלבום מלאים בתמונות נהדרות מאז 'עופרת יצוקה', והנה זכינו לעוד חופשה נחמדה. ותודה לאחמד ג'אברי, כמובן.
ובעצם, הם דואגים לתקן מיד, חלילה, שלא יהיו מבצעים נוספים וגם לא אזעקות נוספות. גם הם בוגרים דיים להבין שככל שהמבחן מפחיד, אך תירוץ הגראד גרוע ממנו. מה שכן, הם מבקשים, שגם בשנים הבאות ידאגו לשחרר את התלמידות מהלימודים לשבוע ימים בחודש כסלו. 'התרגלנו', הם אומרים, 'ויהיה קשה להתרגל ללימודים של חורף רצוף. אחרי הכל, אין ספק שגם המורות נהנות מהחופשה הזו'.
למה באמת לא?
"האזעקות הפכו לחוויה שחלילה מלהחמיץ אותן" – זה יכול לכתוב רק כתב בעיתון המודיע – מה עם הקדושים שרף, סמדג'ה, ואטיאס?
דמם הפקר?
זה החוויות של הילדים?