המזוזה של צ'יקו
משה אבו-קרט, המכונה צ'יקו, היה טיפוס קצת חסר מזל. זה אולי לא מקובל להשמיע ליהודים מאמינים בני מאמינים כמונו את הביטוי – "חסר מזל" – כי הרי הכל תלוי במזל גם ספר תורה שבהיכל, ואת החשבון המדוקדק כמה לתת ולמי לתת ומתי לתת, יש מי שעושה. ומי עושה? ריבונו של עולם.
צ'יקו שלנו היה חסר מזל במושגים השכונתיים. רוצים דוגמאות? בבקשה. לפני חמש שנים הוא פתח חנות ירקות, ואחרי חצי שנה הבנק עיקל את הגרוטאה האישית שלו, שבטעות יש מי שמכנה אותה בתואר: מכונית. לפני שנתיים הוא פתח דוכן פלאפל ונשאר שבועיים שלמים עם כל הקציצות ועם עוד 300 פיתות עממיות שהפכו מזמן לקרשים. בנוסף, קצרה כאן היריעה מלתאר את סוללת מקומות העבודה שהוא עבד שם, אבל לא יותר מחודשיים שלושה, עד שהגיע מכתב הפיטורין.
בקיצור לא הלך לצ'יקו מיודענו ומבלי להתכוון הוא הפך לנזקק, שהרי סוף סוף עליו להאכיל אשה וארבעה קטנטנים, כן ירבו. שלא תטעו לרגע, צ'יקו לא דפק על דלתות ולא ביקש נדבות, ההיפך. אם היו לו עשרה שקלים בכיס, חמישה הוא תרם ללא ניד עפעף לאלמנה עניה או לחתן בן ישיבה. מה שכן, הוא לא בחל בשום מלאכת כפיים, העיקר להביא פת לחם. סבלות, ניקוי בניינים, ליווי תלמידים, הכל.
ועכשיו נעביר את עדשת המצלמה מצ'יקו החביב, לכוונו של – גבריאל אברמוב המכונה גבינו – הגבאי הוותיק של בית הכנסת השכונתי "משכן רחל".
לגבינו הגבאי נמאס – אבל ממש נמאס – מהמבנה הרעוע והמיושן שקיבל ללא מאמץ מיוחד את התואר "בית כנסת". 25 שנה הם מתפללים שם. בקיץ הם מזיעים ובחורף הם מחפשים פינה יבשה מפני הדליפות. בלי לפשפש בציציות ובלי לחקור למה כמה ומדוע, תפש גבינו הגבאי יוזמה והחליט לערוך התרמה משמעותית לטובת שיפוץ מסיבי של בית הכנסת וארון הקודש, כולל הרחבת המבנה וכמובן הדבקת אבן ירושלמית שתעטר את חזיתו. לפני שנתיים בדיוק, ליל שבת פרשת "ויקרא" החליט הגבאי המסור לעמוד מול הציבור, לתאר את המצב העגום ולבקש תרומות. לא ח"י שקלים ולא פעמיים ח"י.
יש ציבור עני? אין ציבור עני. מינימום 500 דולר לגולגולת של אב בית. לא יאומן. ההיענות היתה פנטסטית. האחים גורין יבואני המזון הורידו ראשונים 4,000 דולר, ד"ר פינצי רופא השיניים הקשיש לא ניד עפעף תרם 1,200 דולר, ואפילו ריקו סולמי השיפוצניק הבטיח 1,000 דולר. תוך 7 דקות הצליח אדון גבינו לעבור בין המתפללים ולגרוף סכום המתקרב ל- 80,000 דולר. נו, ומה עם צ'יקו?
צ'יקו אבו קרט רצה שהאדמה תבלע אותו, או שגבינו ידלג מעליו, כי גם אם תנערו אותו באמצע השבוע אין לו יותר מ- 20 שקל בכיס, ששווים בערך שלוש שקיות חלב, שמשמחות את עולליו.
האדמה לא בלעה את צ'יקו, אבל מן השמים ריחמו עליו, הגבאי גבינו שהיה בשיא זחיחותו לאור ההתרמה המוצלחת, ריחף במבטו מעל צ'יקו השפוף.
באותן שניות שנידמו כנצח, נשבע בלבו צ'יקו את השבועה הבאה: "ריבונו של עולם, כסף אין לי, אבל אני נשבע שממחר אלמד הלכות סת"ם, אשנן אותן ואבחן עליהן, ואכתוב מזוזה מהודרת לבית הכנסת המשופץ שלנו. אתן מתנה זאת מעומק הלב".
אמר ועשה. כל שעה פנוייה ניצל צ'יקו ללמוד את הסוגיות ההלכתיות, ואת הלכות סת"ם. בלילות הוא שינן כל סעיף וסעיף, ולא התבייש לבקש מהרב רפאל בן דור, סופר הסת"ם הותיק, שיבחן אותו וילמד אותו כתיבה.
ובעוד צ'יקו עוסק בסת"ם, אדון גבינו גבאינו שולט ביד רמה בקבלני הצבע, השיש, והאינסטלציה. בונה ומרחיב, צובע, מכייר, ומסייד. ואט אט החל בית הכנסת לקבל צורה של היכל קודש ממש.
שישה חודשי עבודה מסיביים עמדו להסתיים וצ'יקו אבו-קרט כבר נבחן במשמרת הסת"ם וקיבל את האישור המסמיכו לכתוב כאחד הסופרים המיומנים.
בדחילו ורחימו הוא נכנס למקווה, שעה לפני זריחת החמה, כיוון כוונות, התפלל בנץ, ומיד אחר כך התיישב על שולחן הכתיבה. מחדד קולמוס, מותח קלף טובלו בדיו ואומר "לשם קדושת מזוזה לבית הכנסת שלנו". דקה לפני שקיעת החמה הסתיימה כתיבתה, כתיבה שכולה אהבת השם, ורצון עז לשמח את השם יתברך ומתפלליו.
עם דמעות בעיניים, כשכולו סילודין והתעלות נשגבת נכתבה לה מזוזה מהודרת באורך וברוחב 26 ס"מ. המגיה המדופלם האברך היקר הרב שמואל בונים שניידר פער פיו בתמהון: "מזוזה מדהימה, מהודרת ומשובחת, יצירת מופת".
* * *
ערב שבת. צ'יקו אבו-קרט עם 300 ₪ בכיס, רץ לחפש בית מזוזה. הסכום הזה צריך להספיק לו גם לצרכי שבת, בתוכם עוף, דגים, ושאר מגדנות. הוא מביט בהיצע. יש בית מזוזה של 70 ₪, לא מכובד כל כך. יש ב- 100 ₪, סביר. בית מזוזה מוזהב ומרשים 180 ₪ ניצב לו בקצה המדף. צ'יקו מהרהר "יישארו בכיסי 120 ₪ לקניות השבת… אבל אני חייב לתת מתת מעולה ומכובד לבית הכנסת. הוא מוציא 300 ₪, מקבל לידו את בית המזוזה המהודר ובנותר רוכש צרכי שבת.
היתה זו שבת מאושרת במיוחד. זיו פניו של צ'יקו זהר כמלאך שרת. ילדיו עלצו ושרו במלוא גרון, נוות ביתו הגישה מעדנים שטעמם גן-עדן. ברכת השבת האירה מכל פינה. כולם ידעו שמחר אבא מתקין את המזוזה שלו בבית הכנסת. "ריבונו של עולם" הרהר "נתת לי שבת נפלאה ב- 120 ₪ וביום א' אתן לך את מזוזת לבי".
* * *
יום ראשון. 20 דקות לפני תפילת מנחה הגיע צ'יקו עם המזוזה בכיסו לבית הכנסת. גבינו הגבאי קידם פניו במאור פנים והציע לפניו כוס תה מדיפה ניחוחות קינמון.
"אדון גבינו, באתי להתקין בבית הכנסת, מזוזה מהודרת שכתבתי".
צ'יקו שלף אותה מכיסו, פתח את הקלף והראה לגבינו.
"צדיק שלי" השיב גבינו "המזוזה באמת יפהפיה, מדהימה, והבית שלה גם כן, אבל אתה יודע שלהתקין מזוזה בבית הכנסת שלנו זו זכות גדולה ששווה המון כסף. פחות מ- 1,000 דולר תרומה, לא אוכל לאפשר לך לקבוע אותה".
צ'יקו הרגיש שהדם נופל לו לרגליים. פניו החווירו. מאיפה ימציא ויביא 1,000 דולר. גבינו טפח על כתפו, העביר לפניו צלחת מלאה עוגיות וביקש "יא חביבי, שתה תה עם עוגיות, ותבין אותי. חסרים לי עוד לפחות 20,000 דולר לגמור את השיפוץ". צ'יקו לעס עוגיה ולא הרגיש שום טעם בפה. סחרחורת קשה כמעט מוטטה אותו, ועיגולים שחורים ריצדו בין עיניו. הוא לגם מן התה, והביט לעברו של גבינו. הגבאי הוותיק בכלל לא קלט מה מתרחש בלבו של האיש הצעיר, שהקדיש חודשים רבים ללימוד הלכות סת"ם, והכל באמת לשם שמים.
לפתע הגיח למטבח בית הכנסת צ'רלי בן לולו טכנאי מכונות הכביסה, ובלשונו העממית תיאר לפניהם את אומללותו של חתן צעיר שנישא לפני שבוע. "באמת מסכן זה החתן. כואב הלב עליו. סבתא שלו מטילדה טולדנו מרחוב "מזל דגים" הכניסה אותו ואת הכלה שלו למחסן קטן בחצר שלה, גודל משהו שני מטר על שני מטר. בקושי נכנס מיטה וחצי ארון, והמים של הכיור משפריץ להם על הפנים. וגם כן מטילדה שלחה אותי אליך גבינו, שתביא לנו את הספרים "חנוכת בית" שיש היום חנוכת בית אז היא אמרה שנבוא".
עיניו של צ'יקו אורו. "תגיד לי צ'רלי יש להם מזוזה במחסן הזה?".
"איזה מזוזה? מה מזוזה? זה היה מחסן של הבעל שלה אלברט עליו השלום, שהיה מוכר בגדים ישנים וקרועים, יעני סמרטוטים, למוסכניקים…".
מיד אחרי תפילת ערבית הזדרזו צ'רלי בן לולו, צ'יקו אבו-קרט והגבאי המסור גבינו לעבר המחסן – ביתם של החתן והכלה החביבים יגאל ורחל טולדנו.
עשרה גברים הצטופפו להם שם וקראו את סדר חנוכת הבית, אמרו קדיש "על ישראל" וטעמו בורקס, טונה, חמוצים, ביצים, חומוס והמון קרקרים.
לפני הסעודה הצנועה הגיש צ'יקו את המזוזה לחתן ואמר: "זו מתנה ממני. מזוזה מהודרת. אני כתבתי אותה, עם כל הלב. יהי רצון שתשרה השכינה במעונכם".
יגאל טולדנו ברך בעיניים בורקות ובהתרגשות "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה".
כולם ענו "אמן".
"תראה צ'יקו יקירי, איזה מזל טוב יש לך" חייך גבינו. "המזוזה המהודרת שלך – מן השמים – כיוונו אותה למחסן – הווילה של הנכד של טולדנו. ומי כמוך יודע שבית כנסת פטור ממזוזה, אבל בית מגורים חייב גם חייב. אז אני שואל אותך – צ'יקו שלי – איזו מצווה גדולה יותר, כאן או שם?".
דמעה קטנה של התרגשות הבליחה מעינו של צ'יקו.
* * *
אגב, מאז עברה שנה וחצי. צ'יקו כבר אינו אותו צ'יקו. המזוזה שלו – כנראה – הביאה מהפך חיובי לחייו. אחד משועי המדינה ששמע סיפור מרגש זה איתר את צ'יקו וביקש ממנו להצטרף למשרדו, כאחד מעוזריו האישיים. ברוך השם, יש לו משכורת בריאה, רכב צמוד, והמון זמן ללמוד תורה בערב. כן, מעת לעת הוא כותב מזוזה ומחפש זוג צעיר כדי לתרום אותה.
