השבוע השני בחייה של ממשלת לפיד ובנט, היה השבוע בו היא פגשה בפעם הראשונה את האופוזיציה הנחושה והלוחמת. בנט ולפיד תיארו לעצמם שלא יהיו להם חיים קלים במליאה, אולם מה שהתרחש ביום שני הפתיע גם את חברי האופוזיציה וגם את חברי הקואליציה גם יחד.
על סדר היום עמדו חוקים לא משמעותיים במיוחד: הארכת תוקף תקנות קורונה, פיקוח על תעשיית נשק, חוקים שמקובלים על כל הצדדים ולא אמורים להיות במחלוקת מלבד החוק הראשון שהיה הצעת אי אמון בממשלה, שהוגשה ע"י יהדות התורה, ש"ס והליכוד. אבל נתניהו הורה לחברי גוש הימין לנצל את הזכות הקיימת בכל חוק להירשם לתור לשאת דברים על הדוכן, כך הפך כל חוק לדיון בן שלוש שעות, עמוס נאומים שרובם ככולם היו נאומי התקפה על הממשלה.
דיון בשלושה חוקים שוליים שהיה אמור להסתיים תוך שעה וחצי, התארך ללא פחות מ-12 שעות, עד 4 לפנות בוקר, פיליבסטר ראשון בחייה של הממשלה החדשה שהיה רק קדימון למה שעומד להתרחש בשבוע הבא, כשלשולחן הכנסת יעלו חוקים משמעותיים יותר, כמו חוק איחוד המשפחות הפלשתיניות והקמת ועדות הכנסת הקבועות.
על פי המדיניות החדשה של נתניהו, הדיונים בשבוע הבא יכולים להתארך לכדי שלוש יממות רצופות, אם הקואליציה לא תשתמש בזכותה להפעיל את סעיף 98 המגביל את הדיונים ומגדיר להם גבולות זמן ברורים. וכל זה עוד לפני שהגענו לנושאים הבוערים באמת כמו תקציב המדינה הממשמש ובא. זו המדיניות החדשה של נתניהו איתה הוא מנהל את האופוזיציה באופן קשוח וחסר פשרות.
בתוך מפלגת הליכוד עצמה ההתנהלות קשוחה עוד יותר. כל ח"כ שנעדר מההצבעות זוכה ששמו יתפרסם ברשתות החברתיות הפנימיות של המפלגה והוא מוקע אל עמוד הקלון. את הלחץ מפנה נתניהו גם למפלגות האחרות שמיישרות קו ומופיעות לדיונים ללא פשרות. נתניהו עצמו נתן דוגמה אישית וישב בכנסת עד השעות הקטנות של הלילה, כשבחלק מהזמן הוא ישב בחדרו והתקשר אישית לגעור בח"כים שהעזו לצאת מהבניין.
נתניהו מצליח לפי שעה להחזיק את האופוזיציה בגרון, הוא תופס את כולם קצר בתנועת מלקחיים, מצד אחד בניהול קשוח ללא משוא פנים ומצד שני תוך יצירת אווירה של תקווה ואופטימיות שהנה או-טו-טו-טו הממשלה נופלת והימין חוזר לשלטון על מלא מלא.
ההתנהלות הזאת מזכירה את הכנסים שהוא היה עורך בערבי הבחירות, אז היה ממלא אולמות ויוצר אשליה, מפזר הרבה אוויר חם שמצליח לסחוף רגשית את הנוכחים. גם עכשיו מצליח נתניהו לחשק אליו את חברי הליכוד ואת חברי האופוזיציה לגוש אחד, בלוק ימין שהולך איתו וממושמע לפקודתו, תחת אותה אווירה שמדובר במשימה קצרה, חוויה זמנית, חלום רע שתיכף יחלוף.
השאלה היא, כמה זמן הוא יצליח להחזיק כך. בקרב חברי כנסת רבים שוררת כבר עכשיו תחושה של אי נוחות, הם מתקשים לעמוד במשימה ויהיה קשה להחזיק את כולם קצר ולכלוא אותם בכנסת לילות ארוכים במשך זמן רב מידי. מה גם שמדובר רק בגוש הימין ולא בכל האופוזיציה, כך שלהתנהלות הזאת אין הרבה משמעות על ההצבעות ויחסי הכוחות.
הרשימה המשותפת לא שותפה לכל זה ואדרבה, רק השבוע הגיעו טיבי ועודה להבנות עם אלקין, במסגרתן הם קיבלו כמה ועדות נחמדות וכמה תמריצים נוספים תמורת שתיקתם בהצבעות או אפילו תמיכתם בחוקים מסוימים. ח"כ שיקלי המורד מימינה הודיע גם הוא שהוא מכוון להצביע עם הקואליציה ברוב ההצבעות, כך שאת ה-61 יש להם עוד לפני תמיכת הערבים.
במצב כזה הקואליציה כבר לא צרה כל כך והיא יכולה לשרוד קצת יותר בקלות את ההצבעות ואת המכשולים. ככל שנתניהו מצדו ימשיך את הקו הקשוח מהאופוזיציה, זה רק יחזק ויחשק גם את הקואליציה עמוסת הניגודים והסתירות, כשהדרך היחידה שלהם לשרוד היא כמובן הסחטנות אותה ראינו למשל השבוע כשאלקין הציע לרע"מ תפקיד נוסף של סגן שר במשרד השיכון תמורת תמיכתם בחוק איחוד המשפחות. כך זה יימשך לאורך הקדנציה, כל מי שיעשה פרצופים יקבל מיד צ'ק נדיב. וכך שוב הגענו לשאלה של מי ימצמץ ראשון, מי יצליח לשרוד יותר ומי יתייאש קודם.
מדיניות הבלגה ודחיה
בצהרי יום שני, היום העמוס ביותר בכנסת הודיע דובר הליכוד כי נתניהו מתכוון להשמיע 'הצהרה מדינית חשובה' בנאומו בפתח ישיבת הסיעה בכנסת. ההודעה ריתקה כמובן את כלי התקשורת שהגיעו לשמוע את ההצהרה שהיה ברור כי היא נועדה לאתגר את הקואליציה. נתניהו לא איכזב, הוא תקף את לפיד אותו כינה 'ראש הממשלה האמיתי' ואמר כי לפיד ובנט מסכנים את ביטחון ישראל בכך שהם נכנעים לתכתיבי הבית הלבן.
הצהרה מדינית חשובה כמובן לא היתה בנאום הזה, אבל נתניהו תקף את לפיד שהבטיח לביידן מדיניות "בלי הפתעות" ובכך למעשה טירפד לדעתו את היכולת של ישראל להגן על עצמה מול האיום האיראני. האירוע הזה בחדר ישיבת סיעת הליכוד הציף מסקנות מעניינות אשר בנקודת הזמן הזאת בה נתניהו נמצא בסוג של פסק זמן מהנהגת המדינה ולא ברור האם ישוב לשלטון ואם כן מתי, שווה לתת עליהן את הדעת ולחדד כמה תובנות בענין.
אין חולק ואין ספק שנתניהו היה אחד המנהיגים הטובים והבולטים בתולדות המדינה. השנים שיחקו לו. הוא חיזק את מעמדה של ישראל בעולם בעזרת אנגלית משובחת והופעה תקשורתית שאין לה מתחרים, הוא ניהל בתבונה מהלכים רבים ובראשם ההישג האחרון של הבאת החיסונים לישראל. על מעלותיו של נתניהו ועל הכרת הטוב שיש להכיר אליו אין עוררין ומה שמגיע לו ביושר – מגיע.
כחלק מהיכולת התקשורתית הפנומנלית שלו, הצליח נתניהו לנטוע בקרב רבים את התחושה שהוא המגן של מדינת ישראל ובלעדיו המדינה תקרוס. הוא הצליח ליצור תחושה שרק הוא יודע לנהל את ענייני הביטחון ובראשם האיום האיראני, כשהוא מצליח להפוך ללעג את מתחריו וליצור את ההרגשה שהם יקרסו מול כל איום מזדמן ויאבדו את הלשון מול מנהיגי העולם. במשך שנים ארוכות הצליח נתניהו לבנות את התזה הזאת באופן כל כך חזק עד שהיא הפכה להנחת יסוד בקרב רבים בימין ומחוצה לו.
על גבי התזה הבנויה הזאת, הניח נתניהו את ההצהרה ביום שני השבוע ולכן היא התקבלה על הדעת בטבעיות. המסר היה ברור: נתניהו חזק מול איראן ומול ארה"ב ולכן רק הוא מגן על ביטחון ישראל, כשהאחרים יתבלבלו, ייכנסו להיסטריה ויפקירו את תושבי ישראל לגורלם.
המדיניות הזאת הפכה למוחשית כל כך עד שרבים מאד מאזרחי ישראל כולל יהודים יראי שמים ובעלי אמונה וביטחון, הרגישו השבוע סוג של חשש מזדחל לליבם. פתאום הם חשו חוסר ביטחון, חומה בצורה של הגנה קרסה לה, נתניהו הלך ועכשיו אין מי שישמור עלינו. והתחושה הזאת היא כמובן טעות מסוכנת.
נתניהו מתפאר בכך שהוא הביא את העשור הביטחוני השקט ביותר לישראל, וזה נכון מבחינת מספר ההרוגים שהיה נמוך, בחסדי שמים, יחסית לעשורים הקודמים. כיצד הוא עשה זאת? בכירי מערכת הביטחון מסבירים זאת בשיחות סגורות כשהם מתארים מדיניות אנמית, החלטה ברורה שלא לקבל שום החלטה אקטיבית. בניגוד לראשי ממשלה קודמים שתרגמו כל הסלמה לפעולות צבאיות עתירות נפגעים, נתניהו עשה הכל כדי להשתיק. הוא לא דחה למחר פעולה צבאית שניתן היה לדחות למחרתיים.
כך לדעת אותם בכירי ביטחון, קיבלנו את חמאס בעזה ואת חיזבאללה בלבנון שמחזיקים היום בארסנל נשק שיכול למחוק רח"ל את ישראל תוך יום, וכך קיבלנו שתי זירות מסוכנות שאם צה"ל ייאלץ יום אחד להיכנס לשם הוא לא יוכל להתמודד עם האיום התת קרקעי המסובך שנבנה שם. במילים אחרות: לצה"ל כבר אין אפשרות היום להילחם בלבנון ובעזה, רק מהאוויר ובאופן מוגבל, והכל בזכות מדיניות ההבלגה.
מדיניות דומה ננקטה גם ביו"ש, שם צמחו ארגוני הטרור באין מפריע וכל האינתיפאדות שהיו לאורך השנים נענו בשתיקה עד שדעכו. אי אפשר בשורות קצרות אלו לנתח את הנושא, הוא רחב מאוד ויש לו פנים לכאן ולכאן, אפשר להצדיק את התנהלותו של נתניהו ואפשר שלא, זה נושא שמונח לשולחנם של מומחי ביטחון ולנו יש את היכולת רק לצטט אותם. אבל מספר ההרוגים הנמוך בחסדי ד' יכול להסתיר מאחוריו מדיניות הבלגה שעלולה לגרור מספר נפגעים גבוה הרבה יותר בעתיד, מספר שיחזיר את מאזן האימה לעומת העשורים הקודמים.
מומחי ביטחון ומדיניות עמם שוחחנו הסבירו כי בניגוד לראשי ממשלות קודמים שהיו חתומים על פעולות משמעותיות כמו הפצצת הכור בעיראק, הפצצת הכור בסוריה, חתימת הסכמי שלום עם מדינות עוינות ממש כמו מצרים וירדן, נתניהו התאפיין בשקט מוחלט ולא יזם פעולות כאלה.
בשבועיים האחרונים שמענו לא מעט מפי לפיד ובנט על ה"הרס והחורבן" שהם מצאו כביכול במשרדי הממשלה ובזירה הביטחונית. עיתונאים רבים ליבו את הרוחות ותיארו כאוס של ממש. את דבריהם צריך לקחת בעירבון מוגבל, הם מדברים מתוך פוזיציה ומתוך אינטרס, אבל קשה לומר שהם מנותקים לגמרי מהמציאות. במערכת הביטחון ובמשרדי הממשלה לא שורר חורבן אבל כשנכנסים לשם אפשר לגלות שהמצב לא היה דבש זוהר כמו שנתניהו אוהב לתאר ובמערכת הביטחון מתמודדים עם זה לא מעט בשנים האחרונות.
כשנתניהו עמד והצהיר ביום שני שלפיד נכנע לביידן, זה התקבל יפה אבל גם כאן יש לבחון את העובדות. הסכם בסגנון "אין הפתעות" אין משמעותו הגבלת חופש הפעולה של ישראל, אלא בסך הכל שלא להפתיע בכך את הבית הלבן. כך למשל אם ישראל תחליט לתקוף באיראן, היא לא צריכה לבקש אישור מארה"ב אלא לעדכן קודם, שביידן לא ישמע על זה בתקשורת. זו המהות של ההסכמה שנתניהו עצמו חתם עליה בעבר במילים אחרות.
נתניהו מנסה כל הזמן לשמור על דימוי כאילו הוא מוכן להסתכסך עם ארה"ב ולתקוף באיראן, ואילו לפיד חלש ולא יעשה זאת. אבל אף אחד לא עצר לרגע לחשוב ולשאול: 12 שנה נתניהו השתדל בכל מאודו שלא לנקוט בשום פעולה אקטיבית אפילו לא נגד ארגון קיקיוני כמו חמאס בעזה, בטח שלא כנגד ארגון גדול יותר כמו חיזבאללה.
נתניהו נמנע מהכרזה על ריבונות, התחמק מפינוי חאן אל אחמר ומכל פעולה שהיתה עלולה לגרור הסלמה ונפגעים. אז מה הסיכוי שמול איראן פתאום הוא יתמלא רוח קרב וישלח מטוסים שיגררו את כל האזור למלחמה עולמית אמיתית עמוסת נפגעים והרס?
יתכן שנתניהו נוקט מדיניות נכונה ופועל מול איראן בשקט ובפעולות כירורגיות נקודתיות, אבל בדיוק בגלל זה אין הצדקה ללעוג לאחרים שעשויים לנהוג בדיוק כמוהו. ובאשר לאמריקנים, הזיכרון של כולנו קצר אבל מספיק כדי לזכור שרק לפני שבועות ספורים נתניהו היה זה שסיים את ההתקפות בעזה רק בגלל שביידן לחץ ודרש.
אבל אם לפיד היה עושה זאת, הוא הרי היה חוטף קיתונות של בוז. המדיניות של נתניהו ראויה לדיון בפני עצמה האם היא נכונה או לא, אבל בוודאי שאי אפשר לראות בנתניהו את המגן האולטימטיבי של ישראל. אנו חיים כאן בנס גם תחת הנהגתו אלא שהוא יודע להסתיר זאת.
המסקנה מאוד ברורה וחייבים לחדד אותה, משום שבחסות ההתנגדות הטבעית לממשלת השמאל והנוכלות של בנט ולפיד, הפך נתניהו לגיבור מעוטר מעורר הערצה. המציאות היא אחרת. אי אפשר לסמוך על בנט ולפיד, אסור לסמוך עליהם ויש גם סיבה לדאגה מההתנהלות שלהם. אבל באותה מידה אסור היה לסמוך על מי שקדם להם, היתה סיבה טובה לדאגה גם כשהוא אחז בהגה השלטון. המצב היה מסוכן כבר אז רק שזה היה מוסתר מאחורי עטיפה תקשורתית יפה ומרגיעה.
אפשר ורצוי לייחל לנפילתה של הממשלה הרעה, אבל זה לא הופך את נתניהו לראש הממשלה המושלם שההערצה אליו נמצאת כבר על גבול הסגידה המסוכנת. מי שלא ישן בלילה מדאגה בגלל לפיד ובנט, היה צריך שלא לישון בלילה כבר בזמן נתניהו. המציאות האמיתית היא שמי ששמר עלינו עד היום מפניו של נתניהו, ישמור עלינו ברחמיו הלאה גם מפניהם של בנט ולפיד.
מי השלטון האמיתי
מסקנה נוספת שעלתה מההתרחשות בחדר סיעת הליכוד ביום שני, מגיעה מהשאלה האם הממשלה הנוכחית היא ממשלת שמאל והאם הממשלות הקודמות היו ממשלות ימין, והתשובה לא ממש נוחה לעיכול.
השיח המאפיין את מפלגת הליכוד ואת נאומי נתניהו הוא שיח הנרדפות. נתניהו ואנשיו משמיעים בצדק טענות כלפי התקשורת וכלפי השיח הציבורי, על כך שבנט ולפיד זוכים לתמיכה ולליטוף תקשורתי ומשפטי, על כך שמה שמותר לשמאל אסור לנתניהו, על כך שכל מה שנתניהו יעשה הוא יחטוף אוטומטית התקפה תקשורתית בעוד שבנט אם יעשה את אותו הדבר הוא יקבל חיבוק גדול. הטענות הללו לכשעצמן נכונות אבל השפה הנשמעת בליכוד ובימין היא שפה של מיעוט נרדף, של לוחמי חופש הנאבקים על זכותם להשמיע קול מול ההגמוניה.
השפה הזאת קצת משכיחה מאיתנו שהימין בעצם נמצא בשלטון כבר 40 שנה. מאז שנת 77 יש כאן רק ממשלות ימין למעט הפסקות קצרות לממשלות רבין, ברק, קדימה ולפיד. 40 שנה שהימין יושב בממשלה וכ-15 מתוכן הן של נתניהו עצמו. ובכל זאת הימין עדיין מתלונן – אפילו בצדק -שרודפים אותו.
ראש הממשלה הימני הראשון בישראל היה מנחם בגין, וכשהוא ניצח הוא יכול היה לקבוע במסמרות מדיניות ימין חד משמעית, השעה היתה כשרה לכך, השמאל היה בהיסטריה והוא היה יכול מיד לערוף ראשים במערכת המשפט והתקשורת מבלי שאיש יוכל לומר לו מילה. אבל הוא לא עשה זאת, הוא שמר על ממלכתיות.
הממלכתיות הזאת נשמרה גם בידי יצחק שמיר ועוד יותר בידי אריק שרון ואהוד אולמרט. כולם שמרו על מעמד בתי המשפט ולא העזו לגעת במעמדה של התקשורת. המאפיין המרכזי של כל ממשלות הימין היה שהם מאוד חששו מה תגיד התקשורת, מאוד היה חשוב להם להיראות יפים וממלכתיים בעיני השמאל, כדי לא להיראות פשיסטים, גזעניים או סתם מתלהמים כמו שהתקשורת אהבה להציג אותם.
כך נוצרה מציאות בה הימין היה טכנית בשלטון, אבל הוא מעולם לא שלט באמת על מדינת ישראל. ימין אמיתי לא היה נבהל ממה שיאמרו בתקשורת, ימין אמיתי היה גם מעמיד את מערכת המשפט במקומה הראוי לה, עם כל הכבוד, ימין אמיתי היה גורם לתקשורת ליישר איתו קו מחוסר ברירה. אבל כל ראשי הממשלה ובעיקר שרון ונתניהו שמרו מכל משמר על מערכת המשפט מתוך שיקוליהם שלהם ובעיקר ניסו לצאת יפים בעיני התקשורת.
היום כבר אין בישראל ימין אמיתי ובעיקר כבר אין את השמאל האמיתי הרדיקלי שהיה פה פעם, הגבולות היטשטשו וזה בא לידי ביטוי בממשלה שקמה לה עם אנשי ימין מוצהרים שמשתלבים עם מפלגות שמאל, וזה בא לידי ביטוי עוד קודם עם ראש ממשלה שקורא לעצמו ימין מלא אבל ניהל מדיניות שמאל של שקט והבלגה מול ארגוני טרור. דבר אחד נשאר מהימין והשמאל של פעם, והוא שאלה המגדירים עצמם כימין, ינציחו לנצח את הנרדפות שלהם מצד מערכת המשפט והתקשורת.
ממשלת ימין אמיתית יכולה לקום רק על ידי אנשים שמסוגלים להתעלם לחלוטין מרעשי הרקע שהתקשורת תשמיע נגדם, ושיצליחו לעשות סדר בבתי המשפט ובפרקליטות יותר מהר ממה שמערכת המשפט תמהר לתפור להם תיקים. נתניהו עד היום לא עשה זאת וקשה לראות מישהו מהימין שמסוגל לכך. עז אז, גם אם הימין יחזור איכשהו לשלטון הוא לא באמת יחזור לשלוט.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לשם שינוי הייתם אובייקטיבים.
מה קרה ליוסף טיקוצינסקי??? או שזה הוא בעצמו???
ברור שזה טיקוצינסקי,
כרגיל…..נגד נתניהו.
אבל הוא כותב יפה.