עם כל מדרגה נוספת שטיפס בנט ועלה לכיוון דלת המטוס, ירדה האבן הכבדה הרובצת על ליבו מדרגה נוספת לכיוון מטה. בנט עולה והאבן יורדת, הוא נבלע בפתח המטוס והיא נשארת למרגלות הכבש, ממתינה לו שם בסבלנות שישוב. היא לא הולכת לשום מקום.
לא היה מפלט נוח לראש הממשלה יותר משעות הטיסה הארוכות אל הצד השני של כדור הארץ וימי הביקור הממלכתי הרשמי שם, הרחק מביצת הקורונה, ההגבלות, מספרי הנדבקים, מתווה לימודים, בלונים מעזה ורחפנים מלבנון. בתוך הכאוס האופף אותו כבר מהרגע הראשון שנכנס לתפקיד, זכה בנט לכמה ימים של חסד, חופשה ופסק זמן בתוך אופוריה חצי דמיונית שהסבה לו מעט נחת.
סוף סוף הוא יכול להרגיש לזמן קצר באמת כמו ראש ממשלה. לא כזה שנדרש לשבת בחדרי דיונים חשאיים ולקבל הכרעות הרות גורל ובעלות תג מחיר יקר ומפחיד, אלא ימים של שובה ונחת, של חיוכים, שטיחים אדומים, לחיצות ידיים, הבזקי מצלמות ותמונות מחמיאות המתפרסמות בכל העולם. בנט חוזר שם מידי יום למלון, עוצם את עיניו ומנסה לשמור ולנצור בליבו כל רגע ורגע מהימים המופלאים הללו, סוף סוף הוא ראש ממשלה על-אמת, כזה שנפגש עם מנהיגים בארשת פנים חשובה ונושא נאומים עם שועי עולם. על זה הוא חלם ורק עכשיו זה מתגשם לו.
בנט מנצל כל רגע בסוף השבוע הזה לפני שהוא מסתיים והוא חוזר לחיים האמיתיים, אבל לא סתם לחיים האמיתיים אלא לצומת מכריעה בה הוא יהיה חייב לקבל החלטה לאן לפנות. את מה שהוא לא עשה בחודשיים וחצי של כהונתו הוא יהיה חייב לעשות עכשיו. תמו ימי החסד, עכשיו הגיע הזמן לעבוד.
להחליט שלא להחליט
מאפיין אחד מרכזי עבר כבריח התיכון בכל תחומי התנהלותו של בנט והתנהלותם של חברי ממשלתו בחודשיים וחצי שהם יושבים על הכסא. מאפיין אחד שאומר: לא לדחות למחר את מה שאפשר לדחות למחרתים. לא לקבל שום החלטה בלי שנהיה חייבים ולא ננעל את עצמנו בשום שביל או מהלך שלא נוכל לשנות אותו אחר זה.
השפה העברית העשירה מעניקה לבנט מגוון גדול מאוד של נאומים ומשפטים אותם הוא יכול להשמיע בלי לומר בעצם כלום. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשפה דיפלומטית, ממלכתית ופוליטית. כבר כשהתחיל הגל הרביעי בפתח הקדנציה של בנט הוא הפתיע עם שלל נאומים כאלה, שאמרו המון בלי להגיד כלום.
מהרגע שבנט הבין שהוא צריך להתמודד עם הקורונה והבין כמה זה יהיה מסובך לעשות זאת עם קואליציה מסובכת כמו שלו, הוא החליט שהוא לא מחליט כלום, עד שהוא יהיה מוכרח. הוא זרם עם הסיטואציה, כינס דיונים, שחרר המון הצהרות אבל בפועל אף אחד בכל רחבי מדינת ישראל, מראש הממשלה, דרך השרים וצמרת מקבלי ההחלטות ועד אחרון האזרחים, לא ידע להסביר בעצם מה המדיניות מול הקורונה, מה התכנית ואיך מתמודדים עם זה. ולא בגלל שזו תכנית קשה להבנה אלא בגלל שהתכנית פשוט לא קיימת.
אם נתניהו היה עכשיו בשלטון, כבר מזמן נתב"ג היה נסגר, מוסדות החינוך היו נפתחים רק בקפסולות או לא היו נפתחים בכלל וישראל כבר מזמן היה בסגר חלקי או מלא. אפשר היה לאהוב את זה ואפשר שלא, אבל לפחות היתה אז החלטה ברורה שניתן היה להתווכח איתה ולבקר אותה. הפעם זה לא קורה ולא בגלל שבנט החליט להיות נחמד, לא בגלל שמשרד הבריאות קיבל החלטה ללכת בדרכיו של נשיא בריטניה בוריס ג'ונסון שהחליט להתעלם מהקורונה ורק לדרוש מהאזרחים לשמור על עצמם, זה קורה בגלל שאף אחד פשוט לא מחליט כלום.
בעוד ימים ספורים אמורה להיפתח שנת הלימודים הממלכתית, עד לרגע האחרון התקיימו דיונים והתנהלו ויכוחים, כן סרולוגי או לא סרולוגי, כן חיסונים בבתי ספר או לא, בסוף התקבלה החלטה כלשהי לפתוח את השנה ולראות מה קורה. אבל גם אחרי שההחלטה התקבלה, נחתמה והתפרסמה, פתאום מדווחים לנו שגם זה לא סופי, העלייה במאומתים נמשכת ולכן יתכן שתתקבל החלטה אחרת. מתי? אחר כך, מתישהו.
העלייה במאומתים אינה חדשה, כל ילד ידע להגיד כבר לפני חודש שהיא תימשך אקספוננציאלית אם לא יהיו צעדים דרסטיים של סגר או מבצע חיסונים מאסיבי. אבל הממשלה כנראה לא ידעה את זה ולכן לא ידעה להגיד מראש כיצד תיפתח השנה. אולי גם לא ידעו שם שהראשון לספטמבר הוא היום הראשון ללימודים, לא בטוח.
גם לגבי סגר הממשלה לא יכולה לקבל החלטה, משום שבמשרד האוצר יושב היום אדם שלא מתרשם משום דבר. לחץ פוליטי לא עובד עליו וכותרות שליליות לא מרגשות אותו. קור הרוח מקפיא הדם שלו בא השבוע לידי ביטוי במאבק מול בתי החולים שהפסיקו לטפל בחולים ולמעשה מסכנים חיים. הוא מצדו החליט שהוא לא ייכנע להם ולכן גם סיכון חיי אדם לא ממש מלחיץ אותו. הוא יילך איתם עד הסוף בלי להשפיל את עצמו.
כך ההתנהלות גם לגבי סגר. שר האוצר החליט שאין סיבה להפעיל תו ירוק ואין סיבה לתת פיצוי לעסקים, הוא אמר זאת במילותיו שלו בשיחה עם כתבים השבוע. הוא לא יסכים לשמוע ואי אפשר יהיה לדבר איתו בכלל על מתווה חל"ת, על הכנסת היד לכיס הציבורי כדי לפצות את האזרחים במקרה של סגר. לבנט אין שום השפעה עליו ולכן הוא נמנע מראש מלהיכנס לפינה הזאת ולא מעלה בכלל את האפשרות של סגר למרות העלייה בתחלואה.
אבל הקייטנה הזאת תצטרך להסתיים השבוע מחוסר ברירה. שנת הלימודים מתחילה, לוח השנה עושה את שלו והחגים כבר כאן, נתוני התחלואה עולים ולא יהיה מנוס מהגבלות כלשהן גם אם לא יקראו לזה סגר, הימים בהם היה את הלוקסוס לחכות – מסתיימים וכשבנט ישוב מחו"ל לא תהיה לו ברירה אלא לעשות את הדבר שהכי מפחיד אותו: להחליט. לקבל החלטה ולעמוד מאחוריה, לנהל אותה ולהתמודד איתה.
עזה כמוות
הזירה השניה שממתינה להכרעתו היא כמובן הזירה הביטחונית המחולקת לכמה חלקים שהם אחד: עזה, יו"ש ואיראן עם זרוע איום הגרעין וזרוע ההשתלטות על גבול הצפון דרך חיזבאללה וסוריה. אחרי מבצע שומר החומות התחדדה ההבנה שמדובר בזירה אחת המופעלת בעיקר מאיראן, שם מחליטים לפי מה שנוח האם להתסיס את עזה, או את הצפון, או את יו"ש או את שלושתם יחד.
הירושה שבנט קיבל היא עמדה קשוחה מצד ישראל, שהתקבלה אחרי מבצע שומר החומות ולפיה יש להקשיח את המהלכים מול חמאס, לא לאפשר מידי הרבה הקלות, לא לאפשר את כניסת הכסף הקטארי ללא פיקוח ועוד.
במצב הזה נאלץ בנט להתמודד עם תגובת חמאס שמצדו הפעיל שוב את טרור הבלונים ואת ירי הרקטות. השיא הגיע בשבוע שעבר כשחייל ספג פגיעה ישירה ובעיקר משפילה ממחבל שהתקרב עד לגדר וירה בו מטווח אפס. התקרית הזאת התסיסה מאוד את השטח הישראלי שדרש תגובה חריפה וכואבת, תגובה הולמת למחדל הנורא. בנט כמובן לא סיפק אותה.
תושבי הדרום גם הם מצפים כרגע לתשובות ומחכים לראות כיצד ינהג בנט אחרי כהונה ארוכה כל כך של נתניהו. הם פיתחו ציפיות שמשהו ישתנה בחייהם הבלתי נסבלים תחת הטרור העזתי ולפי שעה הם מאוכזבים מאוד בלשון המעטה.
גם חמאס עצמו מנסה לגשש את דרכו, לראות מה תעשה ישראל והאם יש להם ממה לפחד. ככל שהם יבינו שאין ממה לפחד הם לא יישבו בשקט אלא יתקדמו הלאה כל זמן שאף אחד לא חוסם אותם. וזה מה שהם עושים בינתיים עם חידוש הטרור, הגברת הדרישות להקלות והטבות והם מדברים כבר על חידוש ירי הרקטות. המכה הכואבת שהם פחדו ממנה בחילופי השלטון לא הגיעה וגם לא תגיע.
במצב הזה בנט יצטרך לקבל החלטה, האם הוא ממשיך את הקו הנוקשה שהתקבל אחרי שומר החומות ומתקרב לעימות עם חמאס בלי לפחד, או שהוא ממצמץ כקודמו ומאפשר לארגון הטרור לפרוץ קדימה. את ההכרעה דחה בנט באופן כמעט רשמי עד לרגע שיחזור מארה"ב, שרים בממשלתו אמרו שהוא לא יגרור את הדרום למבצע כשהוא עצמו מצטלם על מדשאות הבית הלבן. ובמילים אחרות: לא אתן לחמאס להרוס לי את הרגעים הקסומים והשטיחים האדומים. אבל כשהביקור ייגמר והשטיחים יגולגלו בחזרה לבוידעם, ההחלטה תהיה חייבת להתקבל.
בא לשכונה מנהיג חדש?
ועל רקע שתי המבוכות הללו המריא בנט לזירה בה הוא חש יותר בטוח ויותר נינוח כי היא לא מחייבת החלטות מידיות. אבל גם שם אחרי שביעות הרצון והחיוכים למצלמות, הוא ידע שהוא עומד למבחן חשוב מאוד. עיני העולם נשואות לתמונות הללו ולא מעט אנשים יושבים ומביטים כדי לראות מיהו בנט ומה הוא מתכוון לעשות.
בבית הלבן חיכה לו ביידן, שועל ותיק בפוליטיקה האמריקנית שמכיר את המזרח התיכון עוד כשבנט היה ילד חיפאי קטן. ביידן מבין יותר מכל אחד אחר שהוא לא באמת יוכל להזיז מהלכים בין ישראל לפלשתינים ולכן גם הוא מעדיף לפי שעה לשתוק ולא להביע דעה ברורה. ההערכות היו שהוא ינסה לדחוף להמשך המדיניות של קודמיו במפלגה הדמוקרטית ולהתניע תהליך שלום במזרח התיכון לפחות למראית עין, אבל לפני שהוא עושה זאת יש עוד שלב חשוב אחד.
כדי להחליט באיזה אופן הוא עושה זאת, הוא חיכה לפגוש את בנט ולהבין האם יש לו פרטנר בירושלים, או שיש לו אויב כדוגמת נתניהו או שבכלל יש לו ראש ממשלה מנייר שלא יפריע לו אבל גם לא יעזור לו. בנט צריך לגבש עמדה מאוד ברורה לפחות מהשפה ולחוץ, כדי שביידן יבין קודם כל שיש בעל הבית בירושלים וארה"ב לא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה.
במרכז שיחתם, כך לפחות קיוו בסביבת בנט, יעמוד כמובן הנושא האיראני וגם שם ביידן מחכה לשמוע ולדעת מיהו בנט כדי לראות האם ירושלים תהיה לצידו, נגדו או בכלל לא תביע דעה. באופן לא מקרי חשף הרמטכ"ל אביב כוכבי ביום רביעי האחרון שישראל מקדמת תכנית לתקיפה באיראן למקרה שארה"ב יכשל בשיחות.
במבחן הזה, ייאמר לשבחו של בנט שהוא משתדל להצליח. הוא נסע לארה"ב עם משנת עולם סדורה גם בנושא האיראני וגם בנושא הפלשתיני, כדי להראות לביידן ולאנשיו שקודם כל הוא לא בכיס שלהם, שלישראל תהיה עמדה ומכאן אפשר יהיה להמשיך. הוא לפחות משחק את המשחק עד הסוף ומגיע בוטח בעצמו לביידן ולמצלמות, גם אם אין הרבה תוכן ומהות מאחורי ההצהרות הללו.
לא מעט עיניים נישאו לפגישה הזאת ולא מעט עיניים נשואות בימים הללו לבנט. להתנהגות שלו יש השפעה מכריעה מאוד במכה מעגלים ישירים ועקיפים. שביעות הרצון בבית הלבן אחרי הביקור תשפיע הרבה מאוד על קבלת ההחלטות של ארה"ב גם בנושא הפלשתיני וגם בנושא האיראני.
והמעגלים הללו ישפיעו הלאה. במוסקבה למשל יושב פוטין ובוחן בשבע עיניים מיהו הברנש החדש שהתיישב ברחוב בלפור בירושלים. נשיא המעצמה הקפואה טומן את ידיו עמוק עמוק בבוץ הסורי והאיראני והוא מאוד סקרן לדעת עד כמה ישראל תפריע לו. לפוטין היה מאוד חשוב לדעת איך הסתיימה הפגישה בין ביידן לבנט ולהחליט לפי זה איך לקדם את האינטרסים שלו באזור, מי יהיה אויב ועם מי אפשר יהיה לעשות עסקים.
במעגל הזה נמצאים כמובן נשיא איראן, נשיא סוריה, מנהיג חיזבאללה ומנהיגי חמאס. כולם ציפו לראות מה יקרה בין בנט לביידן כדי להחליט עד כמה אפשר לעצבן את ישראל ומי אם בכלל יגיב להם על כך. ההשפעה נמשכת גם על ירדן, מצרים ומדינות המפרץ שיחליטו איך להמשיך עם הסכמי השלום והיחסים עם ישראל, בינתיים גם הם לא ממש מצליחים לפצח מיהו בנט והאם באמת יש לו ממשלה שעומדת מאחוריו, עם מדיניות, עמדה ומערכת קבלת החלטות.
במעגל רחוק יותר, עוד מנהיגים מנסים להבין מיהו בנט. אלו מנהיגי אירופה שכרכו את גורלם עם הנעשה במזרח התיכון וזה יכול להרחיק אפילו לסין שמנסה להתחרות מול ארה"ב ורוסיה על תפקיד השוטר העולמי. כל פסיעה שיעשה בנט, כל החלטה שיקבל וכל מהלך שינקוט יעבוד כמו גל שמתחיל כאן ויכול להגיע למרחק. לכל דבר תהיה השפעה כי ישראל אינה בודדה בעולם. למהלכים המדיניים שלה יש השפעה אדירה על הרבה מאוד דברים.
כל הרשימה הארוכה הזאת מצטרפת לאזרחי ישראל עצמם שחיכו לראות מה יהיה אחרי סוף השבוע הזה. ימי החסד יסתיימו, בנט יחזור מארה"ב, יארח ביום ראשון את קנצלרית גרמניה לישיבת ממשלה בירושלים ולאחר מכן יקפוץ לביקור במצרים להיפגש עם הנשיא א-סיסי. אחרי שורת המהלכים המדיניים הללו יגיע קו הסיום, המועד האחרון ובנט יצטרך לקבל החלטות.
הוא יצטרך להחליט על מדיניות קורונה ברורה במערכת החינוך והכלכלה, הוא יצטרך להחליט באיזו עוצמה הוא מכה את חמאס והוא יצטרך להחליט איך הוא משתף פעולה עם מנהיגי העולם המשפיעים ובראשם ביידן ופוטין, בעיקר בנושא האיראני והשפעותיו על ביטחונה של ישראל מהצד הצפוני שלה.
אם בנט יחליט שוב שלא להחליט, ישראל תיכנס לכאוס מול הקורונה ומול חמאס בו זמנית ובשלב הבא מול איראן. מנהיגי העולם יבינו שאין עם מי לדבר בירושלים וימשיכו הלאה בדרכם, מה שיגרום לנזק מדיני ארוך טווח למעמדה של ישראל בעולם. לבנט אין ברירה ואין אפשרות שניה, הוא יהיה חייב לקבל הכרעה ולא רק לקבל אותה אלא לעמוד מאחוריה.
אם הוא יחליט על דחיית פתיחת מערכת החינוך, הוא יהיה חייב להיות חזק מספיק מול הביקורת. אם הוא יחליט על סגר הוא יהיה חייב להיות חזק מול הזעם האזרחי ומול קופת האוצר של ליברמן. אם הוא מחליט להיות קשוח מול חמאס הוא יהיה חייב להתמודד עם התוצאות ועם סבב הסלמה נוסף. לכל החלטה יש מחיר ולכן הוא ברח מכל זה עד עכשיו. אבל בשבוע הבא יגיע רגע האמת, בפעם הראשונה אחרי חודשיים וחצי, בנט יצטרך פשוט להתחיל להיות ראש ממשלה בפועל.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
