המופע המביך על בימת האו"ם – צעקה של רה"מ שחש שאיבד את כוחו / פרשנות

קצת קשה היה להימנע מכיווץ השפתיים ומלנוע על הכסא באי נוחות כשבנט עמד על בימת האו"ם ונשא את נאומו. כמעט כל מי שראה את התמונות וקרא את תוכן הדברים הרגיש אי נעימות, הצופים שלו היו נבוכים בשבילו. זה היה בהחלט מעמד לא נעים שבנט היה שמח לעשות עליו 'וי' ולהניח אותו מאחוריו בתקווה שיישכח במהרה.

קודם כל, האירוע הזה כולו מתחילתו ועד סופו נבנה, תוכנן, נכתב והונדס על פי שבלונה בלתי נראית שריחפה באוויר, שבלונה ושמה נתניהו. כמו בכל תחום אליו הוא נדרש ואיתו הוא מתעסק, בנט מתנהל כל הזמן כשצילו של נתניהו מרחף מעליו והוא מנסה בכל דרך לצאת מהקווים של השבלונה הזאת ולהיות דווקא שונה ממנה, הפוך ממנה, יהיה מה שיהיה.

עוד לפני שבנט המריא מישראל, הדובר שלו ראה צורך להדגיש לכלי התקשורת שהנאום יהיה שונה מהנאומים המוכרים והוותיקים של נתניהו. ראש ממשלה שמכבד את עצמו היה פוקד על הדובר שלו להדגיש את הצדדים המעניינים של הנאום, ליצור סקרנות, ציפיה, לשלוח רמזים על מה שכן יהיה בנאום ולא להתייחס למה שלא יהיה בו ובמה זה הולך להיות שונה ממה שהיה עד היום. אבל בנט לא עוסק בפוזיטיביות, הוא עסוק בעיקר בלא להיות ביבי וזה היה בעוכריו גם באו"ם.

כשבנט ישב בבית ודמיין את עצמו עומד שם על הבמה ומאחוריו רקע הטורקיז – ירקרק המפורסם, הוא ראה את בבואתו של נתניהו. הוא הקדיש פחות מחשבה ל'איך להיות בנט' ויותר מחשבה ב'איך לא להיות נתניהו', או יותר נכון איך להיות יותר טוב מנתניהו ולעשות רושם יותר ממנו. וכנראה שזה היה השלב בו הניסיון לא להיות ביבי, השתלב עם התסכול הגואה בו ומציף אותו כבר מאה ימים וביחד קיבלנו את המתכון המושלם למופע המביך של סגירת חשבונות פנימיים קטנונית מול נציגי כל מדינות העולם. וההסבר למה שהתרחש שם הוא מאוד פשוט.

תסמיני פוסט נתניהו

כשבנט נכנס לתפקידו לפני יותר משלושה חודשים הוא ערך עם עצמו הערכת מצב והגדיר את האתגרים המרכזיים שהוא אמור להתמודד איתם. הוא איבד את הבייס הפוליטי שלו ולכן הוא סימן לעצמו מטרה חשובה לבנות בייס חדש מחוץ לציונות הדתית ואולי גם מחוץ לימין, הוא שאל את עצמו מה הם המכשולים המרכזיים העלולים לצוץ לו, ועצמו ענה לו כי המכשול המרכזי הוא שאנשים ינסו כל הזמן להשוות אותו לנתניהו, זאת מתוקף היותו ראש הממשלה הראשון שנכנס לתפקיד אחרי 12 שנים של מצב סטטי, כך שהציפיות ממנו גבוהות בהרבה.

בכל משפחה כמעט, יש את האח או הגיס המוכשר, שמשמש בתפקיד הנואם המרכזי בכל שבע ברכות ובכל מפגש משפחתי, זה שתמיד מצליח לרתק את כולם, להפתיע עם איזה וורט בלתי צפוי ולגרום לכולם לחייך ולצחוק. בכל אירוע כזה יש גם את הביש גדא התורן שנגזר עליו להיות הדרשן הבא בתור אחרי אותו גיס. וזה כבר לא משנה כמה נפלאים יהיו דבריו וכמה שבחים הוא יוכל לספר על החתן והכלה, הוא תמיד ייראה אפור, אנמי ויבש לעומת המבריק שקדם לו.

גם במליאת הכנסת תמיד היה את הח"כ חסר המזל שנאלץ לשאת נאום מיד אחרי שנתניהו ירד מהדוכן. לשאת נאום אחרי נתניהו זה כמו לשאת נאום אחרי נתניהו, קשה להשתוות לרטוריקה ולכריזמה. ואם זו הסיטואציה בנאומים, הרי שהיא נכונה שבעתיים לגבי התפקיד עצמו. גם מתנגדיו הגדולים ביותר של נתניהו מודים שקשה להם להתחרות באסרטיביות שלו ובהופעה התקשורתית המצוחצחת שלו.

לכן כשבנט סימן לעצמו בטרם נכנס לתפקידו מה הם המכשולים המרכזיים שיעמדו בדרכו, הוא סימן בטוש אדום בוהק את הצורך להתמודד עם תסמיני פוסט נתניהו, כלומר עם הצורך לספק פתרון למצב הזה. להיות ראש ממשלה אחרי נתניהו זה לא פחות מאתגר מאשר לשאת נאום אחרי נתניהו ויש צורך למצוא פתרון כלשהו להשלים את החסר ולחפות על היותו הדרשן הבא בתור אחרי הגיס המבריק.

השקט המיוחל נעלם

אז לבנט כראש ממשלה הייתה תכנית עבודה. ישראל הייתה אז נקיה מקורונה ובמצב כלכלי סביר. גם המצב הביטחוני היה יחסית בשליטה ובהתאם למצב המלחמה התמידי שמדינת ישראל חיה בו, הוא ציפה שהמפלגות השותפות בקואליציה יעבירו בקלות תקציב מדינה סביר ועצם זה שיש תקציב מדינה יהיה הישג ראשון שהוא יוכל לנפנף בו. בנט בנה בעיקר על השקט, הוא שרטט תכנית עבודה שבנויה על כך שהחודשים הראשונים לפחות בחייה של הממשלה יזרמו על מי מנוחות, אזרחי ישראל יראו שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב ועולם כמנהגו נוהג גם כשנתניהו כבר לא יושב בבלפור.

אחרי כמה חודשים של שקט תעשייתי במהלכם הממשלה תהיה רגועה, אחרי שיעבור תקציב ולאזרחים יהיו פחות או יותר חיים נורמליים, הוא יצליח לאט לאט לשכנע ציבורים רחבים במדינה שהכל בסדר, ושגם הוא ושקד פוליטיקאים טובים ולגיטימיים וכך הוא יבנה מחדש את הבייס שלו. בחסות הזיכרון הפוליטי הקצר הוא גם יכול היה להחזיר אליו חלקים גדולים מהמצביעים שבגד בהם.

אבל אז הכל החל להשתבש. הגל הרביעי היכה במלוא עוזו ומצא את הממשלה לא מוכנה ולא ערוכה. הגל הקשה היה אמנם מכה בישראל גם אם נתניהו היה בשלטון, ויתכן שגם תחת שלטון הליכוד היה כאן כאוס, מתים רבים ואי ספיקה של מערכת הבריאות, אבל כשזה הגיע יחד עם שינוי פוליטי דרמטי כל כך, נוצר מצב ששיחק לטובתו של נתניהו והעניק לימין את האפשרות להצביע על בנט כמי שאשם בכך שבכלל הגיע גל רביעי. ונגד תדמית ציבורית אין מה לעשות, קשה להילחם נגד תעמולה בעזרת טענות לוגיות. המצב שיחק לחלוטין לרעתו של בנט.

וכשהוא ניסה להתמודד בכל זאת עם המצב, התחיל בנט להבין באמת מי הם השותפים החדשים שלו שבעבורם הוא ערק מהימין ובגד בבוחריו. לפיד, ליברמן וסער שדיברו גבוהה גבוהה על אחדות וניהול משותף נעלמו כלא היו והשאירו אותו להתמודד לבד עם הביקורת הציבורית ועם ההאשמות הקשות. במקום זה הם היו עסוקים בעצמם, לפיד הסתובב בעולם וליברמן התחפר בין קירות משרד האוצר כשהוא נענה בחיוב לכל גחמה הזויה של הפקידים שם.

אחרי ההלם הראשוני של הקורונה לפיד וליברמן חזרו לזירה, אבל לא לזירה של הקורונה. הם מרבים להבליט את עצמם בתקשורת אבל רק בנושאים הקשורים אליהם. לפיד במסעותיו בעולם וליברמן עם התקציב שאמור לעבור. אף אחד מהם לא מדבר על קורונה, אבל שניהם יחד משחקים עסקים כרגיל ומתחילים לספר לציבור שהם אלה שמנהלים פה את המדינה.

בנט כבר התחיל להשלים עם אובדן החלום שלו, אבל לחרדתו הוא גם מבין שזה לא נגמר בזה. למעשה, בכל תחום שהוא, הוא כבר לא נאלץ סתם ככה להתמודד עם הצל שהשאיר נתניהו אלא גם עם מציאות חדשה בה אין לו שליטה על כלום ושום דבר. הוא ראש ממשלה בתואר אבל בפועל הוא לא מצליח להוביל שום מהלך, שום הישג שהוא יכול לנכס לעצמו ושום נושא שהוא יכול להיות זה שמוביל אותו.

את כל הרעש על תקציב המדינה עושה ליברמן ואיתו גם לפיד. גם את הביקורת הקשה על התקציב האנטי חברתי ואנטי כלכלי, חוטף ליברמן ואיתו בכירי האוצר, הם מתייחסים לביקורת בשוויון הנפש האופייני להם וממשיכים לדהור הלאה.

בנט מביט סביבו ומבין שבתוך הממשלה שלו עצמו, אף אחד לא סופר אותו. כל אחד עסוק בבנין התדמית האישית שלו, כל אחד עסוק רק בעצמו וברגע שזה יתאפשר, בנט יהיה הראשון שהחברים שלו יגלגלו אותו מכל המדרגות וישאירו אותו בלי כלום. השתמש וזרוק.

אשראי שעומד להסתיים

כך קורה גם בזירה הביטחונית שבינתיים מתחילה להתעורר לכיוונים לא טובים. חיזבאללה וחמאס שבחסות שנות השקט של נתניהו צמחו לממדים מפלצתיים, מתחילים לכוון את הנשק שלהם לכיוון ישראל והיום כבר באמת אין איך לעצור אותם. הממשל החדש בבית הלבן שומר כרגע על שתיקה ונותן לישראל קרדיט להתעסק עם עצמה, להעביר תקציב מדינה ולעבור את הגל הזה, ואחרי שהעניינים קצת יסתדרו ביידן יקום שוב וידרוש מבנט לחזור לתהליך מדיני מול הפלשתינים.

שינויים מרחיקי לכת אמנם לא יהיו פה, מדינה פלשתינית לא תקום, מה שלא עבד 30 שנה עם אף ממשל אמריקני, ישראלי ופלשתיני לא יעבוד פתאום עכשיו, אבל בבית הלבן ילחצו על בנט לדבר עם אבו מאזן ולדבר עם חמאס, מפלגות השמאל יעודדו זאת מבפנים, הם ינצלו את העובדה שבנט יהסס ויקחו את המושכות אליהם, הם יהיו אלה שיובילו את המהלך. כבר השבוע קיבלו השר ניצן הורביץ וח"כ עסאווי פריג' ממפלגתו, הזמנה רשמית מרמאללה לבוא ולהיפגש עם אבו מאזן.

הראיס הפלשתיני נשא נאום מוקלט בפני עצרת האו"ם בו הציב אולטימטום לישראל ודרש התנעת תהליך מדיני לפני שהוא פונה להאג. את הנאום הוא שיגר מרחוק ולא הגיע בעצמו לארה"ב וזאת כדי להכריז על כך שהוא עושה ברוגז. ברמאללה קיוו ליהנות מהרוח החדשה בבית הבן וניסו לתאם פגישה בין ביידן לאבו מאזן בשולי העצרת. אולם בבית הלבן סירבו כדי לא להפריע לשקט שהם מעניקים בינתיים לממשלת ישראל. אבו מאזן עשה פרצוף חמוץ ונשאר בהפגנתיות בבית אבל בינתיים הוא ממשיך לעבוד, הוא צופה פני עתיד ומתחיל לחבק את השמאל הפרוגרסיבי שבתוך ממשלת ישראל כדי לבנות את התכניות הבאות.

עבור בנט זו מבוכה לא קטנה. הוא עצמו התעלם בכוח מהנושא הפלשתיני בעת נאומו באו"ם, גם הוא פחד לעורר את הדובים המטרידים הללו מרבצם והחליט לטמון את ראשו בחול ולקוות שלא ישימו לב. במצב כזה הוא לא יכול לאפשר לשרים בממשלה להגיע לרמאללה תחת הכובע הרשמי שלהם ולנהל שיחות עם אבו מאזן. גנץ עשה זאת רק לפני חודש ובנט לא מצליח לתקן את הנזקים עד היום. הסיכום שלו עם גנץ היה שהפגישה תישמר בחשאיות אבל מסתבר שגנץ לא ספר אותו.

כעת, גם הורביץ ופריג' לא מתכוונים לספור אותו וככל הנראה הם יגיעו השבוע לרמאללה על אפו וחמתו של בנט. אי אפשר להמעיט בחומרת האירוע הזה משום שלא מדובר סתם באירוע פנימי של הממשלה, הבית הלבן עוקב בדריכות, כך גם ברמאללה וכך גם בקרב ארגוני הטרור. האופן בו בנט יצליח או לא יצליח לגלות שליטה על הממשלה שלו ישפיע מאוד על המהלכים הבאים, כולם מסתכלים עליו כדי להחליט איך גם הם ממשיכים הלאה. וכרגע זה לא הולך לכיוון טוב.

בנט מבין את כל זה היטב, הוא לא טיפש אבל כל מה שנותר לו לעשות זה להטיח את ראשו בקיר בתסכול. אין לו באמת יכולת לשלוט במצב וכל יום שעובר במצב הזה הופך אותו עוד יותר ללא רלוונטי.

ורק לנפתלי לא נשאר

מהמקום הנמוך הזה יגיע בנט למושב החורף של הכנסת שייפתח השבוע. הנושא המרכזי המעסיק את כולם כרגע הוא כמובן תקציב המדינה, העברת תקציב היא מטרה משותפת של כל חברי הממשלה, כולם רוצים את השקט שאחרי התקציב כדי לשמור על כסאם ותפקידם. אבל מעבר למטרה הזאת אין עוד הרבה מהמשותף.

בשבועות האחרונים התעורר מנסור עבאס והחל לעשות פרצופים מאיימים שלא יתמוך בתקציב. עבאס הממולח ניהל את כל המשא ומתן הקואליציוני בתגרנות של שוק, צעק, איים וקיבל כל מה שרצה. במושגים שלו ושל תומכיו הוא היה אמור מיד לקבל לידיו 53 מיליארדי שקלים או לפחות חלק מהם. אבל אז הוא הבין שהכלכלה הישראלית היא לא בדיוק כלכלת שוק והוא לא יראה משאיות כסף נכנסות לאום אל פאחם או שפרעם ופורקות שקים של מזומנים. העסק עובד קצת אחרת והוא התחיל להתאכזב.

מי שעמד מולו או ליתר דיוק לצידו, היה ליברמן ואחריו גם לפיד. את המשא ומתן ניהל עבאס בעיקר בתקשורת כשליברמן ולפיד הם אלה שנזעקים וממהרים להרגיע אותו. בימין טענו ובצדק שמדובר במשחק, עבאס עושה הצגה כדי לסחוט יותר כסף אבל גם הוא לא באמת מתכוון להפיל את התקציב ובכך גם את עצמו. בימין טענו גם שליברמן ולפיד לא מתכוונים להילחם והם יתנו לו כל שיבקש כדי לא ליפול. הכל נכון והכל טוב אבל שימו לב שרק שמו של אדם אחד לא נשמע כאן בכל הסאגה התקשורתית הזאת: נפתלי בנט. הוא כאילו לא קשור, כאילו לא הוא ראש הממשלה, כאילו לא הוא זה שצריך לתפוס את חברי הממשלה ולעשות סדר.

זה למעשה ההסבר הפסיכולוגי להתנהגות של בנט בשבוע האחרון. בנט שוב מרגיש לא רלוונטי ונטול כל יכולת השפעה. בינתיים הקורונה ממשיכה להכות באזרחי ישראל. על דלת לשכת ראה"מ מתדפקים בכירי משרד הבריאות וקוראים לו לעשות את הצעד המתבקש: להטיל הגבלות כלשהן, לפחות חלקיות כדי לצמצם את ההדבקות. במצב נורמלי בנט היה מקבל את דעתם ופועל בהתאם אבל הם הגיעו אליו כמו שאומרים ביום לא טוב, פתאום כרגע הם לא באים לו טוב בעיניים.

הוא לא יכול להטיל הגבלות כי בעל הבית האמיתי של קופת המדינה הוא ליברמן, ואת ליברמן באמת לא מעניין כלום גם אם אנשים ימותו. לבנט אין עמוד שדרה ואין יכולת טכנית לריב עם ליברמן ולכופף אותו, הוא שוב חסר יכולת וחסר אונים, ולכן אולי אפילו בלי לשים לב הוא מפנה את זעמו לאותם בכירי משרד הבריאות. אם הוא לא יכול להסכים איתם לפחות הוא יכול להילחם בהם.

המלחמה הלא ברורה שלו עם אנשי המקצוע יכולה להתפרש לכמה כיוונים והיא פירנסה השבוע כמה וכמה טורי פרשנות בתקשורת הכללית בהם התאוריה המרכזית שהציג ירון אברהם ב'חדשות 12', לפיה בנט מקווה שנתוני התחלואה יירדו ואז הוא יוכל להגיד לבכירי משרד הבריאות 'אמרתי לכם'. יתכן שזה נכון אבל אם נביט על מצבו הכללי של בנט נוכל גם לפרש זאת כחוסר ברירה וכקריאת מצוקה.

כל מחנך יודע שאם יש בכיתה תלמיד בעייתי שיוזם מריבות עם חבריו, מתעלל בחלשים ממנו ומתחצף למוריו, לפעמים הוא בסך הכל מבקש תשומת לב. כשילד לא מקבל צומי הוא דורש אותה גם בדמות נזיפות, מכות ושליטה בחלשים. כך הוא מרגיש שלפחות מסתכלים עליו, כך שאם הוא יקבל תשומת לב חיובית וקצת חום ואהבה, הוא ירפה מעט מהתנהגותו.

לא נעים לומר אבל זה בערך המצב של בנט. הוא לא מקבל תשומת לב מאף אחד, הוא מרגיש חסר תועלת, שום דבר לא בשליטתו, חברי ממשלתו מנהלים את כל העניינים מעל הראש שלו ולכן הסיפור עם משרד הבריאות הגיע אליו בתזמון מושלם. הם נמצאים יחסית בעמדה פחותה ממנו ולכן עליהם הוא יכול להפגין שליטה, איתם הוא יכול להתעמת, על הראש שלהם הוא יכול לבנות הצגה כאילו יש לו מדיניות ברורה שהוא שומר עליה מפניהם, כשבפועל אין לו פשוט את היכולת הטכנית להיענות לדרישתם הבסיסית להטלת מגבלות גם אם הוא היה רוצה.

וזה גם מה שהוביל אותו כשהמריא לארה"ב. סוף סוף הייתה לו הזדמנות להציג את עצמו שוב כראש ממשלה, כבעל שליטה וכמנהיג שמדינות העולם מקשיבות לו במרכז תשומת הלב של התקשורת העולמית. אבל בנט הגיע לשם מוצף בתסכול, תסכול של מאה ימים בהם כל חלומותיו התנפצו, צילו של נתניהו עדיין מרחף מעליו והוא לא מצליח להיפטר ממנו וכל מה שתכנן לעשות לא עלה בידו.

המופע המביך של סגירת חשבונות פנימיים על בימת האו"ם, היה בעצם צעקה גדולה, צעקה אילמת וקריאת הצילו. אי אפשר להאשים את בנט בטיפשות, אבל אפשר להבין את חוסר האונים שלו שבא לידי ביטוי שם מול מנהיגי העולם, אולי אפילו באופן לא רצוני ולא ממש מודע.

אפשר להאשים את בנט בהרבה דברים, קל מאוד לתקוף אותו ולהטיח בו האשמות, אבל כשחושבים על זה, יותר נכון פשוט לרחם עליו. בסך הכל הוא ילד טוב שהגיע עם הרבה כוונות טובות אבל שום דבר לא הצליח לו. במצב הנוכחי אולי יותר נכון יהיה להרפות ממנו, אולי את ההתקפות נגדו אפשר להמיר במעט חמלה.

חיבוק טוב של הבנה והזדהות יכול במצב הנוכחי לעזור הרבה יותר מגערות וצעקות. ואולי, רק אולי, השועל הפוליטי שנותר מאחור בראשות האופוזיציה, מבין זאת גם הוא? אולי.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן