די פרנסתנו / רענון עסקי מאת צבי סילבר

החורף הגיע בשעה טובה, בתקווה ותפילה שהוא יהיה חורף בריא ומשמח.

לפעמים יחד עם החורף מגיעה תחושת דכדוך ועייפות, כשנדע שלפעמים הריחוק הוא בסך הכל כלי רוחני לקרבה נבין שגם העייפות החורפית היא זמן טוב לחשיבה ושינוי לקראת ימים עליזים יותר.

וכפי שהיטיבה לתאר זאת הגב' בת שבע דרגון, אמנם על פרשת נח אך הדברים האקטואליים תמיד.

וכה דבריה בשינויי עריכה קלים.

תשמעו סיפור,
זוג הורים מבוגרים נשארו לעת זקנתם עם שני בנים בוגרים בבית.
במהלך השנים נוצר פער גדול מאוד באורח החיים בין ההורים לבין הבנים, והמשך החיים יחד, תחת אותה קורת גג אחת, הפך לבלתי אפשרי עד כדי בלתי נסבל.
בסופו של דבר, אחרי הרבה דמעות, קראו ההורים לשני הבנים ואמרו להם שלא נשארה ברירה והם צריכים להפריד כוחות.

לבן הגדול פנה האבא ואמר: אי אפשר יותר שנמשיך לחיות יחד. אני אתן לך סכום גדול, שיספיק לך כדי למצוא קורת גג וכדי להתפרנס למשך כל חייך, צא לשלום.

לבן הצעיר יותר אמר האבא: גם ממך אנחנו צריכים להיפרד אבל לך אני לא אתן סכום של כסף.
אתה תצטרך בכל חודש מחדש להגיע לכאן ולבקש ממני עבור אותו החודש.
אני מבטיח שאדאג לך, אבל לא מבטיח לך כמה אתן לך, זה פתוח למשא ומתן.
צא לשלום.

שני הבנים ארזו את החפצים שלהם ויצאו לדרכם.

לפני שהם נפרדו פנה הבן הגדול, כשכולו נפוח מגאווה אל הצעיר יותר ואמר לו, לא נעים להגיד, אבל מסתבר שאבא אוהב אותי יותר. תראה את הסכום המטורף שהוא נתן לי.

הבן הצעיר, חייך בנימוס וענה, צר לי לפוצץ לך ככה את הבלון. אבל לאור הנסיבות, אפשר לומר שאבא כל כך לא סובל אותך, שהוא פשוט לא רוצה שתגיע לבלבל לו את השכל יותר.

ואני? הוא רק מחפש סיבות איך לגרום לי להגיע אליו לפחות פעם בחודש..

בתחילת פרשת נוח משתפת אותנו התורה בתובנה שהאדם הוא לא מציאה גדולה.
"וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ"
זו לא היה עניין של רגע. 1500 שנה לאחר בריאת העולם, בתהליך איטי אבל עקבי האדם הולך ומתדרדר. אגו, תאווה, חמדנות…

עד שהקדוש ברוך הוא מחליט להביא את המבול ולהשמיד את האנושות, שלא מספקת את הסחורה.

הקדוש ברוך הוא רצה דירה פה בעולם הזה ומה שהוא מקבל זה רוע ושחיתות שרק הולכים ומתגברים.

ואז מגיע המבול.
40 יום ו 40 לילה יורד מהשמיים גשם לא צפוי, מבהיל, גשם שמשאיר את כל מה ומי שתחתיו בתחושה של חוסר אונים וחולשה איומה מול הדבר הזה שאין לנו שום שליטה עליו.

רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן, כותב בספרו 'תורה אור'
שהמבול מעולם לא נגמר.
כן, מה ששמעתם.

מה זה בעצם מבול?
מבול זה גשם שבא בצורה לא טבעית, לא נורמלית, מלחיץ, מאיים ומשאיר תחושה קשה של חוסר אונים,
בדיוק כמו הגשם בארץ ישראל!

אם נסתכל סביב, נראה שמדינות סביבנו מסודרות עם מים.

החידקל, היאור, הרים מושלגים וגבוהים שמפשירים ומספקים אספקה קבועה ויציבה של מים.

ואצלנו? ארץ ישראל, הארץ המובטחת לעם הנבחר, כל שנה מחדש דרמה ומתח. יהיה גשם או לא יהיה גשם?

הגשם, המים האלה שיורדים עלינו מהשמיים מייצגים באופן כללי את עניין הפרנסה בחייו של האדם.

ואם יש משהו שנותן לנו תחושה של חוסר אונים, תחושה של לחיות על הקצה, בחוסר וודאות זו פרנסה.

נכון, הקדוש ברוך הוא הבטיח לנו שידאג לנו, שיפרנס ויזון את כל העולם בטובו ובחסדו.

אבל אין שום דבר מציאותי שיכול לתת לנו תחושת ביטחון, שום וודאות לאף אחד. הקב"ה נותן לנו את מה שאנחנו צריכים, אבל מחזיק אותנו במתח כל הזמן.

ולפעמים ממש עד הרגע האחרון.

ואנחנו? אין לנו שום דבר לעשות מול הדבר הזה.
מתרוצצים סביב הזנב של עצמנו, ממציאים את עצמנו בכל פעם מחדש, ועדיין מגלים שאם תהיה פרנסה או לא תהיה פרנסה, זה לא תלוי בנו.

וגם אדם שכבר צבר נכסים, נמצא בדאגה ובמתח קבוע, שלא יתהפך הגלגל והוא יאבד את כל מה שיש לו.
בדיוק כמו הגשם.
האדם יכול לקנות אדמה משובחת, לעדור, לחרוש, לזרוע…
אבל מה יקבע אם יהיה יבול או לא? הגשם. רק הגשם.

ולמי יש שליטה על הגשם? רק לבורא עולם.

והוא לא מודיע לאף אחד מראש מה התוכניות שלו.
וכל שנה מחדש אותו הסרט.

האדמו"ר הזקן ממשיך ומסביר שלפי החסידות תפקידו של המבול לא היה הענשה אלא טיהור. לטהר את העולם מהשחיתות והרוע.

בדיוק כפי שמי המקווה מטהרים את האדם שטובל בהם.

בדיוק באותו האופן בעיות פרנסה, התפקיד שלהן הוא לא פעולת עונשין מול האדם, אלא פעולת טיהור.
לטהר אותו מהאגו שלו.
לטהר אותו מהתחושה שהוא זה ששולט בחייו. שהוא בעזרת חכמתו ותחבולותיו מביא לעצמו את הפרנסה.

כשאדם נתקל בקשיים בפרנסה, מה שנשאר לו בסופו של דבר זה רק להרים את העיניים למעלה ולבקש.

והפעולה הזו של הרמת העיניים למעלה, של חוסר האונים, מעמידה אותו במקום הנכון שלו.

שהוא כלום ושום דבר ואפס מול בורא עולם.
אבל לא רק זה.

הקב"ה משאיר אותנו במתח ובחרדה מול עניין הגשם ומול עניין הפרנסה, כי הוא לא רוצה שנתרחק. הוא לא רוצה אותנו עצמאים ובלתי תלויים, כי אז יתנפח לנו האגו ונשכח מי מנהל את הכול.

מפתח הפרנסה נמצא אצל בורא עולם כי ככה הוא קושר אותנו אליו. הוא מחזיק אותנו במתח כדי שנרים את הידיים והעיניים למעלה, אליו.

הוא מחזיק אותנו במקום הכי פגיע והישרדותי שלנו, כדי שנבוא פעם אחרי פעם לחפש אותו.

באחת משיחותיו אומר הרבי מליובאוויטש כי חוסר האונים שלנו משאיר אותנו טובים, שפויים, אנושיים.

אם הכול היה בטוח היינו הופכים לאנשים שמלאים בעצמם, באגו שלהם, לא רואים אף אחד ממטר ובטוחים שהם מנהלים את העולם.
בדיוק כמו דור המבול.

ודבר נוסף שצריך לדעת,
כשהקב"ה מקשה עלינו עם הפרנסה, כשהוא מערים עלינו בעיות וקשיים, הנטייה הראשונית שלנו זה לחשוב – עונש. ייסורים. רע.

אלא שהמבול דווקא מלמד אותנו, שכשהקב"ה מערים עלינו בעיות של פרנסה או קשיים מסוג כזה או אחר, זה דווקא מעיד על אהבתו העצומה אלינו. על הרצון שלו שנשאר תמיד קרובים אליו. שלא נשכח. שלא נתרחק.

ישנו סיפור מתוק מדבש על המגיד ממעזריטש, שיום אחד נכנס אליו לחדר בנו בן ה-5 כשהוא ממרר בבכי.

כששאל אותו המגיד מה קרה, סיפר לו הילד תוך כדי בכי, שהוא שיחק עם החברים שלו מחבואים. מסתבר, שהילד היה כל כך מוצלח במשחק שהוא הצליח למצוא מחבוא כזה שאף אחד לא מצא.

וילדים, כמו ילדים, אבדו עניין די מהר, ופשוט הפסיקו את המשחק והלכו לענייניהם.

והילד, נפגע עד עמקי נשמתו. 'הם עזבו אותי. במקום לבוא לחפש אותי הם פשוט שכחו אותי והלכו'

המגיד, שמע את הסיפור ופרץ בבכי גם הוא. הילד נבהל ושאל אותו, אבא, למה אתה בוכה? ענה לו המגיד, אני בוכה בשביל הקב"ה.
גם הוא, בכל פעם מתחבא מאתנו. הוא מתחבא ומחכה שנבוא לחפש אותו.
אבל אנחנו? אנחנו נפגעים, בטוחים שהוא שכח אותנו, או רוצה להעניש אותנו ובמקום ללכת ולחפש אותו אנחנו מתרחקים…ע"כ.

שנזכה להבין ולהפנים שהאתגרים שהקב"ה מעמיד לפתחנו הם הם המסלול לקרבת אלוקים שהיא תכלית הטוב.

בברכת שבת שלום,
צבי סילבר.

על העריכה:
נָתַלֶ'ע הולצמן.