אתמול, יום חמישי, נשמעו כמה אמירות ונעשו כמה מעשים שקשורים יחד באתו הפלונטר: יחסינו עם הממשלה לאן. ייתכן – אולי אפילו מסתבר – שישנן כמה וכמה דעות בתוככי חדרי הסיעות של יהדות התורה וש"ס. הצדדים אינם שחור ולבן. מעטים, אם בכלל קיימים, הם אלה הטוענים שיש להיכנס לממשלת בנט-לפיד. הקיצוניים בקוטבו השני של האירוע – טוענים לחרם חסר פשרות על הממשלה, ראשה, שריה, באי כוחה וכל מי שנחשד באהדתה.
בתווך, נמצאים אלה שטוענים למלחמה לגיטימית בממשלה ובקואליציה – בלי חרמות ובלי נידויים. מלחמה בוועדות, הטרלות לעומק הלילה במליאה וכיוצא בזה, וישנם מי שמוכנים לשתף פעולה כשמשתלם.
ובכן, ח"כ מאיר פרוש, לדוגמה, שהכריז אתמול כי הוא שמע מכיוונו של אלקין הצעות לפתרון משבר הדיור בציבור החרדי ודחה אותו על הסף משום ש"יש להחרים את הממשלה הזו", לא מסונכרן במידת מה עם פועלו שלו בערב ראש השנה, כשהתיישב עם שר הדתות מתן כהנא לכוס קפה, והשיח בפניו את הציפיה לראות את חסידי ברסלב מגשימים את כיסופיהם לרבי נחמן. כך שבאמת קשה לדייק במיקומו של פרוש על ציר ההתנגדות. את גפני לעומת זאת – קל הרבה יותר.
יו"ר יהדות התורה הבהיר אתמול לנתניהו, שנמאס לו מהבוקה ומבולקה ששוררת בוועדות. "הממשלה רעה לנו", הוא כנראה אמר, "וצריך להילחם בה בדרכים המקובלות". גפני דרש להסיר את החרם מעל וועדות הכנסת, לשבץ את חברי הכנסת של האופוזיציה, ח"כ ח"כ תחת גפנו ותחת תאנתו, ולהיאבק על מה שחשוב כפי שנאבקים בדמוקרטיות. דרך נציגי העם שבפרלמנט.
נראה, שעוד כמה פוליטיקאים חרדים אימצו את הגישה הזו. ראש עיריית בני ברק, אברהם רובינשטיין, איש דגל התורה, הזמין ביום חמישי את שרת הפנים אילת שקד וישב איתה לפגישת עבודה מן השורה. ח"כ משה ארבל מש"ס מיקם את עצמו מיד כנגד מעשים מסוג זה, ושחרר את ההודעה הבאה: "מעשה האיוולת של ראש עיריית בני ברק להזמין את גברת שקד לביקור ממלכתי בעיר התורה והחסידות היא יריקה בפרצוף לרבבות משפחות חרדיות שימשיכו לגור בחניונים ומחסנים רק כי שקד ואלקין ביטלו את הקמת העיר החרדית בשפיר".
במאמר המוסגר, מוצע לח"כ ארבל, מעל במה זו, לנסות להיזכר בפועלם הרב של חברי הכנסת והשרים החרדים, ב-4 שנות כהונתם האחרונות בממשלה יציבה, זו של בין 2015 ו-2019, למען בעיות הדיור של שולחיהם. אגב, שלא יתאמץ. אין במה להיזכר כי הם לא עשו משהו שסיפק את הצורך הנואש. ואולי, רק אולי, זו הסיבה שזוגות צעירים בבני ברק ובכמה ערים חרדיות נוספות גרים בחניונים ובמחסנים.
בכל אופן, בין כל הדעות והטענות שמופרחות מצד לצד, בסוף ישנו ציבור ששלח את חברי הכנסת האלה לייצג אותו ולהביא לו הישגים. זה שהנציגים האלה נמסים עכשיו במדבר האופוזיציוני, לא פוטר אותם כהוא זה מלייצג את מצביעיהם. ואם נראה להם שחייה של הממשלה הזו עוד ארוכה – עם התרדמת שאפפה אותם השבוע כשנאבקו בקואליציה, לצד העיזוז והגבורה שאחזו בהם כשנאבקו בתוך עצמם, היא באמת תהיה ארוכה – שייאבקו בהם. בכל הכלים שיש להם. שייאבקו בקיצוץ התקציב לילדי האברכים במעונות, שיאבקו במיסוי כלים חד פעמיים מנייר ככלים חד פעמיים מפלסטיק, שייאבקו על הגיור היהודי, על הכותל שעם ישראל רובו ככולו רוצה אותו כפי שהוא ועל כל מה שחשוב לציבור שולחיהם.
ועל ההובלה של ח"כ גפני לכיוון הזה, צריך לברך. הנציגות החרדית בכנסת לא נמצאת שם בשביל בנימין נתניהו, גם לא בשביל יריב לוין. הם שם כדי להגן על האינטרסים הרוחניים והכלכליים של המשפחה החרדית. של הילד והילדה, האישה והנערה, האברך והעובד. צריך לברך גם את ח"כ פרוש שעשה זאת למען חסידי ברסלב בערב ראש השנה. וצריך לצפות שהם ימשיכו כך. יותר לפעול למען הציבור – פחות לגרוף כותרות מפוצצות. ואם משה ארבל יצעק וימחה, שייזכרו בציבור שולחיהם שאפילו לא קיבל את הפריבילגיה להיות שם כדי לצעוק עליהם.
