אחרי כמה ימי חורף וסגריר כשסופת כרמל בוששה מלבוא, הציצה שמש חורפית קרירה על רמת הגולן, כאילו חייכה לשרי הממשלה המחויכים שהפציעו בזה אחר זה מרכבי השרד האומללים, שנאלצו לגמוע את הדרך הארוכה לאחר שמזכירות הממשלה לא אישרה את בקשת השרים להגיע למקום בטיסה.
היו אלה רגעים של נחת לאגף הימני בממשלה. ישיבת הממשלה החגיגית נערכה שם לרגל ההכרזה על תכנית ממשלתית לפיתוח רמת הגולן והזרמת סכומי עתק להקמת שני יישובים חדשים ופיתוח של תעשיה, מסחר ותשתיות ביישובים הקיימים. מהלך כזה לא נעשה בממשלות קודמות ויוזם ההצעה ח"כ האוזר ראה בכך ניצחון אישי והכרזה על כך שהוא וחבריו עדיין שומרים על הגחלת הימנית בממשלת השמאל – ערבים.
עבור שרים אחרים כמו ניצן הורביץ, זנדברג או מיכאלי, האירוע היה סוג של גלולה מרה שהם נאלצו לבלוע. השר עיסאוי פריג' היה היחיד שנעדר מהישיבה בהתרסה תוך מחאה על כך שממשלתו תומכת בפיתוח שטחים כבושים, אבל חבריו האחרים מהשמאל הרדיקלי כבשו את מורת רוחם והחליטו שלא להרוס את רגעי החסד של שותפיהם.
בנט ושקד היו זקוקים לאירוע הזה כמו חמצן. בהמשך השבוע המתינו להם תפוחי האדמה הלוהטים של חוק הגיור ושל חוק החשמל, אותם חוקים שחושפים עד כמה הם לא מסוגלים לשמור על שום ערך יהודי ושום ערך ימני בממשלה הזאת, כמו שהבטיחו לעצמם כשקמה הממשלה. רגע לפני המבוכות הללו הם היו חייבים אירוע אחד שייתן להם מעט עידוד, קצת דלק להמשך.
וההמשך היה מביך בהחלט. חוק החשמל שמעניק חותמת חוקית לאלפי בתים שנבנו במגזר הערבי בצורה עבריינית בניגוד לחוק, מתעכב כבר שבועיים בגלל כיפופי הידיים בין אילת שקד לח"כ וואליד טאהא מרע"מ, שמנהל את המאבק הזה בשם יו"ר מפלגתו מנסור עבאס, שגם הוא רק בובה על חוטים בשירות הפטרון שלו השייח חמאד אבו דעאבס, מנהיג הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית, איש הנגב העומד למעשה מאחורי המאבק להכשרת אלפי הבתים העבריניים בדרום.
המאבק הוא לא סתם בתוך הממשלה אלא בין מפלגת השלטון לראשי התנועה האיסלאמית, שבאמצעות שליחיהם בכנסת הם מסדרים לעצמם הזדמנות היסטורית נדירה לעשות ככל העולה על רוחם. טאהא הוא החוליה האחרונה בשרשרת והדרישות שהוא מציג לשקד מגיעות מלמעלה. עם כל דרישה מגיע גם האיום בפירוק הממשלה כך שלמעשה אין לשקד ברירה והיא מקבלת מבנט הנהון ראש מביך שמאשר לה להיכנע כמעט לכל דרישה שיציבו אנשי התנועה האיסלאמית.
וכך, בצהרי יום שלישי אחרי יומיים רצופים של דיונים מתוחים ואינטנסיביים בוועדת הפנים, אחרי שעות ארוכות בהן חברי האופוזיציה הקריאו מאות הסתייגויות והתנגדויות, אושר חוק החשמל בנוסח הסופי ובשבוע הבא הוא יגיע למליאה, שם יצביעו עליו הח"כים בקריאה שניה ושלישית, הצבעה אחרונה לפני שהוא יוצא לדרך.
יום למחרת כבר הגיעה המבוכה השניה, כשחוק הגיור עלה לסדר היום וחשף גם את המריבות הפנימיות בין השר מתן כהנא לח"כ יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו. מלינובסקי בשליחות פטרונה איווט ליברמן לוחצת על הממשלה לדהור קדימה עם חוק גיור הרסני, כשמתן כהנא מנסה למתן מעט את המירוץ ולהביא חוק עם כמה שיופים ושיפצורים שאולי ירככו מעט את הגלולה המרה. בסופו של דבר הוחלט לדחות את ההצבעה בשבועיים כשבינתיים כהנא יגבש מתווה מוסכם ואז שני החוקים יוגשו יחד. אבל כך או כך, לבנט ושקד אין אומץ להביט בפני המצביעים הדתיים שלהם ובוודאי שלא בפניהם של הנציגים החרדים, כי לא משנה איזה נוסח חוק יקודם בסוף, חוק יהודי זה לא ממש יהיה.
האירוע הזה מוזר בפני עצמו. בכל ממשלה יש חילוקי דעות בין השרים אבל הבדלים כאלה אינם אופייניים לממשלה נורמלית וחפצת חיים. שעטנז כזה בין ימין לשמאל, בין יהדות לחילוניות לא היה בשום ממשלה. קשה למצוא בהיסטוריה קבוצה כל כך גדולה של שרים שחושקים שפתיים ומשתתפים בעל כרחם בישיבת ממשלה חגיגית שמקדמת את ההיפך ממה שהם מאמינים בו, כשמנגד יש קבוצה לא פחות גדולה של שרים שלא רק חושקת שפתיים אלא מקדמת הלכה למעשה אג'נדות המנוגדות לכל העקרונות שלה.
השבוע הזה על שלל התרחשויותיו, העביר מכחול של צבעים עזים, שהדגישו מאוד את תווי פניה של הממשלה, שעושה הכל כדי להחזיק את עצמה בכח. בינתיים זה עובד לה והשאלה היא עד כמה זה יחזיק מעמד, כשבכל פעם יש את השר התורן שמחליט למשוך את החבל קצת יותר חזק לכיוון שלו.
בינתיים אף אחד לא משך יותר מידי חזק, זולת שר אחד, גבוה ושקט בדרך כלל, שניסה השבוע למשוך ואולי אפילו עשה זאת קצת יותר מידי חזק בפרט שמדובר היה בנושא דיפלומטי רציני מאוד. יתכן שאם הוא ימשיך כך, זה כבר יביא בסופו של התהליך את מפלתה של הממשלה, לא מטעמי פוליטיקה אלא מטעמי מדיניות וביטחון.
מוחמד בא אל ההר
המחזה יוצא הדופן אותו ראו השבוע תושבי ראש העין, לא נראה בישראל שנים רבות. שיירת רכבים נושאי לוחיות זהות פלשתיניות נעו ברחובות העיר המנומנמת, יצאו מאחת הסמטאות ונעלמו ביציאה מהעיר.
בפעם הראשונה אולי אי פעם, הגיע יו"ר הרשות הפלשתינית בעצמו למרכז הארץ, לתוככי העיר הישראלית כדי לפגוש שר ביטחון ישראלי במעונו הפרטי. מחזה כזה הוא חסר תקדים מכל כך הרבה סיבות עד שבמערכת הפוליטית לא ידעו בכלל מאיזה כיוון להתחיל לעכל את המאורע.
מגעים רשמיים מסוג כזה, מתנהלים בדרך כלל בין אישים ממעמד דומה. יו"ר השרות הפלשתינית מתיימר להתנהל כמנהיג מדינה ומשכך היה מתבקש שכשהוא מגיע למדינה אחרת, הוא ייפגש עם ראש הממשלה או הנשיא. אירוע כזה בו הוא נכנס לתוככי מדינת ישראל רק לשם פגישה אחת עם שר ביטחון, הוא אירוע תמוה מאוד.
בין ישראל לרשות הפלשתינית מתנהלים מגעים כל הזמן, בין אנשי מקצוע ואנשי השטח משני הצדדים לצורך העברת מידע מודיעיני, תיאום פעולות צבאיות ועוד. אם לישראל יש צורך לתאם העברות כספים או כל פעולה דומה אחרת, זה מתנהל בין קציני הקישור, גופי המודיעין ואנשי המקצוע. בשביל פעולות כאלה אין צורך שראש הרשות יגיע בעצמו לשר הביטחון.
בגזרה הישראלית התמיהה התחלפה עד מהרה בזעם. פגישה מדינית מסוג כזה דורשת עבודת הכנה ארוכה מאוד וגם זה רק אחרי שהדרג המדיני החליט שיש בכך צורך. הקבינט המדיני צריך לאשר את הפגישה, צוותים מקצועיים יושבים ומגבשים את נושא השיחה ואת המסרים שיוחלפו שם, פגישות מדיניות אמיתיות מתרחשות בדרך כלל בחדרים הסגורים של שני הצדדים, המסרים עוברים לתיאום מצד לצד ורק בסיום העבודה, המנהיגים עצמם עורכים את ההצגה הפורמלית מול המצלמות, לוחצים ידיים ונכנסים לחדר, לשוחח על מה שתואם מראש.
על הפגישה השבוע בין גנץ לאבו מאזן איש לא ידע מראש וזה כולל את שרי הקבינט ובכירי המודיעין. היו כאלה שגם הטילו ספק אם בנט עצמו ידע על קיומה של הפגישה לפני שהיא התרחשה. בין ישראל לרשות הפלשתינית שורר נתק ארוך שנים ואם הוא פתאום מתחדש, קשה להסביר בכלל את גודל האבסורד כיצד דבר כזה קורה בלי שום עבודת הכנה במישור הביטחוני, המודיעיני, הדיפלומטי ובכל היבט אחר. ח"כ אבי דיכטר שהתראיין השבוע ל'יתד נאמן' בנושא היטיב להגדיר זאת כשאמר כי העברת ארוחת צהרים לקשיש בודד בתקופת הסגר, היתה מלאכה קשה ומורכבת פי כמה מהמלאכה שנעשתה סביב פגישת גנץ ואבו מאזן. חוסר מקצועיות כזה הופך את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל לבדיחה.
לא מדובר היה בפגישת ידידות או נימוסין, הפגישה כללה בתוכה הבטחות מאוד דרמטיות מצד ישראל, הקדמת העברת מאה מיליוני שקלים מכספי המיסים שישראל גובה עבור הפלשתינים, מאות אישורי כניסה ושהייה בישראל ואף אישורים לאיחוד משפחות. מחווה כזאת אמורה להיות מאושרת בפסגה מדינית מאוד דרמטית אחרי שיחות אינטנסיביות בין הצדדים ולא בפגישה לילית חשאית שאפילו תמונה רשמית לא פורסמה ממנה.
הדילמה של בנט ושריו היתה קשה. הם לא יכולים לתקוף חזיתית את גנץ, כל ביקורת נגדו היא גם ביקורת כלפי עצמם, המחדל הוא שלהם לא פחות מאשר של גנץ ואין לתאר את גודל הבושה. מצד שני, הם לא יכולים לשתוק ולהתעלם, בוודאי לא אלה המגדירים עצמם כימין ועדיין מנסים להתנער ממהלכים פרו שמאלניים כמו מחוות לפלשתינים.
אבו מאזן מצידו בוודאי שחפץ בפגישה כזאת משום שהיא קרש הצלה עבורו. מעמדו ברשות הולך ונחלש, מצב בריאותו מתדרדר ככל שגילו מתקדם, כבר שנים רבות שמתנהל שם השיח על היום שאחרי ולצד כל זאת, ארגון הטרור חמאס מגביר נוכחות ביו"ש ורומז על כיבוש אפשרי של השטחים בדומה למה שעשה בעזה ב-2007. בשנים האחרונות העולם הערבי נטש את הרשות הפלשתינית, מדינות ערביות חזקות חתמו עם ישראל על הסכמי שלום שהפלשתינים לא מוזכרים בהם אפילו ברמז, אבו מאזן מעולם לא היה זקוק כל כך להכרה ישראלית.
ישראל הרשמית לא מיהרה להעניק לו את זה, אבל גנץ באופן אישי כן. וכאן מתגלה בעצם התמונה המחרידה מבחינת האזרח הישראלי.
ברית הפוליטיקאים המוחלשים
עצם העובדה שגנץ מצליח להוציא לפועל מהלך כזה, מעידה יותר מכל על האופן בו מתנהלים העניינים בממשלה. בנט אולי יודע אבל בוודאי לא מצליח למנוע, גנץ בסמכותו כשר ביטחון מפעיל את אנשי המקצוע שיפיקו את המפגש הזה ומעבר לזה – כלום. שרי הקבינט לא מעודכנים ואין להם מושג איזה מהלך דרמטי גנץ מעניק לאבו מאזן.
גנץ מבין את מצבו בממשלה והוא מזהה היטב את ההזדמנות הקורצת לו מרמאללה. כבר בקיץ האחרון, חודש אחרי הקמת הממשלה הוא נסע לפגישה רשמית במוקטעה ורק בשבוע שעבר הוא חשף והודה שהפגישה היתה אמורה להתקיים עוד לפני הקמת הממשלה, כלומר בזמן כהונת ממשלת המעבר של נתניהו כשגנץ היה שר ביטחון וראש ממשלה חליפי, כבר אז הוא התכוון לנסוע על דעת עצמו ולדבר עם אבו מאזן, אבל הוא דחה את הפגישה כדי לא לפגוע במאמציהם של בנט ולפיד להקים ממשלה. הוא הבין בדיוק איזה נזק יתרחש מאירוע כזה.
רק אחרי שהממשלה התייצבה הוא קם ונסע למוקטעה וגם אז בלי שבנט ממש ידע ובוודאי בלי שהוא הסכים. באותה פגישה הוא הבטיח אז לאבו מאזן הלוואה בסך חצי מיליארד שקלים, כספים שנלקחו למרבה האבסורד מכספי המיסים שישראל הקפיאה לרשות בגלל הכספים שהיא מעבירה למשפחות מחבלים.
גנץ מזהה באבו מאזן הזדמנות פז. אחרי שאת דרכו הפוליטית הוא התחיל כגלגל רזרבי של ראש ממשלה שלא ספר אותו, רק השתמש בו וזרק, גם היום הוא יושב בממשלה ששוב אף אחד לא ממש מכיר בכוחו. בנט קצוץ הכנפיים לא רלוונטי עבורו, לפיד וליברמן מתנהלים כל אחד באופן עצמאי לפי איך שבא להם, סער ואלקין שולטים בחקיקה ועושים רק מה שטוב עבורם, הדייסה מתחלקת בין כל שרי הממשלה ורק לבני לא נשאר.
אבו מאזן הוא הפתרון המושלם עבורו, הסמכויות שיש בידו מאפשרות לו מרחב פעולה יחסית גדול לעשות זאת. וכאן מתגלה גנץ כפוליטיקאי לא רע בכלל. הוא מצליח להוציא לפועל מבצע מושלם וחסר תקדים, ועוד לפזר סביבו את ההילה המסתורית והיוקרתית. יו"ר הרשות הפלשתינית מגיע עד אליו לפגישה כאילו חשאית, וחבריו לממשלה שומעים מהתקשורת את הדילים הדרמטיים שהוא סוגר איתו.
לצורך כך משתמש גנץ בין היתר בסמכויות המוענקות לו בחוק, והוא מבטל צו שבנט חתם עליו כשהוא היה שר ביטחון. כשבנט ישב בקומה ה-14 בקריה הוא חתם על צו הקובע כי ישראל תוכל להחרים מהבנקים הפלשתינים כספים שהרשות מעבירה למשפחות מחבלים. הבנקים הודיעו אז לאבו מאזן שיפסיק להעביר דרכם את הכספים הללו כדי שישראל לא תחרים אותם. כעת, כשגנץ מגלה נדיבות כזאת כלפי אבו מאזן, הוא משתמש בסמכותו כשר ביטחון בממשלת בנט, כדי לבטל את הצו של בנט ושוב יכולה הרשות לקבל כספים דרך הבנקים הפלשתיניים מבלי שישראל תחרים אותם.
הפגישה שנערכה בחשאיות בווילה בשכונת אנשי צבא הקבע בראש העין, נועדה לאותת לכמה אנשים. בראש ובראשונה גנץ רוצה להראות לבנט שהוא רלוונטי יותר ממנו בכל הקשור לביטחון האזורי. בשניה הוא גם רוצה להוכיח ללפיד, שמטייל בעולם ונפגש עם מנהיגים אבל ככל שזה נוגע למנהיגים ברדיוס הקרוב, גנץ מראה לו מי בעל הבית. השלישי הוא כמובן ליברמן ששולט על הקופה הישראלית אבל גנץ יכול להעביר כספים כרצונו לפלשתינים, הרביעי הוא להביך את סער ואלקין מול הקהל הימני שהם מדמיינים שיש להם והחמישי מכוון כמובן לניצן הורביץ ומרב מיכאלי, אותם הוא מאגף משמאל. הם הבטיחו למצביעים שלהם תהליך מדיני אבל הוא זה שמקיים זאת בפועל.
השישי והאחרון, שר הביטחון בממשלת השעטנז, מקים את גוויית הרשות הפלשתינית מקברה, מחזיר אותה לחיים, עובר על חוק הקפאת כספי טרור ומעביר כספים שיגיעו למשפחות מחבלים, מעורר מחדש את התהליך המדיני, מעניק רוח גבית לרשות הפלשתינית תומכת הטרור, מארח בביתו את מכחיש השואה יורשו של ערפאת, וכל זה רק כדי לבנות את מעמדו בממשלה. תהליך מדיני אמיתי הרי לא יתרחש כידוע, אז כל ההצגה כאן היא נטו פוליטית.
קשה לסכם את האירוע המורכב והמביך הזה במילים קצרות אבל אם יש צורך לסכם אותו, הרי שגנץ משתמש באבו מאזן, כדי לעשות סיבוב פוליטי על גבם של אזרחי מדינת ישראל, רק כדי להתסיס את הממשלה. וזה בעצם מה שראו השבוע תושבי ראש העין כשעקבו בעיניים פעורות אחרי רכביהם של האורחים הלא קרואים שהופיעו בשכונתם.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
