מהפרסומים שדולפים לאחרונה לתקשורת נראה שהפרקליטות לא ממש בטוחה בהרשעתו של בנימין נתניהו בבית המשפט. אם עד עכשיו רק תשע עשיריות מעם ישראל היו בטוחים בחפותו, כעת אפשר להוסיף גם את אנשי הפרקליטות ובראשה את אדון מנדלבליט, היועץ המשפטי. הנותרים עתידים להתאסף במוצאי השבת הקרובה מול ביתו של מנדלבליט בפתח תקווה ולזעוק מרה על מה שבעיניהם הוא תכלית החיים פחות או יותר – עומדים לגזול מהם את הרשעתו של שנוא נפשם ראש הממשלה לשעבר וראש האופוזיציה הנוכחי בנימין נתניהו.
ההפגנות ההמוניות בבלפור במחצית השנה הלועזית שעברה, כללו אנשים מכל מיני סוגים וגוונים. היו שם את מי שמאסו בנתניהו מהימין ומהשמאל, היו שם דמוקרטים עזי נפש שראו בהגבלות הקורונה את חורבן הדמוקרטיה, היו שם מתנגדי חיסונים הזויים, היו שם חובבי קונספירציית תיק 3000 – להזכירכם, פרשיית הצוללות לפיה נקנו צוללות לשם רווח פרטי לדודניו של נתניהו – ביניהם נמנה גם שר הביטחון וחבר הקוקפיט של כחול לבן לשעבר בוגי יעלון, והיו שם שונאי נתניהו בכל נפשם ומאודם. יעלון, אם שאלתם, חבר במועדוני שתי הקבוצות האחרונות בו זמנית.
הקבוצה האחרונה, כוללת אנשים בעלי תכונה די אחידה. נתניהו כידוע לכל, הוא איש מעורר אמוציות. או שאוהבים אותו או ששונאים אותו. דווקא הגאונות שלו, היותו איש מוכשר וחכם באופן חריג בכל המובנים, היא שמעוררת את האמוציות הללו. אלא שגם כמעט מחצית מדינת ישראל שלא מחבבת את נתניהו, ומרוצה מדחיקתו מכס ראש הממשלה, לא שמה לה למטרה לראות אותו בכלא. די לה במינוי של מישהו אחר במקומו לראש ממשלת ישראל ובזה היא באה על סיפוקה.
האנשים המעטים שיבואו להפגין מול ביתו של מנדלבליט סובלים מאמוציות שעליהן אין להם שליטה. מדובר באנשים שהשנאה אוכלתם. הם לא שולטים ברגשותיהם ומטבעם הם פועלים מהבטן.
כל בר דעת שהיה ער להתרחשויות באולם משפטו של נתניהו הבין שהדברים לא פועלים לטובת רשויות החוק. החוק מכתיב כי חקירה תיפתח כנגד איש ציבור רק במידה ויש סיכוי סביר להרשעה. במקרים האחרונים בהם נתקלנו, אצל דרעי ונתניהו, התנאים לא הבשילו לכדי ההגדרה הזו. בעוכרנו הייתה העובדה שאדם הוא שקובע אם תוכן החקירה הוא כזה. כאשר בשר ודם צריך להחליט אם כתב אישום יוגש או שלא, מתערבות בהחלטתו תחושות, אמוציות, מחשבות ורגשות. הלוואי והיינו מוצאים את האיש האובייקטיבי המושלם לתפקיד, אך כל עוד האיש הזה לא נמצא, אנו נידונים להמשיך ולשאת את המצב בו שנאה ורגשות נקם הן חלק ממערך קבלת ההחלטות בעניינם המשפטי של פוליטיקאים.
את המצב הנוכחי ניתן לשפר מאוד. פיצול התפקיד לייעוץ משפטי נפרד ותביעה כללית נפרדת יכול להעלות את ההליך בכמה דרגות של תקינות.
אך לענייננו אנו, ברור היה שתיק 4000 עתיד לקרוס. ברור עדיין, שגם אם המשפט ימשיך להתנהל, האשמת השוחד ככל הנראה לא תקבל ביטוי בהרשעה. העדים, אלה שרצו בטובתו של נתניהו אך גם אלה שלא, לא הצליחו ליצור אווירה ולא הצליחו לספק פרטים שישכנעו את השופטים ואת הציבור שמדובר בפושע. האינטרס כרגע לחתום על עסקת טיעון, הוא נחלתם של משפטני הפרקליטות, הרבה יותר מכפי שהוא נחלתו של נתניהו.
הפרקליטות לא תדע היכן לשים את פניה אם זיכוי מוחלט יהיה אקורד הסיום של היצירה שצורמת באוזננו כבר מאז 2016.
מבחינתה, להשאיר את הדברים כך, ולהשאיר את נתניהו אשם מחמת הספק, למי שרוצה לראות זאת כך כמובן, זו הבחירה הטובה ביותר שניתן לשלוט עליה. בחירה בברירה השניה, משמעותה ככל הנראה זיכוי משוחד שיכלים את פניה, ואולי אף זיכוי מוחלט.
נתניהו לעומת זאת, מפסיד הרבה מאוד מהחתימה הזו. כל מטרתו היא נטו לנסות להחיות את הקריירה הפוליטית הגוועת שלו. נתניהו יודע שאם הוא שם את העניין המשפטי מאחוריו, מדובר במכת חשמל לסיכוייו לחזור ולכהן כראש ממשלה יום אחד.
אך מהבחינה המשפטית, לפחות על פי השמועות שמסתובבות, נתניהו ישלם מחיר פלילי מסוים על חתימה של עסקת טיעון. ככל הנראה, הוא יודה בהפרת אמונים בשתי פרשיות וייאלץ לשאת במחיר מסוים של עבודות שירות למשל.
כל הדברים הללו מבהירים תמונה, שלפיה הפרקליטות תהיה חייבת לכאורה לתת לנתניהו את הקריירה הפוליטית שלו בתמורה לעסקה. עם העסקה תכלול פרישה מהחיים הציבוריים, לנתניהו לא יוותרו יותר סיבות לוותר לפרקליטות ולהציל אותה מעצמה.
