לפעמים כיף להיות תמים, לחשוב בראש קטן ולא להסתבך בספקולציות שונות שמטילות ספק בדברים שאמורים להיות ברורים, שמאלצות לחשוב על כל מיני גופים שחשבנו שהם יציבים ומתפקדים – את ההיפך הגמור, שהם חסרי כל סדר או כלל והשחיתות והסיאוב ממלאים אותן עד כדי בחילה.
בראש התמים, זה שמסרב להטיל ספק, שמעדיף לחשוב שהכול טוב ושהאדם הוא יצור נהדר ומיטיב מטבעו, אביחי מנדלבליט הוא אדם נפלא, משפטן מבריק שעבד קשה והוכיח את עצמו כל הדרך אל צמרת המשפט של מדינת ישראל. הוא חלילה לא תאב שליטה, הוא איננו מחפש לשרת ולמצוא חן בעיני המערכת שבראשה הוא עומד, הוא לא מתזמן לעולם הגשות כתבי אישום בזמנים שיתקעו אצבע בעין לנאשם, סגירת תיקים על שולחנו – מתבצעת תמיד בטוהר כפיים גמור, חפה מאינטרסים ונקיה מעניינים אישיים.
בראש התמים זה שמשדל לראות את הוורוד שבהכול, מנדלבליט הגיש את כתב האישום נגד בנימין נתניהו דווקא ביום בו הוא חתם על הסכמי שלום עם שלוש מדינות ערביות לגמרי במקרה. הוא פשוט סיים לעבוד על התיק בדיוק באותו יום. אותו ראש תמים מהרהר בכך שהיועץ המשפטי סחב וסחב והשהה את תיקי נתניהו דרעי וליצמן – כמעט כל ראשי קואליציית הימין, אם לא שמתם לב – עד לישורת האחרונה של כהונתו, והוא מבין שכך קרה רק בגלל שהיועץ רוצה להשאיר שולחן נקי לבא אחריו. ולמה הוא לא סגר אותם קודם? כי מדובר בתיקים מורכבים וקשים מאוד וההחלטה איננה יכולה להתקבל בהינף יד. היא מחייבת את הרוגע והראש הנקי שמאפשרים חודשי סיום הכהונה.
אוהב התמימות בטוח שהאישה האומללה שנעצרה רק כי סיננה את המשפט "פרשת משפטים – בושה" (יום השנה) לאיש הנכבד שאסור לבקר אותו במילה, היא בוודאי חצופה ופרובוקטורית שהשפילה את היועמ"ש בראש כל חוצות, וכי מנדלבליט כלל לא ביקש שיעבירו אותה את מסע הייסורים שהיא עברה. הוא בוודאי רק סיפר למישהו בטעות ובלי כוונה כל על התקרית והשוטרים הם אלה שהגזימו ולא הבינו את תפקידם. אלא שהתמים, אוהב החיים היפים חסרי הכשלים, או גרוע יותר, האינטרסנט שרואה את הדברים בצורה כזו, שוכח כי תשובה אחת שמתרצת עשר שאלות עדיפה ואמינה עשרות מונים על תירוץ נפרד שיענה על כל שאלה בנפרד.
האנשים שלכאורה רואים רק את השחור במערכות האכיפה והמשפט, הם לא מחפשי בעיות. הם אינם תרים אחר כשלים בכל מחיר. אדרבה, חיפוש הבעיות, העבירות והחשדות בנבחרי הציבור מימין, מאומצת ורואה שחורות הרבה יותר. מבקרי מערכת המשפט והיועץ המשפטי לממשלה, מסתכלים על פרשיית אהוביה סנדק ז"ל, על פשעי חקירת ניר חפץ, על טיוחיה של ראש מח"ש קרן בר מנחם, על אחיזת גרונו של מנדלבליט, על השוטרים שירו במחבל בעיר העתיקה ואז נחקרו באזהרה, על הכחשת והסתרת מידע מפני פרקליטי נתניהו ועל סגירת תיקי פוליטיקאים במכירת חיסון שכמוה טרם נראתה. מי שרואה את כל זה, מסרב לקבל התנהלות כזו כתקינה ומסכם אותה במילה אחת: 'שחיתות' – ייצא אמין הרבה יותר ממי שמנסה להסביר את המורכבות ולתרץ כל מקרה בכל מיני הסברים מעורפלים שאיש איננו יכול להוכיח.
אמש, צפיתי בתיעוד בו נראים נערים חרדים בלבוש חסידי מובהק צועדים לתומם ביציאה משער שכם בבוקרו של יום חמישי לאחר לילה מושלג במיוחד שהיה מנת חלקה של ירושלים – וחוטפים. נערים ערבים יידו בהם כדורי שלג, חסמו את דרכם, התגרו בהם באלימות וגנבו את מגבעותיהם. ואל מול המראות הללו, אתה שואל את עצמך, היכן הם כל המשאבים המשטרתיים? היכן הוא כל הכסף שמשקיעה מערכת אכיפת החוק בחזיתות שהיא חפצה ביקרן? מדוע בהשפלת יהודים ברחוב רק בגלל שהם יהודים, שזו גזענות מוחלטת שמזכירה את התקופות האפלות ביותר של סוף שנות ה-30 בגרמניה (לתשומת ליבו של יאיר גולן, הוא הרי המזהה המקצועי זה מכבר) אין למשטרה ולפרקליטות פתרונות להציע?
והמסקנה העצובה והמדכאת היא, שאכיפה של פעילות אלימה בקרב נוער חסר תרבות ואלים במזרח ירושלים, איננה מביאה לא תהילה, לא שליטה ולא קידום. מיותר לחלוטין.
