"מכה אביו ואמו מות יומת" (משפטים פרק כא פסוק טו)
בגמ' בסנהדרין (פד:) "רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא" (רב לא הסכים לבן שלו שיוציא ממנו קוץ שנתקע בו) מחשש שיצא דם ויעבור בשגגת לאו של חנק.
ומכאן נלמד חומרת האיסור של הוצאת דם אפי' בכל שהוא לאביו או אמו, ואפילו אם כוונתו לטובתם.
וכן פסק השו"ע (יו"ד סימן רמא סעיף ג'): היה קוץ תחוב לאביו לא יוציאנו שמא יבוא לעשות בו חבורה, וכן אם הוא מקיז דם או רופא לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר אע"פ שמכוין לרפואה
וכתב הרמ"א במה דברים אמורים כשיש שם אחר לעשותו אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער הרי הוא מקיז וחותך לו כפי מה שיורהו לעשות.
ולכן למעשה:
בן או בת הנצרכים להוציא קוץ להוריהם או לקחת מהם בדיקות דם:
לדעת השו"ע אסור אף אם אין מי שיעשה במקומם, ודעת הבן איש חי להקל כשאין אחר שיוכל לעשות זאת.
ולרמ"א אם האב רוצה שדווקא בנו יעשה מחמת שסומך עליו יותר או כדי לחסוך בהוצאות ממון, או כשאין מישהו אחר שיעשה – מותר.
וזריקות שאינן נעשות בוורידים אלא בבשר (כזריקות אינסולין וכדו'):
אף לנוהגים כהשו"ע, אם אין אחר שיעשה – מותר ע"י בנו (ילקו"י, ושו"ת מנחת שלמה).
וכן אם רוצה אביו שבנו יגלחנו או יספרנו ויש חשש שאולי יצא דם, לרמ"א ודאי שמותר מכיוון שכשחוסך בכסף או זמן חשיב 'אין אחר לעשותו' (מנחת יצחק, משנה הלכות ועוד), וגם לנוהגים כהשו"ע פסק בילקוט יוסף להקיל מכמה סיבות.
מציאה בחנות או בסופר
"כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו" (משפטים פרק כג פסוק ד)
התורה חזרה גם בפרשת כי תצא על מצוות השבת אבידה, והוסיפה גם שיש איסור לאו על המבטלה, וזאת כדי לומר שאף שנתקל באבידה שקשה להחזירה, ישתדל בכל כוחו לקיים המצווה החשובה הזו (ילקוט מעם לועז).
וכ' הטור (חו"מ סימן רנט). גדולה מצוות השבת אבידה, שהמקיימה מקיים מצוות עשה של 'השב תשיבנו לו', והמבטלה עובר על לאו של 'לא תוכל להתעלם', ואם נוטלה לעצמו במקום שצריך להחזיר עובר אף על 'לא תגזול'.
ונציין בעניין זה הלכה המצויה:
המוצא חפץ (שאינו נמכר באותה חנות) או כסף, בחנות או בסופר, יש פעמים שצריך להכריז, ויש פעמים שזוכה לעצמו:
אם מצא בין מדפי החנות או על ריצפת החנות, ואין סימנים – זכה לעצמו.
ואם יש לחפץ סימנים – נחלקו השו"ע והרמ"א, ואחרוני זמנינו נוטים להחמיר שיכריז (כהשו"ע).
וכן אם מצא על דלפק המוכר, שדרך בני אדם להניח שם כסף או חפצים אחרים שמחזיקים ביד (פלאפון וכדו'), דינו כמצא ברצפת החנות.
מצא מאחורי עמדת המוכר שאין דרך בני אדם להיות שם – הרי אלו בטח של המוכר וצריך להכריז בפניו (אם הוא יהודי). ואם המוכר אומר שאינה שלו – ואין בה סימנים אם אותו מקום משתמר למוכר זכה בה המוכר (בעה"ב), ואם יש בה סימנים על המוכר להכריז. ואם המקום אינו משתמר למוכר זכה המוצא ועליו להכריז אם יש סימן.
המתנה בין אכילת בשר לחלב
"לא תבשל גדי בחלב אמו" (משפטים פרק כג פסוק יט)
הוזהרנו בתורה ג' פעמים על איסור בשר בחלב, ודרשו רבותינו אחד לאיסור אכילה, אחד לאיסור בישול, ואחד לאיסור הנאה (חולין קטו:)
והזהירונו חכמים לתת ריווח בין אכילת בשר לאכילת חלב וגבינה, וכמאמר הגמ' "אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, (אכל) גבינה מותר לאכול בשר" (חולין קה.).
וצריך להמתין שש שעות בין אכילה לאכילה (שו"ע), ויש שנוהגים 3 שעות, ויש הנוהגים המתנה של שעה אחת.
וכתבו הראשונים 2 טעמים להמתנה בין אכילת בשר ועוף לגבינה:
- שהבשר מוציא שומן ופולט טעם בפה למשך זמן. (טור)
- משום בשר שנתקע בין השיניים, ואם יאכל מיד גבינה נמצא שאוכל בשר בחלב. (רמב"ם)
ויש כמה וכמה נפק"מ בין הטעמים.
ופסקו הראשונים והשו"ע (יו"ד סימן פט סעיף א) את ב' הטעמים לחומרא.
ולכן אפילו אם צחצח שיניו במברשת אחר האכילה, או בלע ללא שלעס האוכל בפיו, ימתין מחמת שהבשר פולט טעם בפיו.
וכן אם אכל והקיא מיד, (בזה נחלקו הפוסקים האם יספור משעת האכילה או משעה שהקיא את האוכל) או לעס רק כדי לרסק האוכל לתינוק – צריך להמתין מחמת בשר שבין שיניים.
ומ"מ אם רק טעם בלשונו ולא לעס בשיניים או הכניס חתיכה שלמה לפיו והוציאה מיד בלי שלעס – אין צריך להמתין. ויש מחמירים שידיח פיו ע"י שיאכל וישתה משהו כדי להעביר הטעם מתוך פיו (ערוך השולחן).
(כל זה באכילת גבינה אחר בשר. אבל באכילת בשר אחר גבינה – דינים אחרים לו).
לפניות לרב חיים אטיאס, הארות והערות על הנכתב ניתן לפנות במייל [email protected]
חזק וברוך !