רבינו הגאון רבי שמעון אגסי נולד בבגדאד בשנת ברי"ת קודש.
כבר מילדותו ניכרו בו גינוני גדלות, וכתיבתו התמה והנאה מגיל י"א, מראה כבר על שלמות נפשו.
בבחרותו למד בישיבות רבי שמואל מג'לד, ורבי נסים הלוי – שניהם מגדולי תלמידי רשכבה"ג רב רבנן רבי עבדאלה סומך בעל זבחי צדק.
בישיבה הגדולה נכנס ללמוד בישיבת הגה"ק רבי יצחק ח"ר מרדכי נכד המקובל האלקי הרב קול ששון. בישיבה זו למדו עמו יחד מספר רב של צורבים שאח"כ גם הם נודעו בגדולתם, מהם יזכרו: רבי אברהם אצלאן – החכם באשי של בגדאד; רבי יחזקאל עזרא אליה הגאב"ד דבגדאד; רבי יהודה פתייא; רבי יחזקאל עזרא הלוי בעל ערוגות הבושם; רבי עבודי יחיא משה בעל מגן בעדי; רבי שלמה לניאדו ראש ישיבת מאיר אליהו; רבי שלמה תווינא רב ואב"ד כלכותה, ועוד רבים.
רבינו הגר"ש היה מהאריות שבחבורה, וממנו תצא תורה, הוא זיוה הוא הדרה, הן בש"ס הן בפוסקים בחריפות עצומה וחותכת ובבקיאות ישרה, וחידושיו מאז נמצאים בספרו אמרי שמעון ובספרו זהב שבא; עד פטירתו של רבם הנ"ל בכ"ה טבת שנת תרנ"ז, בגיל פ"ז, ישבו לפניו כל הלין אריוותא ולמדו לפניו, כפי שהיה בזמן התנאים והאמוראים.
קודם היותו בן עשרים, כבר התעמק בעיון רב בתורת סוד, ומחידושיו שבאותה תקופה, כינס בספרו הקדוש שם משמעון, והם מעידים כי כבר אז היה גדול מאד בתורה זו.
בהיותו בחור, ביקש מאת מקובל תימני בשם רבי סאלם סאלימן ונה, נוסח להוצאת דיבוק מאת אשה חולה, והמקובל הנ"ל כתב לו את הנוסח שבו כתב לו ג"כ "ה' עמך גבור החיל".
רבינו הגר"ש היה היחיד בבגדאד שמרן הבא"ח התכתב עמו בעמקות בתורת הסוד, כי ראה בו כלי מחזיק ברכה, וכתר לראשו שבחים לא שגרתיים.
כמו כן היה איש מחשבה גדול, ובספרו יסודי התורה על י"ג עיקרים, הראה את כוחו בתורה זו ובלשון צחה ועמוקה האיר את עיננו בעיקרי התורה.
בשנת תרס"ח לאחר שנים של התרעות כנגד חברת כי"ח והשפעתה השלילית על בני הנוער בבגדאד, הקים ישיבה לצעירים שלימים נקראה בשם "תומכי תורה";
בבוקר לימד בה בעצמו למעלה משעתיים ומחצה, טור וב"י בעיון, ואחה"צ הרביץ בהם תורה, גפ"ת בעיון – הגה"ח רבי צדקה חוצין.
מישיבה זו צמחו המאורות הגדולים האחרונים של יהדות בבל, ובפה מלא אפשר לומר כי אלמלא רבינו הגדול נשתכחה תורה מישראל.
מתלמידיו ייזכרו: רבי יוסף רביע, מגדולי פוסקי ירושלים; רבי יעקב מוצפי רב ואב"ד העדה החרדית; רבי יצחק נסים הראשון לציון; רבי סלמאן חוגי עבודי רבה של בגדאד, לימים דיין בב"ד הרבני העליון, ועוד רבים.
בשלהי ימיו לחם בתקיפות ובדרכי נועם במחבלי כרם היהדות, והצליח למזער את כחם; רבינו היה איש ההנהגה, הוא היה הלוחם הכי גדול ושנון מקרב יהדות המזרח שנלחם בחברת כי"ח; הוא צפה כבר בראשיתה בהשלכותיה ההרסניות ובמגמותיה החינוכיות, וראה למרחוק את שעתיד לקרות עם בני הנוער שלמדו אצלם, בעוד שרוב הרבנים לא ראו בחברה זו, הריסת הדת. רבינו כתב מכתבים, נאם נאומים חוצבי להבות כנגדם, ולמעשה כל יראי השם נתלכדו סביבו, והמשיכו את לפיד התורה בבבל, ואלמלא הוא ספק אם היו תשב"ר ערב העליה מבבל לא"י בראשית הקמת המדינה.
ביום ח' אב, יום קודם מלחמת העולם הראשונה, מפני הרעה נאסף הצדיק ונלקח רבינו לפתע לבית עולמו; בסך הכל בן 62 היה, אולם השאיר אחריו מורשת גדולה לדורות, זתע"א. [מתוך ספר ישיבות בגדאד לידידי רבי משה שבת שליט"א]
יש על שמו רחוב בשכונת הר נוף בירושלים