היום הילולת הגה"ק המקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא זי"ע בעל ה'מגלה עמוקות' י"ג אב שצ"ג

רבינו נתן נטע נולד בשנת בשנת שמ"ה בפולין, לאביו הג"ר שלמה שפירא זצ"ל, בן הג"ר נתן נטע שפירא זצ"ל אב"ד הוראדנא (ליטא) ובעל 'מבוא שערים', מהמשפחות המיוחסות בישראל. וכמו שאמר הבעש"ט זי"ע אודות משפחת 'שפירא' שהם נקיות ושלמות דור אחר דור (שמן הטוב).

בשנת שס"ה לערך, נשא רבינו את מרת רוזא ע"ה, בתו של הקצין מפרנסי ומנהיגי העיר קראקא, רבי משה יעקליש זצ"ל. רבינו סמך על שולחן חותנו, שסיפק לו בעין יפה את כל צרכיו, ואף בנה בשבילו בית כנסת מיוחד, המכונה ביהכ"נ 'על הגבעה'. כמו כן החזיק רבינו ישיבה שחותנו סיפק כל צרכיה.

בכה תבכה בלילה

עבודת רבינו בעת שקונן על צער השכינה, מתאר בנו הג"ר שלמה זצ"ל בהקדמתו לספר 'רנ"ב אופנים' לפרשת ואתחנן: "נתן זמירות בלילה, קינה ויללה על חורבן אריאל ועיר המהוללה, אשר היתה לשריפת אש גלמודה ושכולה. בכה ויתחנן לה, נת"ן עליה בקולה, ושר בשירים בניגון שמנגנין שרפי עילאה בשלש משמרות הלילה, כאשר אליו נגלה פעם אחת איש לבוש אדרת כולה, והגיד לו דברי אלה: "כך וכך מקוננים פמליא של מעלה", ועין בעין ראה אותו וקמה".

עוד מסופר אודות גילוי אליהו שהיה לרבנו. אליהו הנביא למד יחד עם רבינו בכל לילה. ברוב ענותנותו לא היה רבינו מגביה עיניו להסתכל בו בעת לימודם יחד. פעם אמר אליהו זכור לטוב לרבינו: אם יבוא אליו מלאך בבקשה ללמוד עמו, תדע על פי סימנים אלו אם הוא מצד הקדושה.

באותו תקופה, היה פקודה מן השמים שמשיח יבא, מחמת שבדור הזה היו צדיקים גדולים, ומן השמים הסכימו שרבינו יהיה משיח מחמת טעם הכמוס. אולם הבעל דבר היה מקטרג ואומר: "שהדור אין ראוי לכך". ואמר שיניחו לו להעמידם בניסיון, ובתנאי שלא יתגלה הדבר לשום אדם ע"י מלאך או ע"י נשמה מהנפטרים. והוכרחו ב"ד של מעלה להסכים לו. וכרוז יצא לפניו שלא יגלו לשום אחד מענין זה, כי ענוש יענש. אך הבעל דבר טען: "כי אליהו יגיד לבעל מגלה עמוקות, כי לומד עמו כל לילה". וקראו לאליהו, שלא יבוא אליו כמה ימים.

בתחילה הגיע הבעל דבר להב"ח זצ"ל, ופנה אליו בבקשה שרוצה ללמוד עמו קבלה, כי מן השמים שלחוהו אצלו, כי מגיד הוא כמו שהיה להרב הבית יוסף". אמר לו הב"ח: "שימתין שלשה ימים, כי לדבר זה צריך הכנה גדולה". ונענה לו. הב"ח התפלל שיודיעו לו מן השמים אם ראוי הוא לכך או לא, ולא היו מודיעים לו. מיד הלך והשתטח על קברי אבותיו, שיודיעו לו על זה. והנה בלילה בא אליו אביו ואמר לו: "שלא ילמוד אצלו". אחרי ג' ימים, כשחזר הבעל דבר אליו, אמר לו: "צא ממני".

אח"כ הלך אל רבינו, ואמר לו: "שהוא רוצה ללמוד עמו רזין עליונים ועתידות וקבלה מעשיות". והיה מפציר בו. רבינו ששכח מה שאמר לו אליהו זל"ט פעם בעת לימודם, שצריך לבדוק את המבקש ללמוד עמו, ונענה לדבר והתחיל ללמוד עמו. אמנם בתוך לימודם הבין רבינו שהוא אינו מן הקדושה, הוא הגביה את עיניו והסתכל בפניו, ואז נזכר את אשר אמר לו אליהו. אמר לו רבינו: שרוצה לבדוק אותו. הוא בדק אותו, ומצא את הסימנים שהוא אינו מן הקדושה, ולא רצה ללמוד עמו. אח"כ הלך הבעל דבר אל הט"ז. ומיד אמר לו: "שאינו צריך ללמוד עמו". אח"כ היה הבעל דבר מתלבש בש"ץ ימ"ש. בתחילה הסתיר הרשע את מעשיו, וכמה מגדולי הדור היו בהסכמה עמו, אולם הט"ז לא הסכים לדרכו. הש"צ ימ"ש שלח אל הט"ז דברים שבינו לבינו שאינו ידוע לשום אדם, כדי שיסכים עמו, אולם הט"ז לא רצה. הוא שלח את בנו ושנים מתלמידיו כדי לבדקן. הט"ז אמר להם: "אם תראו שעובר על דברי חז"ל כל שהם, תדעו ששקר הוא". ואכן כשנכנסו אליו היה רואים שהוא עובר עלדברי חכמים, שראו אותו ישן פרקדן. השליחים חזרו אל הט"ז, וסיפרו לו את מה שראו עיניהם. מיד יצא הט"ז למלחמה נגדו, אולם לדאבון הלב כמה נפלו ברשתו, ומחמת זה באו צרות גדולות על ישראל. והשי"ת יצילינו מכאן והלאה. (תולדותיו במגלה עמוקות בשם הרה"ק ר' שלום מבעלזא זי"ע)

פזר נתן לאביונים

רבינו פיזר מממונו לכל דבר שבקדושה, וכמו שכתב בנו בהקדמה: "נתן לו אלקים עושר ונכסים ורב פנינים, והשליטו לאכול מהם מעדנים, נת"ן לאביונים לחמו, נת"ן מימיו נאמנים, נת"ן ליעף כח, ולאין אונים מיהב יהיב משקל לא שקיל, ורודף שלמונים נת"ן באוצרות בית ה', זהב ואדרכמונים זאת התור"ה אשר שם לפני ולפנים עם פרוכת מסך ופס של כסף מעילים וסדינים משובצים במרגליות וטובות אבנים, אין כסף נחשב אצלו למאומה כבימי שלמ"ה".

על כס ההנהגה

בשנת שע"ז, עם פטירת הריש מתיבתא הגאון רבי משה מרדכי מרגליות זצ"ל ביום י' כסלו, נתמנה רבינו למלאות מקומו בעיר הגדולה לאלוקים קראקא, והוא צעיר לימים כבן ל"א שנים בלבד. תל תלפיות היה רבינו ומכל הסביבה הריצו אליו שאלות לחוות דעתו הקדושה בדבר ה' זו הלכה. עיין בתשובת ב"ח החדשות (סי' סד, סי' נו), שו"ת פני יהושע (מבעל המגיני שלמה ח"ב קונטרס עגונות מ"ח, ט"ז (אבה"ע סי' קכט ס"ק כה).

כמו כן דרש רבינו מידי שבת בשבתו לכל בני העיר. את דרשותיו מגדיר בנו בהקדמתו: "נתן היה לו לשון למודים, לדרוש בשבתות ומועדים, דברי אמת וצדק פרי מגדים, כפרים עם נרדים, פשטים מתוקים וחדודים, עמק הסודים, אותיות וטעמים ונקודים, דברים אשר לא שמעו אוזן מעולם מגידים, כולו מחמדים מזהב ומפז הם נחמדים, נתן ענין להבין דברים אשר קשים כגידים, יין עסיס רקח רוה דודים, בכמה לבושין ובגד בוגדים, דרושים לכל חפצי הנגידים, ראויים להתכבד למכובדים, מעיר אוזן בלימודים, חצב עמודים על אדני פז הם מיוסדים, והכל מעידים, תהלתו בקבל חסידים".

עוד בגודל שבח אביו כותב עליו בנו (שם): "אם אספרה גודל מעלת תהלת גדולת שבחו למללה וכבוד תפארתה למללה, לא יוכלה יריעה להכילה, באשר לו דומיה תהלה. ידיו רב לו בכל התורה, בנסתר ובנגלה, בתכונה ובפלוסופיא, ובקבלה, בתשובת שאלה. בעל פה ידע בכל אלה, מאור הגולה, ריש מתיבתא וריש כלה, לו היה העוז והממשלה בעיר ואם ק"ק קראקא המהוללה. דרש על כל קוץ תלה תלה, נחת לתתא וסליק לעילא, יציבא בארעא ודיבורו בשמי מעלה, במקרא מגל"ה, רזה דמלה, רבי בכס"א תל"ה. לית באורייתא מלה אשר לא אמר עליו כי הוא זה סוד מופלא. אין בשפתיו עולה, לשונו זך וצח ומצוחצח, אין בה נפתלה, ארשת שפתיו לא כלה, תמיד יום ולילה סקל המסילה, הרם המכשלה מעם סגולה בתוכחת מגולה, מסירתו ופרישותו אין קץ ותכלה. ויותר מהמה ענותנותו הגדולה, לכל מרוצה ומקובלה, כל רואיו שמחו בו שמחה וגילה, כבוד אומרים כולו בפה מלא, למה זה תשאל לשמו והוא פלא, הכרת פניו ענתה על כולה, הוא הע"ד יעלה, כי אין כמוהו במעלה, אשר מן הכל בלולה וכלולה, כרכא דביה כולה, בקופא דמחטא עייל פילא. אי משכחת תורה הדרא בפלפולא. נקוט לכם האי כללא, לית דין בר נש בכללה, אין צריך ראייה למפורסמה".

מסופר: פעם אחת גמר רבינו בדעתו לעזוב את כס הרבנות בעירו, מכמה טעמים הכמוסים עמו. עוד בטרם בא לקיים מחשבתו, באו אליו שני אנשים לדין תורה. אחד מהם היה מעשירי העיר, והשני היה תלמיד חכם גדול שהתגורר בעיר. העשיר טען: מנהגו של התלמיד חכם היה, שלפרנסתו היה הולך לשוק כל יום לכמה שעות ומוכר קצת סחורה שיספיק לו להוצאות היום, ואח"כ היה חוזר לביהמ"ד והוגה בתורה עד אמצע הלילה. והנה העשיר הזה בראותו כן, נתעורר לבו לחשוב שאין זה נאה להת"ח הזה שיעסוק בשוק במסחר, וניגש אליו והעיר לו ע"ז, והסכימו ביניהם שהת"ח ישב כל היום כולו להגות בתורה בביהמ"ד, והגביר  ישלם לו כל הוצאותיו. ואכן הת"ח הפסיק למכור בשוק, וישב כל היום באהלה של תורה. אולם זה כמה ימים שהעשיר הבחין שהת"ח הנ"ל התחיל שוב לעסוק במסחר, ובפנותו אליו להעיר לו על הפרת ההסכם, ענה לו הת"ח שהוא חוזר בו מההסכם. אולם הגביר לא הסכים לזה, וטען שכבר אי אפשר לו להתחרט, אחרי שכבר הסכים.

שאל רבינו את העני: "מדוע אתה חוזר מההסכם, הרי אתה יכול ע"י העשיר להגות בתורה כל היום באין מפריע. ענה התלמיד חכם: שאכן כן היה דעתו מתחילה ג"כ, שמעתה ירווח לו ויוכל לעסוק בתורה באין מפריע. אולם כעבור תקופה קצרה הרגיש שזה גורם לו להפסד בענין אחר. דהנה עד עכשיו כאשר היה נצרך לעסוק במסחר לצורך פרנסתו, בכל בוקר כאשר היה קם ממטתו, היה מרגיש שעליו להתפלל על מזונותיו שיזמין לו ה' סחורה בזול, ושיוכל למכרו ביוקר, ושיזדמנו לו קונים מיד, ולא יצטרך להישאר בשוק הרבה שעות, ושאר ענינים הקשורים לצורך פרנסתו, ובזה היה מרגיש כל היום שהוא תלוי בחסדי הבורא, ועיניו היו נשואות אל ה' בתפילה מדי יום ביומו על כל פרט ופרט שיצליח. אולם מאז שעשה את ההסכם עם העשיר, הנה לפתע רואה הוא ששוב אינו מרגיש את עצמו תלוי כ"כ בחסדי הבורא כאשר היה אז, בהיות שהעשיר נותן לו כל הוצאותיו, ואין לו כ"כ על מה להתפלל כאשר היה מתפלל אז על כל פרט, ובגלל חסרון זה החליט שמקח טעות היה לו כל העסק הזה, שאף שתועלת הוא לו לענין עסק התורה, אולם זה מפריע לו לדביקותו בה' שיהיה מרגיש שתלוי בחסדיו ממש, ושיהיו עיניו נשואות אליו בתמידות, וע"כ אינו יכול להמשיך באופן הזה".

כששמע רבינו אלו הטענות אמר: "אם יהודים כאלו נמצאים בעיר קראקא, אינני עוזב את העיר". וכך היה שנשאר שם. (תפארת למשה פר' בשלח עמ' קי).

פטירתו

צעיר לימים השיב רבינו את נשמתו בקדושה ובטהרה, ביום י"ג אב שצ"ג, והוא אך בן ארבעים ושמונה לחייו.

מסופר: אחרי הסתלקות רבינו, בא יום אחד לקראקא אברך צעיר, שפנה אל גבאי בית הקברות, ובקשתו בפיו: מכיון שראה כי בקרבת קברו של הגאון בעל מגלה עמוקות מצויה חלקת קבר פנויה, חפץ הוא לרכשו עבור עצמו. הגבאי החל לגעור בו: "מי אתה כי תחשוב עצמך ראוי לשכב במקום קדוש זה"? אולם האברך לא הרפה, והיה אף מוכן לשלם סכום נכבד עבור רכישת הקבר. חלפו הימים, ויום אחד החל הגבאי לחשוב בענין, ואמר לעצמו: "הן הוצאות שמירת בית הקברות מרובות, הקופה ריקה, והנה הזדמנות נדירה לפני למלא את הקופה, שכן אברך זה מוכן לשלם סכום נכבד עבור רכישת הקבר. ומכיון שאני זקן אין לי מה לחשוש, הן ימי ספורים, ואילו אברך זה בעת בוא יומו, יהיה חסר אונים כאשר אני לא אהיה כבר בעולם, והוא לא ידע אל מי לפנות". וממחשבה למעשה. הגבאי ניגש אל האברך, ואמר לו שמסכים למכור את החלקה. אך הוא לא רשם את הקבר על שמו.

באותו יום נסתלק לפתע האברך. נחרד הגבאי חרדה גדולה, שכן אפילו את שמו לא היה האברך מוכן למסור. אך במחשבה שניה נרגע, הן אין לאברך זה קרובים וידידים, וא"כ אין אחד יודע מכל המעשה. מה עוד שכסף הקבורה הלך למטרות צדקה, וזכות גדולה הוא לאברך זה. ואכן נקבר האברך בחלקה צדדית, ולא באותה חלקה שרכש.

בלילה ראה הגבאי בחלומו את האברך שבא אליו בטענה: "הרי עשינו עיסקא, ואתה לא קיימת את חלקך. לכן תובע אני אותך בפני בית דין של מעלה". נחרד הגבאי מאד, אולם משהאיר הבוקר אמר לעצמו: "חלומות שוא ידברון, ואין לי להשגיח עליהם". ברם לאחר השנות החלום פעמיים ושלש, ראה כי אין הדבר פשוט כלל וכלל. נכנס איפוא אל הרב בעל הב"ח שכיהן באותו עת כרב בקראקא, סיפר לו את כל המעשה, והוסיף ואמר כי אינו מוצא מרגוע לנפשו. השיבו הב"ח: "אל תפחד, והיה כי יבוא האברך לפניך שנית בחלום, אמור לו: "לא בשמים היא, ואם הנך חפץ בדין תורה, בוא לדין בתאריך פלוני לפני הרב". כאשר נגלה האברך אל הגבאי בחלום הלילה, מסר לו הלה את דברי הב"ח, והאברך הסכים לכך מיד.

בבית הכנסת התקינו מחיצה. כאשר הגיע שעת הדין תורה, שמעו כמין רעש מאחורי המחיצה, ואז הבינו כי האברך בא לדין. ציוה הב"ח על האברך כי יטען את כל טענתיו, ואז סיפר האברך את כל הסיפור. כאשר גמר, פנה הב"ח אל הגבאי ושאלו: "מה יש לך להשיב". "אמת", השיב הגבאי "כך היה, ואולם מעולם לא עלה בדעתי לקוברו במקום זה, שכן אין זה לפי כבודו של הרב בעל מגלה עמוקות. מה עוד, שגם את שמו של האברך איני יודע, מאחר שלא רצה לומר לי". פנה הב"ח לעבר המחיצה, ואמר: "אמור לנו מי אתה ומה שמך, ואז נראה אם ראוי הנך לשכב ליד הגאון המגלה עמוקות". אולם האברך לא הסכים בשום אופן לגלות את שמו, מטעם הכמוס עמו. אז פסק הב"ח: "לכאורה חייבים אנו לקבור את האברך ליד בעל מגלה עמוקות, שכן על חלקה זו שילם ממיטב כספו, אך מאידך גיסא אין אנו יודעים מי הוא, ואולי אין זה לפי כבודו של הגאון בעל מגלה עמוקות כי אברך זה ישב על צדו. אשר על כן אנו נפתח את הקבר ליד בעל מגלה עמוקות, ואתה", פנה הב"ח אל האברך, "אם ראוי אתה לשכב ליד בעל מגלה עמוקות, תעבור לבד אל הקבר אשר קנית בחייך". וכן עשו הגבאים.

למחרת עם בוקר כשהגיעו לבית הקברות, ויחרדו אל לבם, קברו של האברך היה ריק, ואילו הקבר ליד בעל המגלה עמוקות היה מלא. הגבאים הקימו מצבה על קברו, עליה נכרתו מילים אלו: "פה נטמן האברך לא נודע מיהו, 'יעיד עליו רעו'". לאחר שנים נמחק הכתוב מן המצבה. בשנת תקצ"ב הקימו מצבה חדשה על הקבר וחרטו עליה את הדברים הבאים: "… יען נמצא קבור באשמנים ותמחנה אותיותיו מרוב שנים, אכן יגיד עליה רעו גאון עוזנו, מגלה עמוקות, ומגיה חשכנו, כי רב כבודה בשם תפארת, להשאר בדור דורים למזכרת, גבאי הח"ק זאת אל לבם השיבו, ומצבה חדשה על קברו הציבו, תקב"ץ לפ"ק לבריאת ארץ ושמים". (צדיקי פולין)

ספריו

רבינו השאיר אחריו ברכה את ספריו הקדושים ואלו הן: מגלה עמוקות רנ"ב אופנים על תפילת משה רבנו בפר' ואתחנן. מגלה עמוקות על התורה. פי' על הזוהר. חידושים על הרי"ף. מחזור עם הוספת רבנו. סליחה על הקדוש ר' אנשיל הי"ד שנהרג בקראקא על קידוש השם.

חוץ מאלו, השאיר ספרים בכתב יד שלא נדפסו, ואלו הם: אלף אופנים על אלף זעירא של ויקרא. תורת נתן על התורה. דרוש על תש"ך צירופים במילת בראשית. ספר על הקבלה. חידושים על הבית יוסף. שאלות ותשובת.

מסופר: באותו תקופה בא לקראקא בחור אחד, לא נודע מאין הנהו. הוא מצא משרה אצל בעל חנות גדולה. הבחור עשה עבודתו באמונה, ותנאי עשה עם הבעה"ב, שיוכל לילך ערב ובקר לתפלה אל בית הכנסת, והסכים הבעה"ב לזה. ומאז הגיע הבחור אל חנות, נתברך הבעה"ב לרגלו בשפע ברכה.

פעם אחת הלך הבחור לביהכנ"ס להתפלל תפלת שחרית כמנהגו. בתוך כך באו סוחרים ממרחקים והמון אדם רב אל חנותו של בעה"ב, עד שלא היה יכול למלא את חפצם, לתת לכל אחד משאלותיו. והבחור הלזה איחר מלבוא. ויהי כי קראו הבעה"ב כמה פעמים, ואמרו לו: "כי עוד לא בא מביהכנ"ס". וילך הבעה"ב בחרי אף, לראות מדוע בושש מלבוא, אם מאריך בתפלתו יסלח לו, ואם אך מבטל זמנו בבטלה, אז יקח נקם ממנו. כאשר בא לביהכנ"ס, מצאהו עומד ומסתכל כלפי מעלה על ציורי התקרה בלי אומר דברים. וירץ אליו בחמת רוחו, ויכהו מכת לחי, וכל המתפללים שמה נאספו לראות מה זאת, ונתבייש הבעה"ב ויעזוב את בהכנ"ס, וילך לחנותו. הבחור הלז כשסילק את תפיליו והניחם בתיק שלהם, לא שב לבית אדוניו עוד, אך הלך אל בית רבינו – מכירו מלשעבר – ליטול רשות ולהפרד ממנו. ויתמרמר רבינו: "למה זה תעזבנו"? אבל לשוא היו כל הפצרותיו, וללא יועיל, כי ירט הדרך לנגדו. ויאמר לו רבינו: "עכ"פ אל תפטור אלא מתוך דבר הלכה, למען יהיה לי למזכרת נצח. הנה יגעתי בחיבורי מגלה עמוקות, ואמרתי רנ"ב אופנים בפר' ואתחנן  כמנין ר"ב ל"ך, על הפצרת משה רבינו ע"ה ליכנס לארץ ישראל. אמור לי גם כבודו דבר חידוש, אשר לא הבאתי בספרי". ויאמר לו הבחור: "יש לי רמז שלא מובא בספרכם, הנה יש ארבע חיות הקודש הנושאות המרכבה עליונה, והכסא כבוד לה ד' רגלים. ואמרו רז"ל האבות הן המרכבה, והאבות הקדושים המה שלשה, כנגד שלשה רגלים. ורצה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וע"י קדושת הארץ יוכל להיות רגל רביעי שבמרכבה. וא"ל הקב"ה: אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, כי כבר הכינותי את דוד עבדי להיות ברגל הרביעי. ורמז לזה: כי 'בדבר' ר"ת 'בן 'דוד 'ברגל 'רביעי". ויפטור ממנו, ופרח לו איש האמת.

בעל החנות בראותו כי אין הנער, ולא בא עוד לביתו, נתחרט מאד על שביישו ברבים לנאמן כמוהו, והלך במר נפשו אל רבינו. כאשר הגיע לביתו, אמר לו רבינו: "מה שהכית אותו על הלחי, הוא לא הרגיש כלל בזה, ולו לא עשית מאומה, אבל אך לי עשית, הרחקת ממני אוהב וריע, ולא אראה אותו עוד. ושש אנכי על אמרותיו שהניח לי". (מבשר טוב מהג"ר גרשון קמלהר מטארנא ע' יט:, נדפס תר"ס)

צאצאיו

רבינו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים, ואלו הן: הג"ר שלמה זצ"ל, והיא הינוקא הנפלא שהזכירו אביו בדרוש נפלא שדרש בחכמת הקבלה (פר' בא), כשהיה עדיין בן שבע שנים. כתב הקדמה לספר אביו על רנ"ב אופנים על ואתחנן. הג"ר משה זצ"ל, גם הוא כתב הקדמה על ספר רנ"ב אופנים לואתחנן. הג"ר יצחק זצ"ל. מרת יוטל ע"ה, אשת הג"ר מנחם מנדל זצ"ל. מרת ליפשא ע"ה, אשת הג"ר ישעי' מהילדסהיים זצ"ל.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.