היום הילולת הרה"ק רבי שלום הלפרין מוואסלוי זי"ע - כ"ד אב תרצ"ט

הרה"ק רבי שלום הלפרין מוואסלוי זי"עכ"ד אב תרצ"ט

רבינו שלום נולד בשנת תר"ח בעיר סאדיגורא לאביו הרה"צ רבי דוד הלפרין זצ"ל, מצאצאי בעל סדר הדורות והמהרש"ל, ולאמו מרת לאה ע"ה, בת הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע.

ביום היכנסו לבריתו של אברהם אבינו ע"ה, היתה נסוכה שמחה מיוחדת על פניו הקדושים של הס"ק מרוז'ין, תוך שהוא מתבטא בביטויים מיוחדים. הרבי הורה לקרוא לרך הנימול 'שלום' על שם אביו הרה"ק ר' שלום מפרוהובישט זי"ע.

ימי נעוריו

בשלוש שנותיו הראשונות עוד זכה רבינו להיות במחיצת זקנו הגדול, אשר שם עינא פקיחא על כל נכדיו מיום הולדתם, והעמיד עבורם מדריכים מיוחדים שיפקחו על אופן גידולם. רבינו שהתברך בזכרון מדהים היה כל ימיו מדבר בערגה על תקופת גידולו בצל זקנו הקדוש, ועל אף גילו הרך היו שנים אלה חקוקות היטב בעצמותיו, והיה מתבטא באופן מדויק את אופן דיבורו של הס"ק מרוזין.

עוד בהיותו רך בשנים התגלו בו כשרונות נדירים. את כל כשרונותיו הברוכים השקיע בעמל ויגיעת התורה. התמדתו הגדולה היתה לשם דבר, ועד זקנה ושיבה שם לילות כימים בלימוד ועיון התורה, ומילא כרסו בש"ס ופוסקים. יש לציין שלא כעמיתיו – נכדי הרה"ק מרוז'ין – שהיתה דרכם להצניע מעין כל את גדלותם בתורה, ידוע היה רבינו בגאונותו הגדולה ועמקותו בתורת הנגלית, ומפורסם בהיקף ידיעותיו הרחבות החובקת כל חדרי ומקצועות התורה. כח"י שעות ביממה היה מקדיש עתותיו לתורה ולעבודה, כשהוא מותיר רק שעות מעטות לצורכי הגוף באכילה ושינה.

פרק האיש מקדש

כשהגיע לפרקו נשא רבינו את מרת חנה שרה ע"ה, בתו של ש"ב הרה"ק רבי יצחק מבוהוש זי"ע, בן הרה"ק רבי שלום יוסף מסאדיגורא, בנו בכורו של הרה"ק מרוז'ין זי"ע.

מסופר: אחות רבינו מרת פייגא ע"ה, היתה צעירה ממנו בשנים, וכשדברו בה נכבדות להרה"ק רבי שלמהני'ו מסאדיגורא זי"ע, קרא אביו לרבינו, ושאלו: אם לא יקפיד שאחותו הצעירה תבוא בברית האירוסין לפניו, הרי שהוא מבטיח לו שידוך חשוב מבני המשפחה. רבינו הסכים כמובן, ואכן כעבור זמן מועט התארס עם בתו של האדמו"ר הזקן מבוהוש, ה"ה הרבנית הצדקנית מרת חנה שרה ע"ה, אשר אביה הפליא את גודל מעלתה, באומרו: "שחסר לה רק הספודיק כדי להיות רבי גדול, ואילו היתה בן, היה ניכר בה חשיבות יותר משאר כל צאצאיו".

מיד אחר נשואיו קבע את מגוריו בבוהוש, ושם במחיצת חותנו הק' – אשר האציל עליו מהודו מלא חופנים – עלה ונתעלה במדרגות העבודה הקדושה והפרישות בתורה וביראה, עד שיצא שמו כאחד הגדולים. רוב שעות היממה היה שוקד על תורתו בשקידה מופלאה, כאשר חביבות מיוחדת היתה לו ללמוד גמרא עם רא"ש, באומרו: שהיא סגולה נפלאה לחידוד הראש.

רבינו היה מנצל כל רגע מזמנו מכל משמר. סיפר הרה"ג רבי שמואל טוביאס זצ"ל, כי היו בין חריפי החסידים בבוהוש, שהתרעמו על אברך זה, שלא היה נכנס לשולחן חותנו, אלא רק לאחר שהרבי כבר הסב בראש השולחן, וזאת מפני שהיה חבל לו אפילו על רגעים ספורים מכניסתו עד כניסת חותנו שיפסיד מלימודיו.

על כס ההנהגה

לאחר פטירת אביו הרה"צ רבי דוד זצ"ל, הפצירו בו מקורבי אביו ליטול עליו את עול האדמו"רות, אך הוא סירב בכל תוקף. רק כעבור שנה, כשגברה עליו פקודת חותנו, התחיל לנהל עדה. היה זה בערוב ימיו של הרבי מבוהוש זי"ע, בעת שהגיעה אליו בקשתם של חסידים מהעיר רדוקענן שבמחוז וואסלוי, שביקשו מנהיג אשר יצא לפניהם, זאת עקב ריחוק המקום מבוהוש. הרבי הטיל את התפקיד הזה על רבינו.

סיפר הרה"ח ר שאול כהנא שו"ב ז"ל, כאשר חותנו של רבינו, ציוה עליו להתחיל בהנהגת העדה, אמר לו: "אליך אני אומר 'רדו-כנען' תרתי משמע, רמז לשם העיירה 'רדוקענן', ורמז לתפקיד המוטל על כתפיך מעתה, לרדת אל דלת העם שבעיירה זו, ולהעלותו לחיי קדושה וטהרה". וברכו שפעולותיו יועילו להפוך אויר אותה עיירה עד שיהא כאויר ארץ ישראל. ואכן נתקיימה ברכת חותנו, שכן תוך זמן קצר מיום בואו ל'רדוקענן' הפכה העיירה ממקום נשכח ברוחניות, לאבן שואבת, ותל תלפיות לכל מבקשי ה', וכן נהרו אל רבינו רבים לעצה ותושיה ברכה וישועה.

רבינו קבע את הנהגתו בשתי פנים: מצד אחד נודע בצדקותו המופלאה, כרועה נאמן, וכאבא רחימאי, עורר ישועה, הביא מזור, והרעיף טל תחיה עבור אלפי ורבבות מישראל ששיחרו לפתח קדשו בלבבות דואגים, ובפסעם בחזרה מהקודש, יצאו בלבבות שמחים ומחוזקים.

כאב רחמן ניהל רבינו את עדתו גם לפשוטי העם, אלה שברוב ריחוקם ובורותם כבר לא נמנו על שומרי התורה והמצוות מצאו נוחם בקרבתו. בנועם דרכו היה משפיע עליהם מחכמתו וברכתו, ותוך כדי כך היה מוצא מסילות אל לבותיהם, בכדי לקרבם לתורה ומצוות. כך גם החשיב כל יהודי באשר הוא, ושיבח את היהודים מעמך על אמונתם הפשוטה והתמימה בצדיקים, באומרו: שאסור להתייאש משום יהודי כל זמן שזיק כלשהו ולו הקטן ביותר עודנו מקשר אותו אל היהדות.

בעת הספדו המליץ עליו הגאון רבי ליבוש בער הלפרט זצ"ל אב"ד וואסלוי את הכתוב (ישעיה נז יט) 'בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו', וכך אמר: "'בניב שפתיו' היה מברך את כולם, ומתפלל על כולם שיוושעו. רבינו נהג בדרכי שלום עם 'הרחוק והקרוב', קירב והתפלל גם על אנשים הרחוקים מיהדות, וגם על הקרובים 'אמר ה" היה מתפלל אל ה', והקב"ה שומע תפלתו 'ורפאתיו' היה מושיע ומרפא".

לוחם מלחמות ה'

רבינו התגלה גם כשומר משמרת הקודש כבבת עינו. בהנהגה תקיפה ועשויה ללא חת, ניצב כחומת ברזל מול רוחות הזעף של ההשכלה ותנועה הציונית שהשתוללה באותן שנים בכל ערי רומניה, והפילה חללים למאות ולאלפים, אם את הנהגת העם ניהל ביד רחמנית, הרי בחזית זו לא ידע פשרה מהי, ולחם בכל עוז מול המתפרצים והמחבלים בכרם בית ישראל.

רבינו קידש מלחמה עקבית ועיקשת נגד ההשכלה והציונות. תנועה זו התפשטה בכל רחבי רומניה ומולדובה. המוני העם התפתו להאמין באשליה זו, כאילו הציונות היא אתחלתא דגאולה, אמונה זו לא היתה נחלת ההמון בלבד, גם רבנים וראשי הקהילות נסחפו לה, ועודדו את התמיכה באגודות ציונית דתיות, נגדם ניצב רבינו בקנאות לוהטת. במסירות נפש של ממש השתדל להסיר את הלוט, ולגלות לרבים האמת על הציונות, עד כדי כך הגיעו הדברים שכאשר נכנסו לחדרו רבנים שהיו מזוהים עם חוגי הציונות, נמנע מלהציע להם כסא לשבת. למקורביו שחששו וניסו להניאו מכך, השיב: "וכי מה יש לי לחשוש שלא יבוא אלי בשנית, באמת אינני רוצה שיבא".

ולפלא היה שקנאותו המופלגת לציונות לא הרחיקה ממנו את המון העם שחש את ידו המלטפת. ובין הבאים לחצרו נראו רבים שנמנו על התנועה הציונית. רמז לכך מצאו זקני החסידים בפסוק (במדבר כה יא-יב) 'בקנאו את קנאתי בתוכם וגו' הנני נותן לו את בריתי שלום", וכך דרשו רבינו מסוגל לקנאות את קנאתי, ובשל כך בריתי עמו ושלום סביבו".

זקני רומניה יודעים לספר כי המקום היחיד בארצם שציפורני ההשכלה לא ננעצו בו, היתה העיר וואסלוי, הכל אודות להשפעתו הגדולה של רבינו.

מסופר: פעם נכנס לחדרו יהודי, ובפיו תואנה על קושי פרנסתו, זאת משום שלימודי בנו באוניברסיטאות עולה לו ממון רב. הקשה לו רבינו: "וכי מי אמר לך לשלוח את בנך לאוניברסיטה, שלח אותו לישיבות". היהודי השיב בתשובת משכילים שגרתית: "ראה רבי, חיים אנו בתקופה חדשה, בעולם חדש, וחובתנו להתאים את עצמנו". השיב לו רבינו בחיוך: "טעות בידך, אתם המשכילים הנכם מהעולם הישן, שהרי כך אנו מוצאים בהגדה של פסח מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו".

עזיבתו העיר רודקענן

בעקבות מלחמתו ללא פשרות נגד המתחדשים נאלץ לעזוב את העיר. היה זה כאשר החליטו המתחדשים על הקמת בית ספר לרוחם. רבינו עשה מאמצים אחרונים למנוע את פתיחת בית הספר, ולאחר שלא הועילו הפצרותיו, הודיע נחרצות: "אם יקום בית הספר אעזוב את העיר". המשכילים לא שתו לבם לדברי רבינו, וביצעו את זממם ובית הספר נוסד. נאמן לדברו החל רבינו מיד בהכנות לעקירתו מרדוקענן, שום דבר לא מנע אותו מביצוע ההחלטה הנחושה, גם לא עתיד מקום מגוריו שהיה עדיין לוטה בערפל. והנה זימנה ההשגחה העליונה, ובאותם ימים נכנסה אליו משלחת נכבדה מחשובי פרנסי הקהל מעיר המחוז וואסלוי, כשהם שוטחים לפניו את בקשתם: כי יואיל לקבוע את מקום משכנו בעירם, בהבטיחם לבנות למענו חצר מלכות מפוארת כדרך בית רוז'ין. רבינו ראה בביאתם אליו אות משמים, ועל אתר נעתר לבקשתם.

וואסלוי

בשנת תרס"ט עבר רבנו לשכון כבוד בעיר המחוז וואסלוי. עד מהרה הפכה וואסלוי להיות תל תלפיות, חסידים ואנשי מעשה תלמידי חכמים ובעלי תריסין ועימם עמך בית ישראל, כולם נקבצו יחדיו להתחמם באורו של הצדיק השוכן בוואסלוי, ולדלות מבארו הטהור תורה וחסידות. רבינו גם היה יוצא מפעם לפעם לסייר בעיירות שבמחוז וואסלוי, כאשר ביקורו הופך להיות יום חג בכל הקהילה. מביקורים אלה שאבו יהודי העיירות מקור חיזוק לעמוד בקושי הגלות בין הגויים ושונאי ישראל.

דבקותו בתפילה

כגודל התמדתו בלימוד התורה, כן היתה עצומה דבקותו בעבודת התפילה. מנהגו היה להתפלל בחדר מיוחד כדרך אדמו"רי בית רוז'ין, בפנימיות שבפנימיות ובהוד מלכות, אלא שלפעמים, במיוחד בעת שכיוון כוונות האר"י הק' היו בוקעים מחדרו קולות של גניחה, שהטילו פחד על כל סביבתו, ולפעמים אף עלה קולו, ונדמה היה אז כלבת אש מתפרצת, עד שיראה נפלה על הנמצאים בקירבתו. וקרה לא פעם שחסידים היו בורחים מבית המדרש מרוב אימה. מעניין זה סיפר הרה"ח ר' אברהם חכם: כי באחת הפעמים ששהה בוואסלוי, נקרא הרבי לעלות לתורה, ובעת שבירך יצא הקול מפיו כרעם משמים, עד שפחד ויראה תקף את המתפללים, והכל דימו כאילו קירות בית המדרש רועדים.

פועל ישועות

לא ארכו הימים אחר שהחל בהנהגתו, וכבר נודע כבעל מופת ופועל ישועות, והנהירה אליו גברה מיום ליום. אמנם במקום גדולתו הסתיר את עצמו ברוב ענוותנותו, כאשר תמיד מצא דרך להסביר, איך מעשיו המופלאים אינם יוצאים מגדר הרגיל. כך היה גם בערב שבת אחד כשאירע נס גלוי בהליכתו למקוה. מימים ימימה נהג כי בהליכתו למקוה לא נכנסו עמו אלא שני אנשים המשב"ק הרה"ח ר' שמשון שפירא ז"ל והבלן. באותו ערב שבת הגיע רבינו בבהילות למקוה, פשט בגדיו בזריזות מיוחדת, וירד לבית הטבילה בחרדת קודש, טיהר עצמו בטבילה אחת, וכהרף עין עלה והתלבש בלא שהסתפג. תפס את הבלן בידו האחת, את המשב"ק בידו השניה, ונס עמם החוצה. חלף רגע אחד לאחר שיצאו מדלת הכניסה, ולפתע נשמע קול רעש גדול, מול עיניהם הנדהמות של המשב"ק והבלן, תקרת המקוה התמוטטה לתוך בית המרחץ, בטרם הספיק מאן דהו להיכנס לאחריהם. משראה רבינו את מלויו נרעשים ונפחדים, הפטיר לעברם בענוותנותו: "אין כאן שום מופת או רוח הקודש, אלא משום מה אברי דחפו אותי לצאת בזריזות מהמקוה".

מסופר: בתקופה שהתגורר רבינו ב'רודקענן' קמו האיכרים ומרדו במלוכה, וכמובן לא פסחו על קרבנותיהם היהודים. בעת שהגיעה הידיעה שהפורעים מתכוננים להתנפל על העיירה, התכנסו היהודים כאלף נפש במספר בחצר ביתו של רבינו, כאשר הוא עצמו שוקע בייחודים וכוונות טמירות, עד שלפתע יצא ערפל סמיך על כל האזור, עד שהפורעים הסתלקו לדרכם.

הער וועט נישט דערלעבן

בימי מלחמת העולם הראשונה התקרבה החזית בין הגרמנים לרוסים למחוז וואסלוי. הגרמנים חנו במחוז גאלאץ, והרוסים התמקמו בסביבות וואסלוי. המושל הצבאי של וואסלוי הורה שעל כל בית אב בעיר להפריש מספר חדרים לאיכסון החיילים, כאשר במקביל שוגרה פלוגת חיילים לאתר מקום מתאים למשכן המפקדה הראשית. משהגיעו לחצר רבינו, מצא המקום חן בעיניהם, וחיש מיד הגיעה הפקודה מאת המושל: כי עד לצהרי יום השבת על הרבי לפנות את הבית עם תכולתו. שום דבר לא הועיל לרכך את לב המושל, לא תחנוניהם של הגבאים, הפקודה הנחושה לא שונתה.

כשסיפרו לרבינו על הגזירה, עשה את עצמו כלא שומע, וכזו היתה תגובתו גם לאחר שחזרו על סיפור הדברים. למחרת שוב נכנסו לחדרו, ואמרו לו: ,כי אולי מוטב לעזוב בעוד מועד את הבנין, בטרם יהיה מאוחר מדי, גם כדי למנוע חילול שבת, והקודש בעת שהחיילים יבואו ויבצעו את הפינוי בכוח". רבינו היסה אותם ולא ענה דבר. כאשר בא יום השישי, ולא היה כל שינוי במצב, נכנסו אליו חסידים ובני המשפחה, וביקשו בתחנונים לפנות את המקום בעוד מועד. רבינו ניתק ממחשבותיו בהן היה שקוע, ופנה לעומדים לפניו באומרו: "הער וועט נישט דערלעבן", שתק ולא יסף. המומים וכפופי ראש יצאו מחדרו, והמתינו לראות כיצד יפול דבר.

המושל מצדו כאשר ראה שאין הם מתכננים להענות לדרישתו, מוכרח היה להצטייד באישור מן המפקדה הראשית בעיר הבירה בוקרשט, כדי לבצע את הפינוי בכוח, מכיוון שבלאו הכי נזקק לנסוע לשם בענינים שונים של המלחמה נסע לשם בעצמו, ונתן את האישור לפינוי. בדרכו חזרה נסע ברכבת מהירה, שהיתה אמורה להגיע לוואסלוי. בבוקר יום השבת, והנה כאשר הגיעה הרכבת סמוך לוואסלוי, האיטה את מהלכה מסיבה לא ידועה, ונדמה למושל שהגיעה לתחנה שעליו לרדת, תוך כדי שהוא פותח את הדלת ומתחיל לרדת, חזרה הרכבת לנסיעה מהירה, והמושל נפל בין הגלגלים ונדרס למוות, יחד עם צו הפינוי שהיה בידו. העובדה הזו הדהימה את כל תושבי העיר, ומאז לא ניסו יותר לפגוע לרעה בחצר הרבי.

פטירתו

רבנו התקרב לשנות התשעים, ועל אף גילו המופלג המשיך בכל הנהגותיו בקודש, בתורה בתפילה, ובהנהגת העדה. סדרים קבועים אלו נמשכו כמעט עד לימיו האחרונים. רק בשבת האחרונה לחייו הבחינו בו שינויים. אך גם עד ימיו האחרונים לא נס ליחו, וגם כשתקפוהו יסורים ונאלץ לשכב על מיטת חוליו, המשיך להנהיג ולפקח על העדה, לדאוג להם ולהתפלל עבורם. אחד המשמשים בקודש ששהה ליד רבינו סמוך לפטירתו סיפר: שבאחד מלילותיו האחרונים שמע אותו אומר ושונה" גיטל פעסיא בת חיה בת ציון", (היא נכדתו מרת  שגרה בטשערנוביץ), כל הלילה חזר על שם זה. הנוכחים לא הבינו פשר הדבר, ורק בבוקר נודע הדבר בעת שהגיעה טלגרמה, שנכדתו זו ילדה בת.

קודם הסתלקותו היה בצלילות הדעת נפלאה, והורה איך ינהגו עמו, בין היתר ציוה: שאת הארון יעשו משולחנו שעליו למד כח"י שעות ביממה. כמו"כ ביקש שאת מיטתו ישאו סמוך לקרקע, ויהיה מוצל מאנשים המלווים, בכדי שלא יפול על המיטה הצל של שתי וערב מבית תיפלתם.

ביום רביעי כ"ד מנחם אב תרצ"ט נצחו אראלים את המצוקים, חשכו המאורות, ונשמתו הגדולה והקדושה של רבינו הסתלקה מתוך גופו המזוכך והמזוקק, ונתדבקה במקום מחצבתה בשמי מרום. הוא נטמן בבית החיים בעיר וואסלוי.

צאצאיו

רבינו השאיר אחריו את בנו יחידו וממלא מקומו הרה"ק רבי חיים דוב מוואסלוי זי"ע.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן        

מקורות: על צדיקים ועל חסידים ח"א

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון

רבי שלום מוואסלוי זצ"ל לימינו המשב"ק הרה"ח ר' שמשלה שפירא ע"ה לשמאלו הגה"ח רבי נחום שמריהו שכטר רבה של הוש

האדמור הזקן מוואסלוי זצ"ל בתחנת הרכבת