היום הילולת רבי ישמעאל הכהן הי"ד מצפת כ"ד אב תרפ"ט

בס"ד

אחד מגדולי התורה והיראה שנהרגו בפרעות תרפ"ט בצפת, היה ראב"ד צפת הגאון רבי ישמעאל ב"ר פנחס הכהן מיזד שבפרס. (שלא להחליפו ברבי ישמעאל הכהן ממודינא בעל שו"ת זרע אמת). רבינו הי"ד נולד בעיר יזד בחודש ניסן תרי"א לאביו רבי פנחס שהיה רב העיר, ובשנת תרכ"ב לערך יצא מביתו יחד עם הוריו לעלות דרך עיראק לארץ הקודש. אלא שבדרך מת עליו אביו והוא נשאר בבגדד תחת חסות דודו המכונה 'מולא אג'א אומיון', אשר השגיח עליו והדריכו להתמסר לתורה בכל לב.

בשנת תרכ"ט נכנס ללמוד בישיבת 'בית זילכה' במשך כשנתיים ימים, וגם היה מקורב לגאון עוזנו רבינו יוסף חיים ויצק ממנו תורה בנגלה ובנסתר. בשנת תרל"א עלה עם דודו לצפת. דודו הגביר פיזר מממונו כדי להחזיק בידי החכמים, וגם קנה חצר בצפת והקדישה לחכמי המקובלים בעיר. רבינו היה גם מחובשי בית המדרש של מרן הבית יוסף בצפת, ונמנה בין יתר תלמידיו של רבי יעקב הכהן סקלי, ראב"ד טבריה.

בעת שהגיע רבינו לפרקו, עלה מאיזמיר רבי משה הכהן נהר (מח"ס כסא דברכתא) חתנו של רבינו אברהם פלאג'י, וכשראה את שקידתו הגדולה וחשקו בתורה מצא חן בעיניו ולקחו כחתן לבתו. בעודו כבן כ"ה שנה בלבד, בשנת תרל"ו, נתמנה לחבר בית הדין של העדה הספרדית בצפת. לאחר שנים מספר נסע כמה פעמים בשליחות חכמי העיר לערי צפון אפריקה, והלך לכל רחבה ממצרים ועד מרוקו. בשנת תר"ס, בשובו מאחרון מסעותיו בגולה, מינוהו חכמי צפת לראש עליהם וראב"ד העיר.

בשנת תרס"ו נקרא על ידי יהודי העיר תירייא הסמוכה לאיזמיר לכהן כחכם באשי, שם כיהן במשרה זו י"ד שנה. אחד מזקני תירייא סיפר כי בעת בואו של רבינו לעיר היה בסך הכל בן ארבע שנים בלבד, והוא זוכר בבירור את הרושם הרב שהותיר בואו של רבינו לעירם, כאשר התקבל בכבוד מלכים והכל ששו לקראתו. גם הטורקים הישמעאלים היו קמים לקראתו כשעבר ברוחבה של עיר, ובחרדת קודש היו כופפים מפניו את קומתם לשלום.

בשנת תרע"ט, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, שהה רבינו זמן מה בביירות שבלבנון, וגם שם עשה נפשות לתורה ולמצוות. בתשוקתו לארץ הקודש שב בשנת תר"פ לצפת ושוב התמנה לרב העיר ואב בית הדין.

עד כחצי שנה לפני פטירתו, שאז נפל למשכב, היה מהפעילים הבולטים בביסוס יסודות היהדות בצפת, ומהעומדים בראש המחנה לכל דבר ציבורי בעיר. גם בשלהי ימיו לא פסיק פומיה מגירסא ולא מיעט בחק לימודו הקבוע בעיון ובהתמדה, לרבות עבודת הקודש בתפילה מעומקא דליבא, והקפדה על קימת חצות לעורר על גלות השכינה מידי לילה.

רבינו נודע בשערים בענוותנותו, מעודו ברח מהשררה וחי כל ימיו בפשטות ובצניעות. מנהגו היה להקדים את הגעתו לבית הכנסת לפני כל המתפללים, וזאת משום שלא רצה שהקהל יעמדו מפניו. והגאון הקדוש רבי אליהו מני כתב עליו בין היתר: "יען ידעתי כי מסווה הבושה על פניו עד התכלית האחרון…".

חיבוריו של רבינו לא ראו את אור הדפוס. חלקם נשרפו בדליקה שפרצה בעיר תיריא כשכיהן כרב העיר, ויש שנותרו עדיין בכת"י ובהם שו"ת ודרושים שונים. תשובות ופסקים ממנו מופעים בספריהם של גדולי דורו, כגון בספרי השדי חמד, שו"ת ישא איש להגאון הראש"ל יש"א ברכה, ושו"ת 'משה האיש' לבנו הראש"ל רב חמ"א – רבי משה חיים אלישר, שו"ת ביכורי יעקב לרבי יעקב חי זריהן רבה של טבריה, ועוד ספרים.

מאורעות תרפ"ט שפרצו בי"ז אב בחברון ובירושלים והסביבה, לא פסחו גם על יהודי צפת אשר לקו גם הם באותו זמן, בנוסף על הפוגרומים השונים שאירעו במהלך השנים על ידי שכניהם המוסלמים והדרוזים.

עד ראיה מספר את אשר קרה עם רבינו באותו יום בו נהרג על קידוש ה'. המספר היה שכנו של רבינו אשר היה עד במשפט שנעשה לרוצחים שפגעו בו. כששמע השכן על פרוץ הפרעות עלה מיד לביתו של רבינו וביקשו שיצטרף אליו לנוס מפני המשחית ויעלה עמו על גג הבניין. רבינו סירב באומרו "הן זקן אני, איני יוצא מפתח הבית, ולמה שיאונה לי כל רע?".

עבר זמן מה, והנה הגיעו אל הבית ארבעה ערבים חמושים. הם פרצו לבית בהדפם את הדלת אחריהם. האיש הסתלק באימה מהמקום ולא ידע מה נעשה בתוך הבית פנימה, וציפה במתח לבאות. כעבור עשרים דקות כשראה שהאזור שקט אזר אומץ ויצא שוב אל בית הרב.

בפתח הבית מצא את רבינו מוטל על הארץ מתבוסס בדמו, כשלצדו מושלכת הרבנית הקשישה מרת רואשה נ"ע ודם רב ניגר ממנה. רוחו של רבינו עוד היתה בו ושכנו שאל אותו: "מה היה לך". ענהו רבינו ואמר שלש מילים: "גם זו לטובה". לא עבר זמן רב ויצאה נשמת רבינו הטהורה יחד עם רעייתו הרבנית.

במקור נוסף ישנם פרטים המשלימים את המעשה, ולפיו ה'גוי של שבת' ששימש שנים רבות את יהודי צפת נקש בערמה על דלת בית הרב, ומאחורי גבו הסתתרו קבוצת ישמעאלים וגרזנים בידיהם ופגיונות חגורים במותניהם. רבינו הכירו ופתח לרווחה את דלת ביתו. הפורעים הסתערו בחטף והלמו בראשו עם הגרזנים. באותה עת אחזרבינו  בידו מסכת כתובות, וכך כשתלמודו בידו כרע לארץ והתמוטט. כל אותה שעה שגסס לא חדל מלומר 'שמע ישראל' עד שיצאה נשמתו בטהרה.

הרבנית הצדקנית, שבעלה נרצח לנגד עיניה, ניסתה בתום ליבה לקרוא לעזרה למשרתת הערבייה אשר שימשה אותה רבות בשנים, אך לתדהמתה נוכחה לראות שגם היא, בעלה וילדיה, היו בין המסתערים לבוז את הבית לאחר מעשה הרצח. כשרצתה לצאת מפתח הבית תקפו גם אותה הרוצחים האכזריים ודקרוה למוות.

מידת הדין גבתה את אשר לה, ומיד עם הריגתו של האי גברא רבה שככו המהומות, ורבינו היה אחרון הנרצחים במאורעות תרפ"ט הקשים.

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון