סיפור נורא על הרבי זצ"ל
האחרונים שצריכים לספר להם מי היה האדמו"ר מסטריקוב זצ"ל, הם תושבי תל אביב לשעבר. אלה 'גדלו' לצידו של הרבי, ראו את פשטותו המדהימה, וזכו להיות בצילו של אדם קדוש, שמצד אחד היה מופשט לגמרי מענייני העולם הזה, ומאידך גיסא ידוע בפשטותו – לפתור את הבעיות הקשות ביותר של הכלל ושל הפרט.כותב השורות, שהתגורר בבחרותו בעיר תל אביב, יחשוף כאן דבר שאיש לא ידע עד עצם היום הזה. אני הייתי העד היחיד שהיה עם הרבי באותה שעה, ומשום מה לא גיליתי את הסוד הלז לאף אחד, גם לא לחסידיו הקרובים ביותר.בחור כבן 19 הייתי והתגוררתי בצפון תל אביב. פעם בימי בין הזמנים חזרתי מלימוד עם חברותא שהיה גר ברחוב המלך ג'ורג, בדרכי חזרה לצפון, חציתי את שדרות בן ציון, כך נקראת השדרה החוצה גם את הרחוב שבו התגורר הרבי בתל אביב.לפתע שמעתי קול קורא מאחורי.'זה ילך מהר'
הפניתי את ראשי וראיתי הרבי בכבודו ובעצמו הולך לבדו בשדרה. בעצם העובדה הזו לא היה עבורי כל חדש, כיון שעד ימיו האחרונים אפשר היה לראות את האדמו"ר מסטריקוב הולך לבדו בחוצותיה של בני ברק.
מעולם לא אהב שיילכו איתו. לא רצה משבקי"ם.
הרבי, שהכירני זה כמה שנים, משאלות שהייתי מפנה אליו, סימן לי לעצור.
'האם אתה מוכן להתלוות אלי'? שאל.
ואני, הבחור, כבשתי פניי בקרקע, לא ידעתי כיצד מגיבים לשאלה מעין זו. את האמת אומר שמאוד מיהרתי אבל אפשר לסרב לבקשה שכזו?!
ביקשתי סליחה מהרבי תפסתי את הטלפון הציבורי הקרוב ביותר, והודעתי להוריי שאאחר קמעה.
השעה הייתה 9:30 בלילה לערך, "אני הולך לכיוון "הבימה" זה ילך מהר מאוד", אמר הרבי.
הרבי הלך מהר. אי אפשר היה לעצור אותו, אבל אנחנו נעצור כאן לרגע ונספר ש"הבימה" באותה תקופה שלפני קרוב ל30 שנה היה התיאטרון הלאומי של ישראל, בו הוצגו ההצגות הטובות ביותר, אבל למגינת ליבם של רבים מתושבי תל אביב, נעשו הצגות אלו גם תוך חילול שבת.
הרבי מסטריקוב לא יכול היה לסבול את זאת בתל אביב? עיר יהודית? חילול שבת? הייתכן? כיוון שלא היה אמון על מריבות ומחלוקות, חיפש את הדרך הטובה ביותר שבאמצעותה ניתן יהיה להגיע לפתרון.
הוא ניסה לדבר עם עסקן חרדי זה או אחר, אבל הכול אמרו שבמקרה זה יצטרכו לעורר מהומות והפגנות ליד "הבימה" אחרת לא ישתכנעו בעלי המקום שדעתו של הקהל החרדי בתל אביב נחושה שלא לאפשר את הפעלת הבימה בשבתות.
משפחתו של הרבי התגוררה במרחק קצר מאוד מתיאטרון הבימה, המכוניות שהגיעו בעיצומה של השבת למקום, פערו פצע כואב בליבו של הרבי, שלמרות היותו תושב תל אביב לא הסכין לדברים אלה.
הוא החליט להגיע ללשכת מנכ"ל הבימה ולנסות לדבר אל ליבו.
בדרך פגש בי, בחור צעיר, והחליט מן הסתם שדווקא ליווי שכזה יוכל להשפיע יותר על המנכ"ל, הלכנו יחדיו כברת דרך קצרה למדי, עד שהגענו ללשכה.
הרבי דפק, וה"יבוא" נשמע מתוך החדר. רק נכנס האדמו"ר מסטריקוב פנימה, ומנכ"ל התיאטרון קם מלוא קומתו, למרות שלא ידע עדיין במי מדובר, הוא גם לא ידע שמדובר בשכן קרוב.
והרבי, עם כל ליבו הגדול, החל… לבכות במשך 10 דקות תמימות, לא פחות, בכה ובכה, מאין הפוגות.
המנכ"ל הבין על מה בוכה האיש הגדול שלפניו, ועוד לפני שהוציא הרבי מילה מפיו כבר הבטיח לו המנהל, "יהיה בסדר, רבי, יהיה בסדר, לא נמשיך יותר. שכנעת אותי".
האדמו"ר זצ"ל לא השתכנע כל כך מהר.
הוא ביקש מהמנכ"ל רשות לדבר כמה מילים, ואז הפגין בפניו את אהבתו היתרה לכל יהודי ויהודי. ולו יהא זה מחלל שבת ומחטיא הרבים. הרבי תיאר ברגש רב את העיירה היהודית של פולין, שבה נולד, סיפר על היהודים הטובים של פעם, ולא ידע כמה קלעו הדברים היישר אל המטרה.
כי באותו שבוע ממש עסקו ב"הבימה" בהצגה על.. העיירה היהודית, המנכ"ל שאך תמול שלשום צפה לראשונה בהצגה זו, ראה לפניו לפתע את הדמות המקורית של "הרבי מן העיירה".
אני ישבתי מן הצד, לא התערבתי במילה אחת. הרבי הציג אותי כבחור חרדי שאיכפת לו מצביונה של השבת. כל הפגישה לא ארכה אלא כ20 דקות ובסיומה הבטיח המנכ"ל להרבי זצ"ל מסטריקוב שהתיאטרון לא יעבוד יותר בשבת.
הרבי התעקש לראות כיצד הוא קורא לאחראים מטעמו על פתיחת התיאטרון ומעביר להם את ההוראה.
המנכ"ל לא התעקש ועשה כבקשת הרבי.
למחרת פרסמו העיתונים הגדולים ש"הבימה" החליטה לסגור שעריה בשבת.
איש מהעסקנים החרדים לא ידע מי ומה היו בסוד העניינים. הרבי לא גילה את סודו. אני הקטן בוודאי לא. עד היום הזה לא ידע איש על דבר הפגישה.
אבל בכך לא תם העניין.
כעבור שנים, בהיותי כבר אברך בכולל בתל אביב, קרא לי הרבי לביתו. נרעדתי.
קיבלני בחדרו עם מאור הפנים הידוע שלו, ומיד אמר: "אתה זוכר שלפני כמה שנים היינו יחד שם, אצל המנהל של התיאטרון?" כשהשבתי בחיוב, המשיך הרבי וסיפר, בהתרגשות, שלפני כמה ימים פגש את אותו מנהל, והנה הוא חובש כיפה…
הם פותחים בשיחה, והאישיות החילונית ההיא, שהיתה ידועה בקרב האצולה התל אביבית מספר לרבי שמאז בואו לפגישה בעניין השבת, בערו בו כאש מחשבות של תשובה והרהורים רבים על צדקת הדרך שבה הלך במשך כל שנותיו.
לא עברה תקופה ארוכה והאיש מחליט לשמור שבת, כשרות ואף הניח כיפה לראשו, וכמובן נטש את משרתו הרמה ב"הבימה".
כזה היה הרבי מסטריקוב זצ"ל.
מקור: משה מיכאל צורן
נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.