הרב חיים אטיאס והרב חננאל סהר בהיבטים שונים בפרשה

 הרב חיים אטיאס כיבוד אח גדול

וימלאו ימיה ללדת, והנה תומים בבטנה, ויצא הראשון… ואחרי כן יצא אחיו (בראשית כה' כה-כו).

מקור הדין

בגמ' כתובות (קג.): כבד את אביך ואת אמך, דרשה הגמ' שהאות 'ויו' בתיבת 'ואת' יתירה, ללמדנו שחייב אדם גם בכבוד אחיו הגדול.

וכן פסק השו"ע: חייב אדם בכבוד אחיו הגדול, בין שהוא אח מאביו, בין אח מאמו (יו"ד סימן רמ סעיף כב).

ומצוה זו היא מן התורה (המפרשים בדעת הרמב"ם), וכ"כ החפץ חיים וחיי אדם שמצוה זו היא מדאורייתא. והמאירי כתב שהיא מצוה דרבנן.

טעם  וגדר המצוה

נסתפקו המנחת חינוך, והשדי חמד אם מצוה זו היא ענף ממצות כיבוד אב ואם – משום שזהו כבוד ההורים, או שהיא מצוה בפני עצמה לכבד את אחיו הגדול. ויש בזה כמה נפק"מ כגון האם רשאי האח למחול על כבודו, וכן אב שלא רוצה שיכבדו לאח ועוד.

חומרת המצוה 

בספר יערות דבש הזהיר על מצוה זו מאוד, וז"ל: וזהו בעונותינו הרבים חטא גדול לזמנים שאין נוהגים כלל כבוד באחיהם הגדולים, קטן קופץ בראש ואין כאן כבוד כלל, ומכח זה בטל גם כן בעו"ה כיבוד אב ואם ואין נזהרים ג"כ כנ"ל וכו' לכן בני, עזרו נא משכנותיכם ותנו כבוד לאביכם ואמכם ואחיכם למען תכבדו ה' ויהיה שכרכם רב בזה. ע"כ.

דיני המצוה

אפילו אם הוא ת"ח וגדול בתורה יותר מאחיו הגדול חייב בכבודו (רמ"א).
וכן אם אחיו הגדול עם הארץ – חייב בכבודו, אך אם הוא רשע ובעל עבירות – אין חייב בכבודו.

בכור או כל אח גדול

יש אומרים שחיוב כיבוד אח גדול הוא רק לאח הגדול שבאחים, אך אין מצוה לכבד כל אח שגדול ממנו, אולם רוב ככל הפוסקים פסקו שדין זה נוהג בכל האחים, וגם האח השלישי חייב בכבוד אחיו השני, וכן הלאה (חיד"א, חת"ס, בא"ח, הליכ"ע).

דרכי הכיבוד

הכיבוד לאחיו הגדול אין הוא ככל דיני כיבוד אב ואם (ברכ"י), אלא צריך לכבדו בדברים, כמבואר ברמב"ן על התורה שכתב על הפסוק: "כה תאמרון לאדוני לעשיו, כה אמר עבדך יעקב" כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור כאילו הוא אביו, ולכן נקט לעשיו בלשון 'אדוני'.

וכן צריך לעמוד בפני אחיו הגדול, כמבואר בפירוש הטור עה"פ "מכרה כיום את בכורתך לי" וז"ל: 'בכורתך' פירוש גדולתך, שצריך הקטן לנהוג גדולה ושררה לאחיו הגדול לקום מפניו ולכבדו, וזה שאמר שימכור לו. הרי מבואר שצריך לקום בפני אחיו הגדול.
ובילקו"י כתב שאכן מעקה"ד צריך הוא לעמוד בפני אחיו הגדול, אך הרבה לא מקפידים בזה, וסומכים על מחילת האח בכיבוד שתמוה בעיני הבריות. וכתב בספר יושר-הורי שאין לסמוך על מחילה זו. וכן בספר מעשה איש  (ח"ד סוף פ"י) מספר שהחזו"א היה קם בפני אחיו הגדול.

וכשעולה לתורה האח הגדול, יעמדו לכבודו כל אחיו עד שיסיים קריאת התורה, ואז יגשו אליו לנשק ידו, וזה בכלל המצוה לכבד אחיו הגדול, וכן המנהג (וכן יש לנהוג עם אחי האב, ואחי האם, ובעל אמו) (הליכ"ע)

ודין 'מורא' אינו נאמר כלל באחיו הגדול, ולכן יכול לשבת במקומו או לסתור דבריו, וכן לקוראו בשמו (תשו' הרא"ש ומנחת חינוך). אולם אם הוא ת"ח ראוי שיוסיף לו תואר 'רבי' (הליכ"ע).

כיבוד האח לאחר מיתת ההורים

יש אומרים שחייב לכבדו גם לאחר מיתת ההורים, שהרי כיבוד אח הוא כחיוב כיבוד אביו שחייב גם לאחר מותו (רמב"ם, ערוך השולחן, ברכ"י), וי"א שהמצוה היא רק בחיי ההורים, דטעם המצוה הוא משום שגנאי להורים שיתבזו תולדותם ומצטערים הרבה על בזיונם, וטעם זה שייך רק בחייהם (רמב"ן). ובהליכות עולם פסק שאין דין כיבוד לאחר מותם (כהרמב"ן).

כיבוד אחותו גדולה

יש אומרים שחייב גם בכבוד אחותו הגדולה, שעדיין שייך בה הטעם שכתב הרמב"ן "שגנאי להורים שיתבזו תולדותם" (ברכ"י, בא"ח, הליכ"ע), וי"א שרק לא יכנס בדבריה מפני דרך ארץ שלא לדבר בפני מי שגדול ממנו, אולם לא שייך בה מצות כיבוד (שבות יעקב).

אחים תאומים

חייב הקטן מהם בכבוד אחיו הגדול ממנו (ילקו"י ע"פ הרמב"ן גבי יעקב ועשיו שקראו 'אדוני'). 

להקדים אחיו הגדול בנישואין

כתב הש"ך (יו"ד רמד ס"ק יג) נראה שאם אחים או אחיות יעשו נישואים לא יקדמו לעשות נישואים לקטן בשנים מפני שהוא גודל בחכמה אלא יקדימו לגדול בשנים. והמהרש"ם כתב שדין זה רק מדיני דרך ארץ ולא מדיני כיבוד אחיו הגדול, ולכן אפשר להקיל בשעת הדחק. ומ"מ זה רק בשני אחים או בשתי אחיות, אולם באח שצעיר מאחותו וודאי שיכול כיון שהוא מצווה על פו"ר והיא לא. ובאגרות משה כתב שדין זה נאמר רק בשני אחים שכבר משודכים, שאין לעשות חתונת הקטן לפני הגדול, אולם להשתדך – וודאי שרשאי הקטן לפני אחיו, ואין צריך לבטל מצותו בשל זה.

 

להערות והארות ניתן לפנות בדוא"ל כאן

 

הרב חננאל סהר הבכורה והברכה

״וימכור את בכורתו ליעקב״

 

בפרשתנו הוזכר לראשונה חשיבות הבכור ועדיפותו לברכה,

וראוי לתת את הדעת במה עדיף הבכור ומדוע ראוי הוא יותר לברכה,

וכי רק משום שנולד ראשון עדיף ומבורך הוא?!

ולבאר עניין זה בנותן טעם להביא,

מה שכתב ראש חכמי המחשבה

אדוננו המהר״ל בכמה מקומות ובכמה מספריו.

 

ראשית,

ידוע דבלשון הקודש מהות המילה טמונה בשורשה,

[ומשום כך נקראת ׳תיבה׳ שאוצרת בתוכה משמעות,

ואבני הבנין הם האותיות -השורש].

ולפיכך כשלשתי תיבות שורש משותף,בהכרח גם המשמעות משותפת.

(וכן כתבו הרד״ק והמלבי״ם ועוד)

ומעתה,

שורשי התיבות בכור וברכה שווים הם – ב.ר.כ.

ובהכרח משמעות משותפת להן, ומהי?

 

וביאר אדוננו המהר״ל :

מהות הברכה היא השפע והריבוי מעבר לרגיל,

והאותיות שמסמלות יותר מכל את הריבוי הן ב.כ.ר.

כיון שהן היחידות, שערכן המספרי (גימטריא),

כפול מהערך הקודם להן, וזהו הריבוי במהותו -ההכפלה.

ולכן שורש הברכה על כל הטיותיה הוא באותיות ההכפלה,

ביחידות בעשרות ובמאות!

[זוהי גם הסיבה שמפרק הרגל נקרא ברך, כיון שהוא מכפיל

את מצבי עמידת האדם-זקיפה וכפיפה. ודוק ואכמ״ל].

 

ומעתה,

משמעותו ומהותו של הבכור שהוא יוצר ריבוי חדש,

עד עתה אביו ואמו היו זוג, וכעת הם משפחה,

וזהו מצב וריבוי חדש שנגרם בזכותו ובעטיו.

[אמת היא שכל ׳בן׳ שמו נגזר ממשמעות הבניה שהוא בונה ומוסיף

אך הבכור יוצר מציאות חדשה].

 

וזהו אם כן השורש המשותף לבכור ולברכה,

הריבוי והמציאות החדשה שנוצרה.

ומשום כך עדיף הוא לברכה ואף לירושה.

 

וכאן טמונה עומק יחודיות וסגולת ישראל,

כנאמר ׳בני בכורי ישראל׳ לא די דבנים הם,

אלא בנים בכורים, הראויים לברכה ולהעדפה,

בכל אשר ימצא לו. (ועיין בית הלוי על אתר)

 

״לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה״

שבת שלום ומבורך!!

 

להערות והארות ניתן לפנות בדוא"ל כאן