לאידך גיס(א): קריאת שם לתינוק

הרב חיים אטיאס – הלכות מצויות בקריאת שם לתינוק

"ותהר לאה ותלד בן ותקרא את שמו ראובן…" – דקדוק בחירת השם לתינוק

כשנולד האדם, ואביו ואמו קוראים לו שם העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן כאשר יעלה המזלג, אלא הקב"ה שם בפיהם השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא כפי המקום אשר חוצב משורש עליון (האריז"ל).

ע"כ יש שנמנעו מלהיועץ באחרים בעניין השם, מפני שלהורים יש סייעתא דשמיא מיוחדת לקריאת השם (אור החיים, שער המלך).

ובספר חסידים הזהיר שכל הקורא שם לבנו על שם אדם מסוים, יבדוק היטיב שאותו אדם צדיק גמור, שאם לא כן יגרום היזק לתינוק. ואין לקרוא בשם ידוע של אדם רשע, גם אם מכווין על שם צדיק שנקרא בשם הזה (כגון: עשיו נמרוד, עמלק).

וכשקורא בשם סתם, הוא על שם האדם שמפורסם בשם זה (דוד, הוא דוד המלך. מנשה, הוא בנו של יוסף הצדיק, ולא מנשה מלך ישראל שהיה עובד ע"ז). (בשם הגר"ח קנייבסקי).

זכות בחירת השם

יש שנהגו שהאב בוחר את שם הילד הראשון, והאם את שם הילד השני, והאב את השלישי וכן הלאה, וכן מצינו "ויקרא את שמו ער, ואח"כ ותקרא את שמו אונן". ודרך זו היא בעיקר מנהג הספרדים. ובני אשכנז נהגו ברובם שהאם בוחרת את השם של הילד הראשון מפני צער הלידה, והאב את השם השני.

קריאה לתינוק ע"ש הסבא והסבתא הוא בכלל כיבוד אב ואם של הורי התינוק (בא"ח), ולכן יקרא האב קודם ע"ש אביו או אמו, ובילד השני תקרא האם ע"ש הוריה. ואין לאבי התינוק לקרוא קודם ע"ש חמיו ולהזניח כבוד אביו מפני שהוא סכנה לתינוק, וכמו שמצינו בנדב ואביהו בני אהרון שהבכור (נדב) נקרא ע"ש אבי אמו אלישבע בת עמינדב, ואביהו ע"ש אבי אהרון כלומר אבי-הוא, ונענשו ומתו גם בגלל הדבר הזה (פרי הארץ, בא"ח, יביע אומר). ואם אביו מוחל כגון מפני כבוד התורה של אבי האשה, אין קפידא – דעשה דכבוד התורה עדיף (יביע אומר).

אם אבי הבעל בחיים ואבי האישה נפטר, יקראו ע"ש אבי האישה (ילקו"י).

הזהיר החיד"א שאם יש מריבה בבית על שם התינוק – הוי סכנה בשבילו, על כן טוב שיסכימו בניהם עניין השם ולא יגיעו לידי מחלוקת.

קריאה ע"ש הורים שבחיים

יש שנהגו לקרוא לנכד ע"ש הסבא בעודו בחיים, והוא משום סגולה לאריכות ימים, ואין בזה משום חסרון כבוד, אלא אדרבא זהו כבודו וחשיבותו "עטרת זקנים בני בנים". וכן מצינו ברמב"ן, שהיה בנו שלמה נשוי לבתו של רבינו יונה, וכתב הרמב"ן שאף שצריך הבן הזה לקרא משה (על שמו) מוחל הוא ומבקש שיקראוהו ע"ש רבינו יונה (שנפטר בעיר טוליטולא בעוד ביתו מעוברת). 

ויש שנהגו שאין לקרוא ע"ש אביו או אמו שבחיים, כדי שלא יהא סכנה למי שנקרא על שמו שזה הקטן הוא כאילו בחליפתו (ספר חסידים). ולכן אם האב לא מקפיד ואף רוצה בכך – שפיר דמי לקרוא על שמו).

אם אב התינוק נוהג שלא לקרות ואם התינוק נהגה לקרות, יכולים לקרוא הבן הראשון ע"ש אביה של האם, כיון שהיא לא מקפידה בזה (יביע אומר).

אם יש להוריו שמות מוזרים, כתב הגר"ח קנייבסקי בשם החזו"א שאין לקרוא לילד בשם שיצטער עליו כשיגדל, ואפי' שזה מכבד להוריו.

אם היו הוריו מחטיאי הרבים, אסור לקרוא לתינוק על שמם, ואין לבן לבקש להיטיב עם נשמתם ד'שם רשעים ירקב' (ספר חסידים). ואם אינם שומרים תו"מ, אך לא מומרים להכעיס, אם יכול שלא לקרוא בשמם – עדיף, ואם יגיע הדבר לידי מחלוקת – יכווין בשעת קריאת השם על אדם צדיק שהיה קרוי באותו השם (סטייפלער, תשובות והנהגות).

אב שקרא לבנו ע"ש אביו, וכעס ע"כ אביו מאוד ודורש שישנו את השם, אפשר להוסיף לו שם אחר, והשם הראשון יהיה טפל לו, אך אין לעקור לגמרי את השם (יד אליעזר, הובא ביבי"א).

אב שהניח אשתו מעוברת ונפטר, יקראו לבן ע"ש אביו, שנשמתו חוזרת בו (האריז"ל, רעק"א).

לקרוא ע"ש מי שנפטר צעיר

אין לקרוא ע"ש קרוב משפ' שנפטר בקיצור ימים וללא ילדים, שזהו סימן רע לילד. ואם הדבר יביא לידי מחלוקת – יוסיפו לו שם נוסף או שישנו האותיות קצת כגון מירמיהו לירמיה וכדו' (אגר"מ). ואם נפטר בקיצור ימים אך הספיק להביא ילדים – אין בכך כלום, שכן מצינו בשמואל הנביא ושלמה המלך וחזקיה המלך שנפטרו שקיצור ימים וקוראים על שמם (אגר"מ).

זמן קריאת השם לבן

זמן קריאת השם לתינוק הוא לאחר ברית המילה, ולא קודם לכן.

לא יספר לקרוביו ובני משפחתו שם התינוק קודם שינתן לו במעמד הברית, משום עין הרע, שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין (הגר"ח קנייבסקי). וכן כדי למנוע מחלוקת על שם התינוק (הרב נויבירט, הגרז" גולדברג).

תינוק שנולד מהול, שעושים לו רק הטפת דם ולא ברית ממש, אפשר לקרוא לו שם קודם הטפת הדם (ויעשו כן בפני עשרה או לכל הפחות בפני שנים) (זיו השמות), ועדיף שיעשו זאת כן בזמן הטפת הדם שהוא ברוב עם וזמן מסוגל (ויקרא שמו בישראל).

תינוק שנדחה זמן המילה מחמת צהבת וכדו', כתב בתשובות והנהגות שאם נדחה כ"כ זמן עד שכבר עברו ל' יום – יקרא לו שם אף קודם הברית.

תינוק פג שזמן בריתו נדחה, כתב בספר אסיא (ח"ד) שדעת הגר"מ פיינשיין, האדמו"ר מאוזורב והרב שך, ליתן לו שם קודם הברית כדי שיוכלו להתפלל עליו בשמו. והסטייפעלר היה נמנע מכך.

כשיש צורך מצד חוקי המדינה למלאות טפסים של משרדי הממשלה השונים, יכול לרשום את שם בנו קודם הברית, ויש שכתבו שטוב שלא יוציא השם בשפתיו.

זמן קריאת השם לבת

יש שנהגו לקרות שם לבת בשבת הראשונה שלאחר הלידה, כשעולה האב לתורה, משום שבשבת יש נשמה יתרה, וכשיתן לה השם תיכנס בה קדושה ביחד עם נשמה יתרה. ויש שנהגו ביום הראשון שיש קריאת התורה לאחר הלידה (אגר"מ, מנח"י), ויש שנהגו בשבת הראשונה שלאחר הלידה (מנח"י, משנה הלכות), ויש שנוהגים חמישה ימים לאחר הלידה (מנח"י, טעמי המנהגים).

כשנולדו תאומות יעשה הש"ץ מי שברך לכל אחת בנפרד, ואין בזה טורח ציבור (שמא גרים).

קריאת שני שמות לתינוק

בזמן המקרא, תנאים, ואמוראים לא מצינו מי שנקרא בשני שמות, ולכן כתב הנודע ביהודה שאין טעם בקריאת שני שמות לתינוק. אולם בדורות האחרונים רווח הדבר. והחזו"א היה מקפיד לא לקרות בשני שמות אם לא מעוניין להשתמש בהם אח"כ, שאין בזה טעם, ופעמים שאף יהיו תקלות עי"ז. וכן מקפיד הגר"ח קנייבסקי. והגר"מ מזוז דעתו שמשום שלום בית וכדו' בהחלט יכול לכוין ששם אחד הוא טפל – עד שישתקע (ויקרא שמו בישראל).

ויש שכתבו דאדרבא, ריבוי השמות מוסיף כוחות נפשיים לנולד, ואף הוא סגולה לקיום הבנים ולאריכות ימים (זכר דוד, וכ"כ בשם הגר"א). והמקובלים הזהירו שמי שקרוי בשני שמות – שישתמש בשניהם כדי שלא יחסר מן השפע שמגיע לו.

שני שמות משני בני אדם שונים – כגון אברהם יצחק, או דוד שלמה, כתב החזו"א ששם כזה הוא שם חדש, ואין השפעת הצדיקים שקרוי על שמם משפיעה עליו, וכן דעת הגר"ח קנייבסקי. אולם בשו"ת משנה הלכות כתב שמועיל גם בחיבור של ב' שמות נפרדים. ומ"מ אם רוצה לקרותו בב' שמות מתוך פרשת השבוע – גם להחזו"א מועיל (שמא גרים).

טעות בקריאת שם

אם טעה המברך / ש"ץ וקרא שם אחר ממה שאמר לו אבי התינוק, אין בכך כלום, ויקראו לו כשם שאמר אביו.

וכן אם טעה האב ואמר למברך שם אחר ממה שרצו הוא ואם התינוק, ישנו השם למה שרצה מתחילה, (הגרי"ש אלישיב, הגר"א נבנצל) ויש אומרים שטוב שיעשה שינוי השם.

להערות והארות ניתן לפנות כאן

הרב חננאל סהר – השם כסימן וכסיבה

״ותקרא את שמו…. כי אמרה וכו׳ ״

מעלתו וחשיבותו של ׳שם׳ מופיעה רבות בתורה ובדברי חז״ל. אב לכולם הוא הנאמר בפרשת בראשית (ב י״ט) ״וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו״

וכמו שהסבירו שם חכמי המחשבה, (מהר״ל בכמה וכמה מקומות ורבינו הרמ״א בתורת העולה ח״ג) ״שכל דבר, שמו מורה על טבעו ומהותו״ והיא היא חוכמתו העמוקה של אדם הראשון, לקרוא לכל בריה בייחוד על פי טבעה ומהותה האמיתי.

ומצאנו דבר נאה בספרים, (בן יהוידע ומטו משמיה דהחפץ חיים זיע״א) שזו הסיבה שאדם מגיב לקריאת שמו יותר מכל, שקריאה בשמו פירושה נגיעה במהותו בעצמותו, ואף כשאדם ישן, למשמע שמו תיכף יקיץ, על אף שקולות ורעשים אחרים לא יעירו את תשומת לבו.

ומבואר דאין השם הסכם טכני ענייני, איך לקרוא לאותו אדם/דבר, ומלבד שיש בו להורות על מהותו של הדבר כאמור,

עוד יש בו משמעות הגורמת ופועלת!

וכמו שאמרו חז״ל במסכת ברכות (ז:)מנא לן דשמא גרים? שנאמר ״לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ״ (תהילים מו ט) אל תקרי שמות(בפתח) אלא שמות (בצירי). ודרשו שם כמה וכמה שמות על שם מה נקראו.

וגדולה מזו מצינו במסכת יומא (פג:) 'רבי מאיר בדיק בשמא' -היה רגיל לבדוק בשם האדם והיה יודע מהותו ועניינו של אותו איש על פי שמו !

ומי לנו גדול מאדון הנביאים משה רבנו ע״ה שעשר שמות היו לו כמבואר בחז״ל (סנהדרין י״ט:), ואעפ״כ לא נקרא בתורה ולדורות – ׳משה׳ בשם הנקרא לו על ידי בתיה ואף שהיה נכון שתקרא לו ׳משוי׳ -כי מן המים משיתיהו, אך קראה לו על שם עניינו ומהותו שעתיד למשות ולהעלות את העולם עמו!

וביאור עניין זה דבעשרה מאמרות נברא העולם (אבות פ״ה), וקיומו ושורשו של כל העולם בדיבור כנאמר בפסוק: ״בדבר ה׳ שמים נעשו״ (תהילים לג) ועוד הדיבור מעמידם ומחזיקם, כנאמר ״לעולם ה׳ דברך נצב בשמים״ (תהילים קיט). נמצא ששם האדם בנוי מאותיות שהם הם אבני בנין העולם, ויש בהם בכדי ליצור וליצוק מהות באותו דבר הנקרא על ידם.ודוק. [ופשוט שאין הדברים אמורים אלא לשמות הנקראים בלשון הקודש]. ועל כן נקרא שם מלשון שם (בפתח), שהשם מורה ומצביע מה מונח וטמון כאן.

ומשום כך מנהג ישראל קדושים להעניק לבן את שמו במעמד הברית, ואף קריאת שם הבת נקרא על יד ספר התורה, במעמד הקהל והמברכים, ליצוק ולקבוע מהות ומשמעות בקדושה ובטהרה!

שבת שלום!

להערות והארות ניתן לפנות כאן