הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • הרה"ק בעל הבית עין זי"ע 

הרה"ק רבי אברהם דב אוערבאך מאווריטש זי"ע - י"ב כסלו  תר"א בעל בת עין אב"ד אווריטש וזיטומיר.

רבינו אברהם דב נולד בין השנים תק"כ -תקכ"ה בחמעלניק, לאביו הגה"ק רבי דוד אוערבאך זצ"ל, אב"ד ומגיד מישרים בעיר חמעלניק (פולין).

כשהגיע לפרקו נשא את בתו של הגה"ק רבי נתן נטע זצ"ל רב בק"ק אווריטש, מחשובי חסידי המאור עינים מטשערנוביל זי"ע.

בבית חותנו נתקשר אל הרה"ק המאור עינים מטשערנוביל, אליו היה דבוק בכל נימי נפשו, ומביאו  כמה פעמים בספרו, וכשמזכיר בספרו 'המגיד' הכוונה להמאור עינים. אחרי פטירתו המשיך לנסוע אל בנו הרה"ק רבי מרדכי מטשערנוביל זי"ע. גם נסע אל הרה"ק הרבי ר' זושא זי"ע ושאר צדיקים.

על כס הרבנות

אחרי פטירת אביו רבי דוד זצ"ל, מילא רבינו את מקומו כאב"ד בחמעלניק, אולם שהה שם רק תקופה קצרה, עד שנת פטירת חותנו בשנת תקמ"ה, אז ירש רבינו את מקומו ברבנות אווריטש, והוא עודו צעיר לימים, כבן עשרים שנה. נוסף על אווריטש היתה מצודתו פרוסה גם בקהילות נארינסק, נאראדיטץ, וסלאוויעזשנע.

רבינו נכנס אל תפקידו במלא כחו, ושמו החל להתפרסם כאיש חי ורב פעלים, הגודר גדר ועומד בפרץ. הרבה תקנות תיקן להצבת מוסדי הדת והאמונה. עינו היתה פקוחה על דרכי העיר ומוסדותיה, הרבה חיילים לתורה, והקים תלמידים האמונים עלי תורה וחסידות.

בשנת תקפ"ה-ו בערך נתמנה רבינו כראב"ד דעיד זיטאמיר. גם שם המשיך במפעלו הקדוש, לשזר חוט השני של תורה וחסידות עפ"י דרכו, דרך הקודש של רבו הקדוש בעל המאור עינים זי"ע, ולעשות נפשות לה' ולתורת החסידות.

 עלייתו לארץ ישראל

עוד מימי נעוריו בער בלבו הטהור תשוקה לארץ חמדה – שנחמדו לה אבות העולם (שמו"ר לב ב). חיבתו לארץ ישראל בא לידי ביטוי כמה פעמים בספרו: בפרשת לך כותב: "לארץ ישראל שיש בו קדושה יותר מקדושת בית הכנסת, שהמתפלל בבית הכנסת צריך לכוון לבו נגד ארץ ישראל". עוד כותב (פר' בהר): "כשאדם אוכל מפירות ארץ ישראל, שהם ז' המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ואוכל אותם בקדושת הגוף, מעורר שבעה מדות עליונות, ונקשר ונדבק לבחינת קדושה וכו'".

באהבתו הנכספת לארץ ישראל ענד אותה כעטרה לראש ספרו בכללה עם שם הספר, כאשר כה דבריו: "קראתי שם הספר 'בת עין', מפני שהכנסתי בהכתבים קדושת ארץ ישראל אשר עיני ה' אלוקיך בה תמיד". לאור כל הנ"ל לא לפלא היה, שבעת הדפסת הספר הראשונה הזהיר הרה"ק מרוז'ין זי"ע את המדפיסים לבל יעיזו להדפיס הספר המקודש, המלא על גדותיו בעניני קדושת ארץ ישראל – בחו"ל, רק להדפיס הספר המקודש בארץ ישראל.

תמיד השתוקק לקבוע משכנו בארץ הקודש, אך סיבות שונות מנעוהו להוציא לפועל משאת נפשו. אמנם בשנת תק"ץ לערך הוציא את מחשבתו אל הפועל, ונסע לארץ ישראל להשתקע שם.

קשה היה על אנשי העיר להפרד ממנו, כי אהוב היה רבינו על כל בני העיר. נוסף על זה כירסמה בלבם הדאגה, אחרי שמורם ואלופם שהיה להם לאב ולמדריך עוזב אותם, למי מהגדולים יפנו, ומי יהיה להבא מורם ומדריכם. רבינו הרגיע אותם, ונתן להם עצה נאמנה שעל ידה יוכלו להיות מקושרים אתו גם ממרחקים. וכה תיאר בן אחיו בהקדמת ספרו בת עין את הפרידה מרבינו:  "והנה דודי אדמו"ר הק' ז"ל, קודם נסיעתו מפה לחו"ל שאל אותו רבי משולם זוסמאן מזיטאמיר במעמד המקורבים שלו: למי מהגדולים יקרב את עצמו? והשיב בזה"ל: "כתיב (דברים יא כב, ועי' כתובות קיא:) ובו תדבק, וכי אפשר לדבק בו, אלא הדבק במדותיו, מה הוא רחום וכו', מה הוא חנון וכו', מוכח מזה כשמדבק את עצמו במדות של אחד דומה ממש כמי שמדבק בו, על כן גם אתם תראו לדבק את עצמכם במדותי אשר הורגלתי בהם ליזהר מנעורי עד היום הזה, ויהיה כמו שמדבק בי ממש פא"פ, והמדות שהורגלתי ליזהר מנעורי הם שלשה אלו: לשון הרע, שקר, וגסות הרוח, על כן גם אתם תראו להרגיל עצמיכם לדבק במדות, ותהיו דבוקים בי ממש פא"פ" עכ"ל.

טרם נסיעתו לארץ ישראל, ביקר אצל הרה"ק רבי אהרן זי"ע מזיטאמיר, שהיה אז מוטל על ערש דוי. אמר לו רבי אהרן: "היות שבדעתכם לנסוע לארץ הקדושה, ומימי ארץ ישראל רפואה הם, לכן יקח נא מעט מים לתוך פיו, ודינם יהא כדין מימי ארץ ישראל. אחר כך יפלטם לתוך כוס, ואני אשתה מזה המים, ויהיה לי בעזהשי"ת רפואה. רבינו נענה לבקשתו, ורבי אהרן נתרפא. רבינו הפליא זאת מאד כי לא גילה עדיין מחשבתו שרוצה לנסוע לארץ ישראל לשום איש, ורבי אהרן הרגיש זאת. (אוצר ישראל ערך רבינו אות ה) על סיפור זה העיר הרה"ק רבי מרדכי חיים מסלונים זי"ע, דברים אלו מופיעים בספר רבינו (פר וישלח) בשם הרמב"ן: כיון שהחזיק [יעקב אבינו] בדרך ללכת לארץ ישראל, הוה כמו שכבר הגיע לארץ ישראל, לכן באו לו מלאכי ארץ ישראל ללוותו בדרך. (זכרונם לברכה)

בעת שנפרד מהרה"ק ר מרדכי מטשערנאביל זי"ע, ביקש רבינו ממנו שמירה לדרך. הרה"ק מטשערנאביל הבטיחו שישלח לו ע"י שליח את השמירה לאודיסה. כשהגיע לאודיסה החל לחפש את השליח, אולם לדאבונו לא מצא את מבוקשו, הוא המתין כשבועיים, וכשראה שעוד מעט האניה תפליג למחוז חפצה, נאלץ לוותר על השמירה ועלה לאוניה. באוניה פגש בעני מוזר שחזותו העידה עליו שבן טובים הוא. רבינו רצה ליתן לו נדבה הגונה, אולם הלז השתמט ממנו בתואנה, שהוא רוצה נדבה יותר חשובה. במשך כל הימים שנסעו יחד ניצל רבינו כל אמתלאות בכדי להעניק לו נדבה, אך מאמציו עלו בתוהו. כשהגיעה האוניה לארץ ישראל, וכל הנוסעים עלו ליבשה, גילה עצמו העני לרבינו, מי הוא באמרו: "אני הוא השמירה שהמגיד שלח אותי למענכם לשמרכם על הים". (צרור החיים ערך רבינו)

עוד מסופר על נסיעתו: באותן הימים היתה אורכת נסיעה קשה ומיגעת זו כמה חדשים. ברם לרבינו קפצה לו הדרך, והגיע למחוז חפצו בט"ז יום. רב החובל בהתרגשותו קפץ ונשבע: "רק בזכות הצדיק הזה קפצה לנו הדרך, אחרי שמימי לא קרה לי נסיעה קצרה כזו".

סמוך לנסיעתו לארץ ישראל ביקר אצל רבינו שד"ר מצפת. אחרי שבפרק ההוא כבר נגמלה בקרב רבינו ההחלטה לנסוע לארץ ישראל, רצה להתוודע מאת השד"ר פרטים אודות הארץ הנכספה. והשד"ר תיאר לפניו בצבעים ורודים את גודל ערכה של ארץ ישראל. כשסיים הפציר בו רבינו, שיתאר לו עוד אודות שבח ארץ ישראל. התלהב השד"ר ברוב התרגשות ואמר: "רבי וואס זאל איך אייך זאגען, רבי! אפילו די שטיינער זענען דיאמאנטען". רבינו נפעם לשמוע את התיאור הזה, ונבהל ונשתומם על דבר המחזה המרהיב עין שמתגלה לכל באי הארץ. הוא החל אז לספור את הימים לקראת היום המאושר בו יזכה לראות את התגלות הזאת בעיניו.

לימים כאשר זכה רבינו לחונן את עפר ארץ הקודש, פגש פעם את השד"ר הנ"ל. רבינו שמח לקראתו והחל להחליף אתו רשמים אודות השיחה הנ"ל. בתוך השיחים העיז פניו השד"ר ושאל את רבינו: "נו האב איך אייך גוט גיראטען"? ענה לו רבינו: "הן אמת ונכון, כל מה שאמרת, אולם מה שאמרת, שגם האבנים הם 'אבנים טובות', לדאבוני עוד לא זכיתי לראות זאת, כי אני רואה אותם אבנים פשוטים כשאר האבנים שבחו"ל". השד"ר ענה לו בתקיפות: "כשזוכים יכולים לראות גם את זאת".

רבינו כשמוע זאת, הזדעזע מאוד וחלשה דעתו. מיד הסתגר בביתו לתקופה ממושכת מבלי להניח לשום איש להיכנס אליו. המקורבים שלא ידעו פשר הדבר תמהו מאוד על זה, אך לא העיזו לשאול אותו לפשר דבר. אחרי תקופה יצא לפתע מפתח ביתו בפנים צוהלות, וצוה למקורביו לערוך סעודה. בעת הסעודה, אחרי שהבחינו ששמחת רבינו עוברת על כל גדותיה, לא יכלו עוד להתאפק והפצירו בהרה"ח ר' פישעל בערנשטיין זצ"ל, אם יכול לברר את תעלומה. ר' פישעל הסכים, ושאל את רבינו לפשר מעשיו. אז סיפר לו רבינו על השיג והשיח שהיה לו עם השד"ר בחו"ל ובארץ ישראל, והטעים לו, "אחרי ששמעתי מהשד"ר דברים נועזים כאלו שלא שמעתים מעולם, הבנתי לא לחנם נאמרו הדברים, בטח הוא שליח מן השמים שנשלח להוכיח לי, שאזכך יותר את נפשי. לכן הסתגרתי בבדידות תקופה ממושכת, בהקדישי את כל הימים והלילות לתשובה ותפלה, עד שנזדכך מאור עיני והשגתי את המדרגה הנפלאה שעל אודותה דיבר השד"ר הנ"ל. ואמת ונכון הדבר האבנים הם אבנים טובות, ולכן לסיבת ההשגה הנפלאה הזאת עשיתי סעודת מצוה, ונתתי לבורא ב"ה הודאה על חלקי". (קודש הילולים ח"ב)

ארץ ישראל

בהגיעו לארץ ישראל קבע רבינו את משכנו בעיר המקובלים צפת. שם יסד בית מדרש שנתהווה למרכז לחסידי העיר. מיד יצאו שמו לתהילה כאיש המורם מעם ונהפך לתל תלפיות לישוב החסידי בצפת. ביתו נהפך לבית ועד לחכמים חכמי ורבני צפת. אף נתגלו בו כוחות כבירים להנהגת והנהלת העיר, ונהפך עד מהרה כאחד מראשי המדברים, הוא כבש לבבות על ידי נמוסיו האציליים ודאגתו לזולת, התחבב על כל השדרות ועל כל העדות. חיבה יתירה שררה בינו ובין הגאון ר' ישראל משקלוב זצ"ל רב ומנהיג העדה האשכנזית, יחד עמדו על המצפה ויפקחו על סדרי העיר והנהלתה.

פרק מיוחד לעצמו, קובעת עובדת מסירתו הנפשית להטבת המעמד הגשמי בעיר. מיד כשקבע משכנו בעיר קיבל תחת ידיו הנאמנות את הנהגת כולל החסידים. וכה כתב הגאון ר' ישעי' הלוי הורביץ זצ"ל  בספרו עדן ציון (דף ג ערך רבינו): "הרה"צ הנ"ז בישיבתו בקביעות בעיה"ק צפת היה בה הרוח החיים, והיה לכל אחבנ"י דשם לישועה ונחמה לחייהם הקשים, שסבלו הרבה מחולאים רעים, ומפחד הערבים הרוצחים, ונוסף עליהם גם דוחק וקושי הפרנסה, שהיו עינם ולבם רק על מתנת אחב"י שבחו"ל, שהיו שולחים להם את נדבת לבם ע"י שד"ר מיוחד שנחית מהכא להתם, כי לא הי אז שום בתי דואר וכו', וכמה פעמים היה מתעכב ע"י איזה סיבה שסבלו עי"ז חרפת רעב ר"ל. ובהופיע עליהם האור הזה כי טוב הצדיק הנ"ז ז"ל, היו מתחממים באורו בעונג רוחני ונפשי".

פעם בעת שהשתטח רבינו על קברי צדיקים בבית החיים בצפת, העיז אחד המלווים, ואמר בביטול: "מי יודע אם באמת נטמן הצדיק פה". ענה רבינו ואמר: "דבר שהוא מסור ומקובל אצל הרבה יהודים, ואין מאמינים בזה, הרי זה אפיקורסות". (אור הגליל)

מסופר: בעיה"ק טבריא תובב"א, התגורר יהודי אחד שבכל ראש חודש הלך לעיה"ק צפת תובב"א לאכול סעודת ראש חודש אצל רבינו. כשנסתלק היהודי אמר: "שרוצה גם עכשיו בעולם העליון ללכת להבת עין, כי הלך אליו בכל ראש חודש". ופסקו בשמים שמוכרחים ליתן לו רשות ללכת, וכשהגיע לרבינו, אמר לו: "שישאר כאן", ואכן נשאר אצלו. (אוצר ישראל ערך רבינו אות יב)

ותרעש הארץ

ביום כ"ד טבת שנת תקצ"ז, עת שהיה הרעש ורעידת אדמה בעיה"ק צפת, עמד אז רבינו והמתפללים בבית מדרשו בין תפילת מנחה למעריב, והאנשים שהיו שם רצו לברוח מן המקום כי חששו שמא יפול הבנין. אך רבינו צוה להם שכולם יתקרבו אליו, ואף הזהיר שאף אחד לא יצא מביהמ"ד החוצה. ואז השתטח על הרצפה בקול בוכים, ואכן החלק הריק של הביהמ"ד נהרס ונחרב, ואף הכתלים נפלו ונחרבו. אולם החלק שעמד בו רבינו מסובב על כל המתפללים לא קרה מאומה ויהי לנס. ולזכר הנס קבעו בביהמ"ד מצבת אבן שבה נחקק והוא עומדת וקיימת עד עצם היום הזה: "מה נורא המקום הזה בית מדרש ר' אברהם דוב האדמו"ר מאבריטץ זצ"ל, שחזה הרעש הגדול על צפת תובב"א בתקצ"ז, ובזכותו הגדולה ניצל חצי ביהמ"ד מחורבן, והאדמו"ר ותלמידיו שרדו בחיים".

רבינו שניצל אז ממות בטוח, התגלה אז כמנהיג בעל שיעור קומה, תיכף קם והכריז: "לא עת בכות וספוד, יש להחיש עזרה לנצרכים, להציל מה שבידי אדם להציל", ואזר חילים כגבור לישע עמו, הוא והגר"י משקלוב עשו למעלה מיכולתם לרפא את הפצועים ולהציל את הניתן להציל.

אח"כ שאלו תלמידיו: מדוע השתטח על הרצפה. ענה רבינו: "כי ראיתי שהאבנים אינם נופלים מלמעלה למטה כדרכם, אלא הם נופלים מקיר לקיר. הבנתי שאין זה רעידת אדמה פשוטה, אלא הס"א לוחם בנו. בעת כזאת אין תועלת לערוך מלחמה נגד. לכן השטחתי על הרצפה, כי ענוה והכנעה הוא הדרך לבטל את הס"א".

ספרו הקדוש בת עין

רבינו השאיר אחריו ברכה ספרו המפורסם בת עין על התורה ומועדים, שנרשמו ע"י תלמידיו מדרשותיו אשר דרש לפני קהל עדתו מדי שבת בשבתו. עוד בחו"ל החל תלמידו הרה"ח ר' משולם זוסמאן מזיטאמיר זצ"ל לרשום אותם, ורבינו היה מגיה אותם. אחרי כן בארץ ישראל המשיך בעבודת הקודש הרה"ח השד"ר ר' ישראל מפאלטישן זצ"ל מצפת. הספר מיוסד על יסוד ספר רבו המאור עינים על התורה, שיסודתו בהררי קודש שיטת החסידות של רבינו הבעש"ט זי"ע.

הספר נתקבל בהערצה גלויה ע"י צדיקי הדור, וביחוד ע"י ידידו הרה"ק רבי מרדכי מטשערנאביל זי"ע, שגזר אומר למהר להביאו לבית הדפוס כי ברכה בו, אף הביע שביעות רצונו מהשם תולדות אד"ם שקרא הר"י מפאלטישן להספר. ברם ההצעה ירדה מהפרק אחרי שרבינו גילה דעתו שהספר יקרא בשם 'בת עין'. ונימוקו עמו: א' מפני שבשם זה מרומז שמו 'אברהם דוב בער' – מנינו של זה כמנינו של זה. ב' מפני שהכניס בכתבים קדושת ארץ ישראל אשר עיני ה' אלקיך בה תמיד. כמו שמובא לעיל.

  פטירתו

בשנת תר"א פרץ מגיפה בעיר צפת והפילה חללים רבים. רבינו הרועה הנאמן קיבל על עצמו להיפטר מן העולם כדי להציל את יושבי העיר. רבינו נפל למשכב, וביום י"ב כסלו תר"א עלה בסערה השמימה. לפני פטירתו אמר: "כי הוא הקרבן האחרון ממגיפת הדבר ואחריו לא תהא עוד מגיפה בעיר זו".

רבינו לא השאיר אחריו זרע של קיימא, אבל הוריש לנו את מורשתו הרוחניות, ספרו הקדוש 'בת עין'.

סיפר הר"ר יעקב זיידה: לפני כמה שנים הרחיבו את בית מדרשו של רבינו בעיר צפת. בשכנות לבית הכנסת היה גר עורך דין אחד, שהתנגד מאד לבניה, ותבע אותם למשפט. העורך דין אכן ניצח במשפטו, ובבית המשפט קנסו אותם בקנס בסכום גדול. גבאי בית הכנסת פנו אליו בבקשה: היות שאין להם די כסף לשלם את הסכום בבת אחת, שיואיל לקחת מהם בתשלומים". הוא הסכים להם. למחרת מסר לו אחד הגבאים צ'יק על חלק מהתשלום. לפתע באמצע הלילה, שמע הגבאי דפיקות חזקות על דלתו, הוא פתח את הדלת, והנה לפניו העורך דין חיור כסיד. מיד אמר לו העורך דין: הנה קח תיכף ומיד בחזרה את הצ'יק". לתמיהת הגבאי, ענה לו העורך דין: "בחלומי ראיתי איש הדור פנים, ואמר לי שהוא ה'בת עין', ומזהיר אותי שאם אני לא מחזיר תיכף ומיד את הצי'ק ומבטל את כל התביעה, רע ומר יהיה סופי. לכן בעוד נשמתי בו קמתי ממיטתי להחזיר לך את הצי'ק, והקנס בטל ומבוטל". [יכולים לראות היום את הצילום צי'ק, ואת הסיפור בכניסה לבית המדרש].

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן                  מקורות: תולדותיו בספרו בת עין

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *