הרב חננאל סהר – 'סיום'
בשבת הקרובה יחול אי״ה סיום המחזור השלושה עשר של לימוד הדף היומי,
וברכה רבה שלוחה לכל המסיימים די בכל אתר ואתר!
ובמהרה נזכה ונחזה בהרמת קרנם של עמלי תורה והוגיה! בסימן טוב ובמזל טוב!!
הנה חז״ל הפליגו רבות במעלת הסיום,
ומפורסמים דברי אביי ״עבידנא יומא טבא לרבנן״ (שבת קיח:)
וללא ספק גדולה ועצומה מעלת לומד התורה ואין למעלה ממעלתו,
באשר תלמוד תורה כנגד כולם (מסכת פאה פ״א משנה א).
וכל חפצים לא ישוו בה ואפילו חפצי שמים (כדברי הירושלמי).
אבל זאת יש לברר מה הוא העניין בסיום דווקא ובמה גדלה יותר מעלתו של המסיים?
והנה אדם הלומד מסכתא קטנה ובה דפים מעט וסיימה, יש בו מעלה על אדם שלמד מסכתא
גדולה וארוכה ממנה, אך לא זכה לסיימה, הלא דבר הוא?!
ולבאר ענין זה יש בנותן טעם להביא מדברי אדוננו המהר״ל,
המאריך וחוזר כמה פעמים בכמה מספריו:
דיסוד האבלות והצער – בהפסד ובהעדר, ויסוד השמחה – בשלמות.
וכלשונו: ״ראויה היא השמחה כאשר יש מציאות שלימה״ (תפארת ישראל פ״ל)
וביאורו, שהשמחה שורשה בהרגשה דקה בנפש שכל דבר מונח במקומו הנכון,
ואין אף דבר הנוגע ונוטל מן המוכן לחבירו כמלא נימה,
ואדרבה, להיפך, כל חלק תורם ומוסיף להרחבת ולהשלמת העניין.
ואילו כאשר ישנה תחושה שחלק אחד נוטל מחבירו ולא די שאין הם משלימים דבר אחד,
אלא אף ממעטים ממנו – ע״י שכל אחד דורש לעצמו זו היא מציאות ההעדר והעצבות.
ולכן שלום (מלשון שלם) מצמיח שמחה, ומחלוקת (מלשון חלק)יוצרת עצבות!
וכמאמר הכתוב: ״יהי שלום בחילך שלוה בארמנותייך״. ודוק.
וראה זה פלא, המקור הראשון והקדום ביותר לסיום והשמחה הקשורה בו,
מובא בחז״ל בענין חלום שלמה המלך אשר בו בקש לב שומע להבין בין טוב לרע,
ובהקיצו מחלומו הבין וידע שנתקיימה בקשתו ״ויעש משתה לכל עבדיו״ (מלכים א' ג' טו')
ובמדרש שם ״אמר רבי יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה״
[וזה הוא המקור לסעודת החתנים (׳הקידוש׳) שעושים חתן תורה וחתן בראשית
בשמחת תורה כמבואר בבית יוסף סימן תרס״ט ס״ק ג׳]
וכל מעיין ישר, יחזה כי לכאורה אין הנדון דומה לראיה כלל וכלל,
וכי שלמה סיים מסכתא או זכה לגמרה של תורה בחלומו?
והלא שמחתו היא על אשר נתקיימה בקשתו וזכה בחכמה ובלב שומע?! אתמהה.
ולפי המבואר נאים הדברים ומתיישבים כמין חומר!
דכל שמחת הסיום ועניינה באשר אדם מחזיק בידיו דבר שלם,
וכל דפי המסכת או פסוקי התורה משלמים ליחידה אחת גדולה ומושלמת.
ואין דומה השונה דף אחד או פסוק אחד אשר ודאי שכרו גדול אך שלימות אין בידו,
לשונה מסכת שלימה או תורה שלימה אשר דבר שלם יש לו,
ומלבד מעלת התורה כשלעצמה אף תורה שלימה (באותו ענין) יש בידו!
וזה הסוד גילה לנו שלמה המלך החכם באדם, כאשר הרגיש שיש בו לב שומע,
להבין בין טוב לרע ולסדר כל דבר על מכונו ומתכונתו- אין לך שלימות גדולה מזו,
וממילא אין לך שמחה גדולה מזו, מיד ״ויעש משתה לכל עבדיו״
[ואצל שלמה המלך החכם באדם הגיע ענין זה לתכליתו
ולכן שמו הוא ‘שלמה׳ – שהשלום שלו וכמבואר בחז״ל. ודוק.]
ומעתה, מכאן למדו חז״ל בעומק דעתם- מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה,
כשאנו מחזיקים בידינו דבר שלם -תורה שלימה.
ומשום כך, אביי כשאמר עבידנא יומא טבא נקט זאת בלשון ׳דשלים מסכתא׳ מלשון שלימות!
ומה נאה ומתקבל שמו של ענין זה המובא באחרונים בשם ׳סיום׳,
אשר בלשון חז״ל ׳מסויים׳ אין פירושו רק לגמור, אלא פירושו ׳מוגדר׳
וכדמצינו (ב״ק צד:) ״הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסויים״ (ועיין פירוש רשי שם)
דלסיים הדבר הוא שיש בידך דבר שלם המוגדר ומסויים.
(וכעין לשוננו היום: ׳אני רוצה חפץ מסויים זה׳)
וכמה מתאימים כאן דברי המהר״ל (בהשאלה):
ראויה היא השמחה כאשר יש מציאות שלימה, ואין לך מציאות שלימה יותר מתורה שלימה!
יהי שלום בחילינו שלווה בארמנותינו,
בזכות הבנאים האמיתיים, הבונים בעמלם בנייני רוח- העומדים לעד לעולם,
המרבים בתורתם שלום ושמחה בעולמנו,אל תקרי בניך אלא בוניך!
הדרן עלך ש״ס בבלי והדרך עלן בעזה״י !!
שבת שלום מנוחה ושמחה!
להערות והארות ניתן לפנות כאן
הרב חיים אטיאס – הלכות סיום מסכת
בגמ' (שבת קיח) "אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא דרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן" (כשהייתי רואה בחור חריף שסיים מסכת, הייתי עושה יו"ט לבני הישיבה).
וכעין זה מצינו על סיום מצוה במסכת בבא בתרא (קנא), שיום ט"ו באב קבעוהו ליום טוב משום שבתאריך הזה סיימו את כריתת העצים לצורך המערכה שעל המזבח, ושמחו על גומרה של מצוה.
וכ"כ הטור והבית יוסף בשם מדרש שיר השירים, "ויעש שלמה משתה לכל עבדיו, אמר רבי יצחק מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה וע"פ מדרש זה נהגו לעשות משתה ושמחה ויום טוב לסיומה של תורה ולהתחלתה בשמחת תורה"
ובהלכות תלמוד תורה פסק הרמ"א כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה ונקראת סעודת מצוה.
על מה עושים 'סיום':
סיום תנ"ך
סיום מקרא בעיון עם המפרשים, כתב באגר"מ שנחשב לסעודת מצוה, וכ"כ במשנה הלכות שאם למד מקרא או נביאים בדרך לימוד, ולא כאומר תהילים ע"י רפרוף בעלמא ודאי שעושה סעודה לגומרה של מצוה. ובתשובות והנהגות כתב לגבי סיום בערב פסח שבשעת הדחק יכול לעשות סיום על נביא ולצאת בזה.
משניות
נחלקו האחרונים אם אפשר לעשות סיום מסכת על לימוד משניות, בספר בנין שלמה כתב שבסיום מסכת שעושים בע"פ משום תענית בכורות – אפשר להקל בשעת הדחק גם כשסיים משניות עם פירוש הברטנורא וקצת מקיצור תוי"ט. וכן ביביע אומר כתב להקיל בסיום אפילו מסכת משניות אחת (ואפי' מסכת קטנה), כשלמד אותה עם פירוש הברטנורא (וכתב שדין זה הוא רק לעצמו, אולם אין להקיל בזה כדי לפטור את חבירו על ידי סיום זה מתענית בכורות וכדו'). וכ"כ במשנה הלכות שאם לומדים משניות בעיון יעשו סיום מסכת. וכ"כ הגר"נ קרליץ שלימוד סדר משניות נחשב לסיום. אולם בשו"ת פרי השדה כתב שאין להקיל בזה. וכ"כ הגר"ח קנייבסקי שלא מועיל סיום מסכת על משניות.
מסכתות קטנות
סיום מסכת תמיד, כתב הגר"ח קנייבסקי שאין לעשות עליה סיום כיון שאין תלמוד בבלי על כל פרקיה, ובאור לציון כתב שאפשר.
זוהר
סיום הזוהר הק' – כתב ביב"א שעולה לסיום אף שאינו מבין מאי קאמר. ואפילו על ספר אחד מהזוהר יכול לעשות סיום.
שולחן ערוך
סיים חלק בשולחן ערוך (או"ח / יו"ד וכדו') כתב במשנה הלכות שראוי לעשות ע"ז סיום.
מדיני המסיים
סיים המסכת שלא כסדר (שלמד פרק ג' ואח"כ השלים פרק ב') – אין זה מעכב ויכול לעשות סיום מסכת (מנח"י, אורל"צ, חזו"ע).
קטן שעשה סיום מסכת, אם ברור שלמד וסיים המסכת כהלכתה – וודאי שנחשב לסיום ולסעודת מצוה (בצל החכמה, שבט הלוי).
כשמסיים המסכת יתחיל מיד המסכת שרוצה ללמוד אחריה וכמ"ש הטור גבי שמחת תורה "רגילין להתחיל מיד בראשית כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד".
המסיים את הש"ס פעם ראשונה בחייו, אף ששמחתו מרובה – בכל אופן לא יברך שהחיינו (הגר"ח קנייבסקי).
סיום מסכת בשותפות
קבוצת אנשים שחלקו ביניהם דפים מן המסכת, י"א שנחשב לסיום (שדי חמד ועוד) ויש אומרים שאין מועיל. ולענין להיפטר עי"ז מתענית בכורות – כתב בחזו"ע שאינו מועיל.
נפילת אפיים כשיש מי שסיים מסכת
נשאל ביבי"א על קבוצה שנתקבצה לסיום מסכת, והמסיימים והמזומנים מתפללים מנחה לפני הסעודה, אם יאמרו וידוי בתפילתם, וכתב שלא יאמרו וידוי ונפילת אפיים במנחה. וציין לדברי שו"ת פרי השדה שכתב שמעיקר הדין היה נראה לומר שבשחרית יאמרו, ובמנחה לא יאמרו – ומ"מ כתב שהמנהג לומר.
שמיעת 'הסיום' דרך הטלפון
שמיעת סיום מסכת דרך טלפון חשיב גם למצוה, ויוכל עי"ז להיפטר מן התענית בערב פסח בשם הגריש"א והגרשז"א). והגר"ח קנייבסקי השיב לשואל שלא מהני, וכן בתשובות והנהגות פקפק ע"ז מאוד.
סעודת הסיום
אם סיים המסכת ביום אחד יכול לעשות הסעודה עד שבוע אחרי, ותחשב הסעודה לסעודת מצוה (חוות יאיר).
אין אדם רשאי לקנות את מצותיו מכספי מעשרות (רמ"א), ולכן יש שרצו לומר שאסור לעשות את סעודת הסיום מכספי מעשרות שלו. ויש חולקים.
מותר לקבוע סעודת סיום בערב שבת (ביה"ל ושולחן שלמה), ובקצות השולחן כתב שישייר קצת מן הסיום לזמן אחר ולא יסיים בער"ש, וכ"כ בחזו"ע לדחות את הסיום לאחר השבת, אף אם זמנה בערב שבת. והגר"נ קרליץ כתב שאם מסיים בער"ש יכול לקבוע סעודה, אבל אם סיים קודם – אין סיבה שיעשה בער"ש.
כתב בחזו"ע להתיר לעשות סיום מסכת עם סעודת הפורים (וה"ה בשאר סעודת יו"ט), ואין בזה משום עשית מצות חבילות חבילות. והגרח"ק כתב שנכון לא לאחד את הסעודות אלא לעשות כל סעודה בפני עצמה.
כתב בכה"ח שבברכת המזון של סעודת הסיום יאמר 'מגדול' ישועות מלכו (והביא דבריו ביבי"א).
להערות והארות ניתן לפנות כאן
קורא את הטור שלכם בשקיקה כל שבוע