הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • רבי שמואל פרומקין זצ"ל 'השותק מצ'ורטקוב'

הרב שמואל פרומקין זצ"ל הידוע בכינויו "השותק מצ'ורטקוב": נולד בשנת ה'תר"ה בכפר סלאווצין. עוד בצעירותו נחשב לעילוי, ולמד בהתמדה עצומה ומילא כרסו בש"ס ובפוסקים. הוא אף קיבל סמיכה לרבנות. אולם הוא לא רצה להשתמש בכתרה של תורה, ולכן העדיף להתפרנס מיגיע כפיו, כדי לקיים את הנאמר: "גדול הנהנה מיגיע כפיו".

הוא החליט לגור בזדאנסק מחוז זמושץ, שם עסק במסחר במתכות ואבק שריפה. בעקבות אסון שבו נספו רעייתו ובתו גזר על עצמו שתיקה, ולמעשה במשך יותר מ-40 שנים עד יום מותו שתק ולא הוציא דברי חולין מפיו. נפטר בי"ב טבת ה'תרפ"ח חי כ-83 שנים. כאות הערכה על העונש שגזר על עצמו בציווי רבו, האדמו"ר ר' דוד משה מצ'ורטקוב, על ציונו מופיעים המלים הבאות: "האיש הפרוש מחמדי העולם ועסק בתורת ה'. החסיד המופלג השותק שמואל בר מאיר שמעון"

אביו: רבי מאיר שמעון פרומקין.

להלן הסיפור המופלא, שהביא לשתיקתו של החסיד, ויש בו כדי ללמדנו עד כמה עלינו להיזהר בטרם נוציא מלה מפינו, לבל נצטער עליה כל ימי חיינו. ומעשה שהיה- כך היה: היות שהחסיד הרב שמואל פרומקין לא אבה להשתמש בכתרה של תורה, חיפש לו עבודה ובחר להיות כסוחר. הקב"ה סייע בעדו, ועד מהרה קרנו עלה והפך להיות לאחד מעשירי העיר צ'ורטקוב.

עושרו לו זכה, היה בזכות, כי הצליח לקבל זיכיון לספק לחיל-התותחנים האוסטרי אבק שריפה. מחסנים ומרתפים רבים היו בחצרו, שבהם אחסנו את הסחורה אותה היה מספק לצבא הקיסר. שנים רבות חי בנחת ובשלווה בביתו יחד עם רעייתו ובתו, ותורה וגדולה היו על שולחנו.

פעם פרצו בינו לבין רעייתו חילופי דברים, היה זה בגלל דבר של מה בכך, אבל בשל כעסו לא נצר את לשונו, ונפלטו ממנו דברי קללה כלפי אשתו: "הלוואי שתשרפי" כך אמר ר"ל.

הדברים אך יצאו מפיו, וכל כולו חש רעד וחלחלה: "אוי ואבוי, איזה דיבורים אסורים הוצאתי מפי?! מה אעשה עתה?" מובן שהוא התחרט מיד על דבריו, אך את הנאמר אין להשיב ולעיתים דברי האדם מתקיימים כשגגה היוצאת מפי השליט. לא חלפו ימים אחדים, ואשתו ירדה לאחד המחסנים כדי להוציא משם חפץ שהייתה צריכה לו. במחסנים שררה אפילה מוחלטת שהייתה הכרחית מבחינה בטיחותית, כדי שהאוויר יישאר קריר, מכיוון שהאוויר באותם המחסנים היה ספוג בגזים רעילים.

האישה בחוסר זהירות וייתכן שגם לא הייתה מודעת לסכנה שבדבר הביאה עימה נר, והדליקה אותו כדי לחפש אותו חפץ לאורו. התוצאה המחרידה לא אחרה לבוא: הגזים התלקחו ובמחסן פרצה שריפה. אבק השריפה התלקח, והחלו התפוצצויות אדירות אשר איימו גם על העיר כולה. המחסנים נשרפו כליל. אולם כתוצאה מן האסון המחריד, רעייתו ובתו נספו. למותר לתאר את הצער, שאחז את כל תושבי העיר. לבו של הבעל החל נוקפו על פליטת פיו, שפלט כלפי אשתו בעידנא דריתחא שלא

מדעתו, וכך איבד את אשתו ובתו, וכילה את ממונו. כל בני העיר באו לנחמו, אך הוא סירב לקבל ניחומים. הוא האשים את עצמו, בכך שהוא גרם לאותו האסון – "למה לי חיים, טוב מותי מחיי" זעק.

כאשר קם מן השבעה, לקח איתו 90 רובל- סך הנדוניה שהכין לצרכי נישואי בתו ונכנס לאדמו"ר רבי דוד משה מציורטקוב. בכה והתחנן בפני הרבי, שימצא לו דרך תשובה, כדי שיוכל לתקן את חטאו הנורא. הצדיק, שהאסון נגע לליבו, ניחמו במילים רכות וחמות. לבסוף אמר: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, אין תשובה ותיקון יותר יעיל לחטא כזה מאשר השתיקה". בדבריו אלו התכוון האדמו"ר, כי להבא יהיה זהיר בלשונו, ואל יוציא דברים מפיו ללא מחשבה.

במשך כל שעות היממה ניתן היה למוצאו בחצר קודשו של הרבי מטשורטקוב, יושב ולומד, עד שסיפרו עליו, כי סיים למעלה מחמש- עשרה פעמים את כל הש"ס עם המפרשים הראשונים והאחרונים והיה בקי בכל הש"ס. כשהיה זקוק לדבר מה, היה משתמש ברמיזות, בתנועות ידיו, ואם בכל זאת לא תפסו את רמיזותיו, היה כותב על פתק את מבוקשו. תושבי העיר העריצו אותו מאוד והתייחסו אליו ביראת כבוד והערצה רבה, בראותם את התנהגותו ודבקותו בעבודת הבורא, אך הוא היה בז לכל גינוני הכבוד. בסוף ימיו היו אף כאלו שרצו להכתירו כרבי. אך הוא סירב בציינו על פתק בצחות כי תיכף עוד יעשוהו לאליל. כי הרי "פה לו- ולא ידבר שהרי גזר על עצמו שתיקה. עיניים לו- ולא יראה כי כהו עיניו אוזניים לו- ולא ישמע כי כבדו אוזניו משמוע". זהו סיפורו הנורא של השותק מצ'ורטקוב.