הילולת רבי יעקב אביחצירא זי"ע

הצדיק הקדוש המקובל האלוקי רבי יעקב אביחצירא זצ"ל: נולד בשנת ה'תקס"ה בתאפיללת שבמרוקו. מקובל, חסיד, מלומד בניסים. מנהיג, מורה ומחנך, גאון מופלג, ענוותן, אציל רוח, איש רב חסד, בעל רוח-הקודש. בצעירותו למד אצל אביו, רבי מסעוד, את כל התנ"ך עם טעמי המקרא ולאחר מכן כל המשנה וכל התלמוד.

מנהיג הקהילה בתאפיללת. שימש כרבה ומנהיגה במשך עשרות שנים. רצה בכל מאודו לעלות לארץ אך בגלל התנגדות של בני הקהילה נמנע ממנו. ניסה לעלות לארץ שש פעמים! אולם לא זכה בכך. בשנת ה'תר"מ כשניסה לעלות בפעם השישית הצליח לשכנע את הקהילה שלא ימנעו ממנו. בדרכו לא"י עבר דרך דמנהור ושם נפטר.

מלומד בניסים. בעל רוח-הקודש. היה לו את גילוי אליהו הנביא. אהב להתבודד ולהתייחד בלימודו שרובו ככולו היה בקבלה. התעניין גם בצרכי עדתו ודאג לעניים. הרבה בנתינת צדקה וביתו היה פתוח להכנסת אורחים. היה יוצא לאסוף כסף ולאחר מכן מחלקו לנזקקים. ממרחקים באו לקבל את ברכתו. נערץ היה על ידי ההמון המוסלמי ו'השיך הגדול' המוסלמי אשר היה ממעריציו הגדולים ועמד איתן לימינו ולימין קהל היהודים. נפטר ב-כ' בטבת ה'תר"מ חי כ-75 שנים. ציונו בדמנהור.

אביו: ר' מסעוד. מרבותיו: אביו, ר' מסעוד. בניו: ר' מסעוד, ר' אהרון, ר' אברהם ור' יצחק. בנותיו: מרת פריחה נישאה לר' תורג'מן ומרת אסתר נישאה לר' מכלוף אדהאן. מספריו: חיבור על "עץ חיים" נשרף מיד שסיים את כתיבתו, משום שהדור לא היה זכאי לפירוש זה. • דורש טוב • שערי ארוכה • פיתוחי חותם • שו"ת יורו משפטיך ליעקב • בגדי השרד • מחשוף הלבן • מעגלי צדק • גנזי המלך • אלף בינה • יגל יעקב • לבונה זכה • שערי תשובה – על ענייני תשובה ושבת קודש.

בעת שביקר בעיר גראמא, התארח בביתו של ר' מכלוף הלוי, שכיבד את הצדיק מאוד. בסעודת הצהרים של יום חמישי בשבוע, הפציר בעל הבית מרבינו כי ישבות אצלו בשבת, והוא ידאג לו לכל מחסורו. אולם רבינו מסיבותיו סירב להזמנה, ואמר כי עליו להגיע לביתו שבתאפיללת בטרם תיכנס שבת. לקראת סוף אותה סעודה, נכנס אל החדר גדי אחד מן הצאן של בעל-הבית, ושם את רגליו על השולחן שישב רבינו.

ר' יעקב התבונן בו, ואמר לר' מכלוף: "עתה מוכרח אני לשבות אצלך, ובתנאי שתשחט את הגדי, ותעלהו לשולחני, משום שנשמה גדולה של תלמיד חכם התגלגלה באותה בהמה, ואני צריך לאכול את בשרה בכוונות, למען יזכה לתיקון הראוי. ר' מכלוף הסכים בשמחה, ואף כאשר קרא לשוחט הראה לו את הסכין. כשהסתיימה סעודת ליל-שבת, וכולם פרשו לשנתם, שמע בעל הבית, שלן באותו חדר של רבנו, כי מישהו מדבר עם הרב, באומרו: "כשם שזכיתי לבוא למקומי ועל תיקוני, כך יוסף לך הקב"ה גדולה על גדולתך, ותזכה לאריכות ימים ושנים". כששאל את רבנו לפשר העניין, גילה לו, שהיה זה אותו ת"ח שהתגלגל בגדי, ובאכילתו אמש, נתקנה נשמתו וחזר למקומו.

באחד הימים, בעודו עוסק בתורתו של האריז"ל, לצורך העמקת הדברים, ביקש רבינו את הספר "ארבע מאות שקל כסף", שחיברו ר' חיים ויטאל זצ"ל. כאשר השמש הביא לפניו את הספר, הסתבר כי עכברים כרסמו כשלושים דפים מהספר. התיישב רבנו והוסיף מדעתו את הדפים החסרים. בין הבאים לבית-רבינו, היה איש סוחר, שנהג לנסוע מעיירה לעיירה לצורך פרנסתו. את רוב עושרו והצלחתו, תלה בברכת הצדיק שהעתיר עליו בכל פעם שבא לבקרו. מאחר ורצה אותו סוחר ליהנות את רבנו, נהג לחפש בכל מקום ספרים ישנים ועתיקים או כאלו שזה עתה יצאו לאור, אותם היה רוכש במיטב כספו ומביאם לרבינו. פעם, באחת מנסיעותיו מצא רק ספר אחד שהשביע את רצונו, היה זה 'ארבע מאות שקל כסף'. בחזרתו לעיירה, נכנס ראשית לביתו של רבנו לבקשת ברכה. אך נכנס אל חדרו, פנה אליו הרב באומרו: "האם הבאת לי ספר?", והסוחר ענה שכן, אלא שהספר נמצא באכסניה סמוכה. רבינו, שהיה בעל רוח-הקודש, ידע מיד באיזה ספר מדובר, וביקש ממנו: "בבקשה, תביא לי אותו עכשיו". מיד רץ הסוחר לקיים את בקשת רבינו, והגיש את הספר לפניו. רבינו

מיהר להשוות את הכתוב בספר המקורי, ואת מה שהשלים מדעתו, ומצא את כל אותם שלושים הדפים זהים מילה במילה.

באחד הימים, התארח רבנו בטנג'יר, בביתו של ראש הקהל. כאשר נפוצה השמועה, מיד הגיעו אנשים רבים לבית. בין האנשים הגיע גם רב העיר, רבי מרדכי בן ג'ו. והנה, מבחין הרב, שרבנו לוחש דבר-מה באוזנו של משרתו, והמשרת יוצא חוץ לחדש ושב אחריו לאחר מספר דקות. רגע לאחר מכן, הוצרך רב העיר לצאת מן חדרו של רבנו, והנה הוא מבחין בבעלת-הבית ועיניה זולגות דמעות.

לשאלת הרב, מדוע היא בוכה, ענתה האשה, כי זה עתה בא המשרת והודיע לה כי רבנו מצווה, שלא תכין דבר מאכל, כי לא יאכל ממעשה ידיה. רב העיירה התפלא, מאחר ואשה זו הייתה כשרה ובעלת יראת שמים. נכנס הוא לרבנו בשאלו, מדוע לא יאכל ממעשה ידיה של בעלת הבית?, והנה, רבנו משיב להפתעתו, כי גלוי לפניו, כי בעלת-הבית, זה עתה חטאה בחטא חמור ועברה עבירה בסתר, ולכן אינו רוצה ליהנות ממעשה ידיה. כאשר רב העיר מסר את תשובת הרב לאשה, נדהמה בעלת הבית והודתה כי אכן עברה כעת עברה חמורה. אולם מעשיה היו בסתר, ואין זאת כי אם רוח הקודש דברה מתוך גרונו של רבנו.

פעם אחת, כששב רבינו מאחד הכפרים הסמוכים למחוז תאפיללת, גילה, ששכח את אחד הספרים. היות וכבר היתה שעת לילה, וכדי להגיע לכפר הסמוך היה צורך לעבור ביער עבות, לא היה ניתן לשכור עגלה. על כן קרא לאחד מתלמידיו וביקש ממנו כי יביא את ספרו. על אף הקושי בדבר, התלמיד הסכים. כאשר הגיע ליער, ראה נחש אדיר בממדים, שראשו כפליים מראש אדם. התלמיד סבר כי כאן תהיה קבורתו, והחל לומר 'שמע ישראל'. והנה, מבחין הוא שהנחש בכל פעם שמגיע הוא אליו, זוחל מספר מטרים לפניו וממתין לו. הבין התלמיד כי הנחש הוא שליח. וכך המשיך עד שהגיע למקום ומצא את הספר. גם בחזרתו הנחש זחל לפניו. כאשר הגיע לבית-רבינו, שאל הרב אם שלח שליח טוב שישמור עליו בדרך המסוכנת.

מתורתו

א. וזה הוא שאמר: 'וכל בנייך למודי ה' ורב שלום בנייך.' – 'למודי' אותיות: מל יו"ד. דהיינו: על ידי המילה מתגלית היו"ד, ואז בזה: 'ורב שלום בנייך' – שיצאו מכלל שד, ונכנסו לכלל שדי, ושדי הוא ביסוד, והיסוד, ויסוד הוא שלום.

או גם אפשר לרמוז: שביום המילה הווי מחילת עוון לכל הנמצאים שם, כמו שאמרו רז"ל. וזה הוא שאמרו: 'וכל בנייך למודי ה' – 'למודי' גימטריא: 'המילה'. כמו שכתבנו שהווי, שכשבנייך מקיימים מצוות המילה בזה: 'ורב שלום בנייך' – שהווי שנסלח עוונם, ואין שלום גדול מזה.

ב.'אלו האכילנו את המן, ולא נתן לנו את השבת – דיינו.' – כאן בא לרמוז מה שכתוב במדרש: 'לא זז מחבבה עד שקראה אחותי'. והוא משום שבאכילת המן, השווה אותנו עם המלאכים, ובנתינת השבת השווה אותנו עם כבודו יתברך, שכמו שהוא שבת, גם אנחנו ציווה לנו להיות שובתים להידמות לו יתברך, וזהו מעלת השבת שגדולה ממעלת המן, שבמן לא נחשבנו כי אם למלאכים, ובשביתת השבת נחשבנו דוגמא של כבודו יתברך.

אחרי זה אמר: 'אילו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני – דיינו.' הנה כתבנו שבאכילת המן נשתווינו למלאכים, ובשביתת השבת נשתווינו לכבודו יתברך,

והלא לכאורה, לא יאמנו דברים אלה, שאיך דומה הוא יתברך ומלאכים ממעל לרקיע, עין לא תשורנו, ואנחנו אומרים: שהם אחינו, ולזה באה הקרבת הר סיני, שראינו המלאכים וכבודו יתברך, פנים בפנים והם אומרים: אחינו אתם, אחינו אתם. אם כן מה גם שיש לו ספק בדבר הזה, שאנו אחים למלאכים, ולהקב"ה, במעמד הר סיני נתבטל הספק ההוא.