מילדותו שקד על לימוד התורה מתוך פרישות וידע בעל פה את כל ספרי "היד החזקה" של הרמב"ם [רבי משה בן מימון]. נודע כבקי בחכמת התכונה והאסטרונומיה, בתורת הנגלה והנסתר ובתורת החסידות. לכל עניין בתורת הנגלה מצא מקבילות או ביאורים בתורת הנסתר וכן להיפך. נסמך להוראה על ידי ר' שלום מרדכי הכהן שבדרון [מהרש"ם מברז'אן], בגיל 19 נשא לאישה את בת דודו – אדמו"ר רבי מאיר משאץ [אח של אביו] והרבנית דינה והתגורר בשאץ.

מהנהגותיו ומעשיו

הסתגר בביתו ושקד יומם ולילה על לימוד התורה, התפלל באריכות ודביקות, ישן כ – 4 שעות ביממה ואכל רק פת במלח. כיהן כאב״ד [אב בית דין] בעיר שאץ, השיב לשאלות הלכתיות שהופנו אליו ממקומות שונים והתפרסם כפועל ישועות.

בשנת ה'תרפ"ז הגיע לאנגליה ולבקשת מכריו שמוצאם משאץ נשאר להתגורר בלונדון. ייסד את תלמוד התורה "יסודי התורה" ודרש כי ילמדו רק באידיש ולא באנגלית, הקים והכשיר מקוואות. עורר על שמירת השבת, הקפיד לקיים מצות הכנסת אורחים ורק בשבת התפלל במניין. מעת לעת כתת רגליו בין עשירי אנגליה ואסף כספים על מנת להעניק צדקה לכל נזקק ובפרט לעניי ארץ ישראל. מעולם לא נגע בכתבי עת ומיעט להשתתף בשמחות אליהם הוזמן אפילו של נכדיו על מנת לא לבטל לימוד תורה. הוכיח ופסק כי כל הקמח המיוצר מחיטים שצמחו באנגליה אינו כשר להכנת מצות היות ומזג האוויר באנגליה לח כל השנה ולכן קיים חשש חימוץ.

אחרית ימיו

נפטר בכ"ב בטבת תשי"ח ונטמן בבית החיים "עדת ישראל" שבשכונת "אנפילד" בעיר. קברו הוא מוקד עלייה להמונים ובפרט בימי שישי.

צוואתו

בצוואתו (המופיעה על פי בקשתו המודפסת באהל הציון בעברית ביידיש ובאנגלית) הוא מבטיח שיעורר רחמים אצל אבותיו עבור כל מי שיעלה לציונו, ידליק נר לזכותו, ויקבל על עצמו קבלה כלשהי של התחזקות במצוות או בלימוד תורה. עוד ביקש בצוואתו שלא יכתבו על המצבה תוארים מופלגים ובפרט שהתואר "צדיק" לא יופיע בה.

ציטוט מצוואתו

עוד זאת אומר בעניי, ידוע שתמיד רציתי להשיב רבים מעון, ולפעמים ב״ה עלתה בידי לי כהוגן. רצוני בזה אי״ה גם אחרי פטירתי מן העולם הזה השפל לג״ע, והיינו כן, מי שיצטרך ישועה ורפואה לו או לזולתו ילך על קברי ויעשה כזה, בבואו(טוב אם אפשר ביום ו׳ עש״ק בבקר) ידליק נר אחד עבור הנשמה שתלך ותודיע לי כי אני מתבקש. ואז ידליק ב׳ נרות עבורי, ויאמר המבוקש והשמות. ברור שאלך לאבותי הק׳ שהם יעוררו רחמים לישועה ורפואה. אבל תנאי כפול, שהמדובר או זולתו יבטיח לי להטיב דרכו לשמים בדבר אחד. מי שחנותו פתוחה בש״ק יבטיח לי שיסגור, מי שהיה מגלח זקנו בתער באיסור יעשה עתה במספריים, אשה שלא שמרה ר״ל נדה וטבילה מעתה תבטיח לי שתשמור כתורה וכהוגן, האשה שגילתה שערות ראשה תבטיח לשאת שייטל, איש בן תורה שאינו לומד יבטיח שמעתה ילמוד בכל יום ויום ודוקא גמרא, וכדומה כל אחד יבטיח איזה דבר טוב להטיב מעשיו, אז אי״ה אראה להשתדל לעורר רחמים. אבל זאת ידעו כל הבאים אלי ויבטיחו כנ״ל, לקיים מוצא שפתיהם, לא לשטות אותי לשעתו חייו ח״ו כי אז אהי׳ ברוגז גדול, ודי בעוה״ר ההשטאות בעוה״ז לא בעולם האמתי, וכל זה הנ״ל יהי׳ נכתב על דף בשפת יודיש וענגליש באר היטב.

בניו וחתניו

רבי יצחק, חתן רבי לייבוש מרדכי משינאווא. נפטר לפני מלחמת העולם השנייה. אלמנתו וילדיו נרצחו בשואה.

רבי יעקב, חתן הרב יוסף דב סיגל. נפטר בחיי אביו. דברי תורתו הודפסו בספר "שארית יעקב".

רבי יחיאל מיכל, חתן רבי אלעזר הורוביץ ממעליץ. נפטר בחיי אביו. דברי תורתו הודפסו בספר "שארית יעקב".

חתנו, גיסו ובן דודו רבי יואל משאץ מונטריאול. חתנו רבי יעקב הלברשטאם, האדמו"ר מטשאקאווא. חתנו רבי ישכר בער מוואדיסלב

חלק מצאצאיו משמשים כאדמו"רים, מהם: האדמו"ר ממעליץ באשדוד, האדמו"ר משאץ ב"ב. האדמו"ר משאץ אשדוד. האדמו”ר משאץ דראהביטש, האדמו”ר משאץ באנטוורפן והאדמו"ר משאץ בבית שמש.

ספריו

דברי תורתו נכתבו בסדרת ספרים בשם "דעת שלום" על סדר "פרק שירה", וכן ספר "דעת שלום" על הרמב"ם ושולחן ערוך.

מתורתו

ביאור נפלא בסיפורי סבתא: שרה אמנו מבקשת להקל על שנות הגלות ע“י קושי

השעבוד כדי שיוכלו לקבל תורה

ומספר רבי שלום שאצער: ’נהירנא כד הוינא טליא‘ וכדרך הנערים לא רציתי לאכול, והאמא היתה מספרת סיפור כדי להכניס המאכל לתוך פי, אמי הרבנית הצדקנית היארצייט שלה כ“א שבט סיפרה לי את הסיפור הזה כשהיתה מאכילה אותי, וכך סיפרה לי, שפעם אחת היתה סבתא שהיו לה הרבה בנים ולא יכלו ללכת לחידר, הלכה ליער לאסוף קסמים ועצים לבשל המאכלים, כשחזרה מהיער בישלה עם העצים דיסה עם חלב, לאחר שהילדים שבעו הושיבה אותם על העגלה ואמרה להם לכו לכו לחידר ללמוד תורה‘ ולדברי הרשב“א יש להבין מה סיפרה אמי בזאת הסיפור.

וכן ידוע שרבי יהושע לייב דיסקין היה מבאר השיר שאמו היתה מזמרת לו ’ציגעלע מיגעלע‘ ואמר שרמוז בזה ב‘ דעות במדרש בשיר השירים רבה, איך תהיה גאולת ישראל, אם יאמר להם הקב“ה ’צאי גולה‘ או צאי מגולה‘ וזהו ציגעלע מיגעלע. כי כל מה שהילד שומע, זה משפיע על נפשו, אם מספרים לו סיפור מה שאחד מתל אביב המציא, השפן הקטן, איך יכול דבר כזה להשפיע עליו? וכך ביאר רבי שלום שאצער את הסיפור של אמו, הסבתא הזקנה היא שרה אמנו, ואמרו בגמ‘ מגילה יד, ששרה אמנו נקראת יסכה שהיתה סוכה ברוח הקודש, וכתב רש“י שהיתה טפלה לאברהם בנביאות, כיון שעשו האבה“ק הכנה לדורות, עשו גם אברהם ושרה הכנה, כיון שידעו מגזירת ’ועבדום וענו אותם בארץ לא להם ועבדום וענו אותם‘ לזאת חיפשו כמה וכמה עצות איך לקצר את הגלות. וחשבו שמצרים הוא מקום קשה מאד, ערות הארץ, וצריך לזה שמירה עליונה וסיעתא דשמיא, כי אם ישתקעו שם לא יוכלו לצאת משם ח“ו, לזאת עשו עצה שיהיה קושי הגלות וכך יתקצרו השנים ויוכלו לצאת מגלותם קודם ת‘ מאות שנה, ויזכו ללכת לקבל תורה בהר סיני.

וכך סיפרה אמי שהילדים לא רצו ללכת לחידר, היינו שאם היו מתמהמהים ומשתקעים במצרים ד‘ מאות שנה, כבר לא היו יכולים ללכת לקבל תורה בהר סיני, ולזאת הלכה האם להביא קיסמים ועצים, שיצאו ישראל לקושש קש לתבן, ולא ניתן להם תבן. ובישלה דייסה עם חלב, דייסה באידיש הוא קאשע, לרמוז על קושי השעבוד, אך כל זה היה בחסד גדול, כי דם נעכר ונעשה חלב בהמתקת הדין, ואחרי כן הושיבו אותם על העגלה ואמרו להם לכו לכו לחידר, לקבל תורה בהר סיני בפנים בפנים. כל מה שהיה רבי שלום שומע, מצא בזה עבודת ה‘. ובספריו יש הרבה משלים ונמשלים מעורבים זה בזה, דברים שראה במחשבה וראה בעיניו, הכל אחד אצלו.