הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • הסבא מסלבודקה זי"ע

הרב נתן נטע צבי פינקל המכונה ה'סבא מסלובודקה' זצ"ל- נולד בראסיין בליטא בשנת ה'תר"ט בגיל צעיר מאוד התייתם מהוריו וגדל בבית דודו בווילנה. נישא לנכדתו של ר‘ אליעזר גוטמן רב העיר קלם. בשנים הראשונות לאחר נישואיו ישב על שולחן חותנו, והתפרסם כמופלג בתורה. מפעם לפעם היה יוצא לדרוש בעיירות הסביבה. בנדודיו הגיע לעיר ראסיין, ורב העיר, ר‘ אלכסנדר משה לפידות, שהיה מקורב לתנועת המוסר, התרשם ממנו. ר‘ אלכסנדר מסר לר‘ נתן מכתב אישי לר‘ שמחה זיסל זיו 'הסבא מקלם', וביקש מה'סבא' לשים את עינו על רבינו. ר‘ נתן, שלא ידע מתוכן המכתב, מסרו לר‘ שמחה, שהחל בעקבותיו לקרבו ולהדריכו בדרכה של תנועת המוסר. בקלם התפרסם כושר ההשפעה שלו על הסובבים, ורבים הצטרפו עקב השפעתו לשורות תנועת המוסר.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת ה'תרע"ד פוזרה ישיבת סלובודקה. ר‘ נתן שהה באותה עת בגרמניה, ונעצר מיד כנתין רוסי. ישב במעצר כמחצית השנה עד ששוחרר. בשנת ה'תרפ"ד עמדה הישיבה בפני סכנת סגירה: החוק הליטאי קבע כי כל ישיבה שלא תלמד לימודי חול כלליים לא תוכר על ידי השלטונות, ותלמידיה יגויסו לצבא. בעוד ישיבות אחרות קיבלו את החוק החדש, סירב הרב בתוקף, ולאחר שחלק מתלמידי הישיבה קיבלו צווי גיוס גמלה בלבו ההחלטה להעביר את הישיבה לארץ.

במהלך השנים ה'תרפ"ד-ה'תרפ"ה עלו כל תלמידי ורבני הישיבה לארץ והישיבה השתקעה בחברון, בה שכנה עד לפרעות ה'תרפ"ט. למרות זקנותו וחולשתו, השקיע בישיבה בחברון את כל מרצו ודמו. זמן קצר לאחר העלייה נפטר בפתאומיות בנו ר' משה. בסוף שנת ה'תרפ"ו עבר להתגורר בתל אביב, בשל האקלים הקר בחברון שהזיק לבריאותו. בריאותו התדרדרה, ונפטר בכ"ט בשבט תרפ"ז בירושלים. חי כ-78 שנים. ציונו בהר הזיתים בירושלים.

אביו: ר' משה. ילדיו: ר' אליעזר יהודה ר"י מיר, ר' משה ר"י כנסת ישראל בחברון, ר' אברהם שמואל משגיח בישיבת כנסת ישראל בחברון, ר' ראובן. בנותיו: מרת גוטל נישאה לר' אייזיק שר, ר"י סלובודקה, מרת שרה ליבא נישאה לר' שלמה יהודה לייב פלצ'ניסקי, בת נוספת נפטרה לפני החתונה. הייתה מאורסת לר' נפתלי טרופ. מרבותיו: ר' שמחה זיסל זיו 'הסבא מקלם'. מתלמידיו: הגאונים- חתנו ר‘ יצחק אייזיק שר ר"י סלובודקה. בנו, ר‘ אליעזר יהודה ראש ישיבת מיר. ר‘ משה מרדכי אפשטיין ר"י חברון. ר‘ יחזקאל סרנא ר"י חברון. ר' יחזקאל לוינשטיין, ר' יחיאל יעקב וינברג מח"ס 'שרידי אש'. ר‘ אהרן קוטלר, ר‘ איסר זלמן מלצר, ר‘ יהודה לייב חסמן, ר‘ יצחק יעקב רודרמן, ר‘ יעקב קמינצקי, ר‘ נפתלי טרופ, ר‘ ירוחם ליבוביץ ועוד.

הרה"ג איסר זלמן מלצר היה רגיל לנסוע מידי פעם לעיר חברון כדי להשתטח על קברי האבות. למסעות אלו היו נלווים אליו מקצת טובי הלמדנים בישיבתו, ובאותן הזדמנויות היה נכנס עימם לבקר אצל הסבא מסלובודקה זצ"ל, אשר התגורר בעיר חברון. באחד מביקוריו אצל ה‘סבא‘ הכריז הגאון ר‘ איסר זלמן מלצר עם בואו "היום הבאתי עמי את הגדול שבכולם! זהו עילוי אשר כל העולם עוד ירעש ממנו!".

ה‘סבא‘ קיבלם בשמחה, הזמינם להסב על שולחנו וביקש מהרבנית שתגיש לאורחים כוסות תה וסוכר. ישבו השלושה ושוחחו בדברי תורה. לפתע הבחין ה‘סבא‘ שהעילוי הצעיר היושב עם שני ה"אריות", מלקט בראשי אצבעותיו גרגירי סוכר אשר נשפכו על השולחן ומלקקן. הדבר לא מצא חן בעיניו, כי ראה בזה פגם בדרך ארץ, שכן אין זה מן הראוי לנהוג כך כאשר יושבים עם גדולי תורה, אולם כדי לא לפגוע בו, העדיף ה‘סבא‘ לשתוק ולא להעיר לו על כך בגלוי.

לקראת סוף הביקור פנה ה‘סבא‘ אל הבחור ואמר לו "ברצוני לשאול אותך כמה שאלות, אמור לי, בבקשה, מי יותר חשוב? אדם חי או אדם מת?". התפלא הבחור על השאלה והשיב בפשטות: "אדם חי, כמובן". הוסיף ה‘סבא‘ ושאל: "אריה חי ואריה מת, מי מהם חשוב יותר?". אף כאן נענה העילוי והשיב מיד: "מובן מאליו שהאריה החי הוא חשוב יותר“

וה‘סבא‘ אינו מרפה ושואל: "כלב חי וכלב מת, מי יותר חשוב?" והתשובה לא איחרה לבוא "כלב חי". ושאלה נוספת שואל ה‘סבא‘: "כלב חי ואריה מת, מי מהשנים חשוב יותר?". השיב הבחור "הרי זה פסוק מפורש ‘כי כלב חי הוא טוב מן האריה המת‘ קהלת ט". "לסיום", אומר ה‘סבא‘ "ברצוני לחוד חידה. האם תוכל להצביע על מקרה של אדם חי ונבלה מתה ובכל זאת הנבלה עדיפה על פני האדם

החי?"- "אין מציאות כזו!" השיב הבחור בהחלטיות. אמר לו ה‘סבא‘: "אמנם זו רק חידה. אך כאן שגית! חז"ל אומרים ‘כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו!" ויקרא רבה א.

ר‘ איסר זלמן מלצר הבין מיד כלפי מה הדברים אמורים, כי "דעת" היינו דרך ארץ, וכוונת ה‘סבא‘ הייתה לרמוז לבחור שהתנהג שלא בדרך ארץ. לאחר שיצא הבחור מהחדר אמר הגאון ר‘ איסר זלמן מלצר ל‘סבא‘: "יורשה לי להעיר שנדמה לי שה‘סבא‘ הגזים. הרי כבר אמרתי שמדובר כאן בעילוי שבעילויים ושהעולם עוד ירעש ממנו!".

ה‘סבא‘ נשאר בשלו ואמר: "די במעשה הקטן הזה של ליקוק הסוכר, כדי ללמד על כך שאם הבחור לא ישנה את הליכותיו, לא זו בלבד שהעולם לא ירעש ממנו, אלא הוא יהיה אפס אפסים!!! לא תהיה לו כל שייכות לעולם התורה!". גם ר‘ איסר זלמן לא חזר בו מדעתו ואמר: "מכל מקום נדמה לי שה‘סבא‘ טועה".

סיפור זה רגיל היה הגאון הרב ר‘ מאיר חדש זצ"ל לספר לתלמידיו, והיה חותם את סיפור המעשה בדברים האלה: "אני יודע במי המדובר, הכרתי את העילוי בצעירותו וגם לעת זקנתו, יכול אני להעיד שהוא גדל והזקין ולצערנו ה‘סבא‘ צדק!".

בשיחה מיוחדת שקיים הרב י' הייזלר ('המבשר תורני' פקודי תשע"א) עם הגאון רבי שמואל קמינצקי שליט"א ראש ישיבת פילדלפיה, על דמותו של אביו הגדול מרן הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, הוא סיפר:

"ההערצה והאהבה שרחשו כלפי אאמו"ר זצ"ל מכל החוגים והעדות, היתה מפליאה. כאשר עלה מליטא לארה"ב בשנת תרח"ץ, נבחר לכהן כרב ביהמ"ד 'תורת אמת' החסידי שבטורונטו. למרות שגדל בליטא, שם שאב וקיבל את תורתו והשקפתו, נבחר כרב הקהילה החסידית, הודות לאישיותו וחכמתו המיוחדת ששבתה את לב כל רואיו.

"בפגישתו הראשונה עם ראשי הקהל בטורונטו נשאל אאמו"ר זצ"ל האם נסע מעודו לרבי גדול, והשיב: 'היה לי רבי שלא עזבתי אותו לרגע. עם הרבי שלי אכלתי ובביתו לנתי בלילות, אולם מה לעשות והרבי שלי היה ליטאי'… כוונתו היתה לרבו ה'סבא מסלבודקה' זי"ע אליו היה דבוק כל ימיו.

"בהזדמנות אחרת כאשר נשאל על ידי מתפללי ביהכ"נ החסידי האם היה חסיד של איזה רבי מסוים, השיב: 'אני חסיד של הרבי שלי, הסבא מסלבודקה, אבל הרבי שלי בעצמו הוא מתנגד'…

"פעם כשישב עם בני עדתו החסידים, סיפרו בני הקהילה כל אחד בתורו סיפורי מופת על רבותיהם. ואז פנה אחד מהם ואמר לאאמו"ר: 'ואולי גם כבוד הרב יכול לספר לנו איזה שהוא 'מופת' על הרבי שלו?…

אאמו"ר הרהר רגע קט ואז פתח וסיפר: 'בתקופת מלחמת העולם הראשונה עמד הסבא מסלבודקה זי"ע בתפלת שמו"ע במרתף שבו לא היו קבועים חלונות רגילים, אלא חלון אחד היה קבוע בתקרה ומכוסה בזכוכית עבה. לפתע חלף במקום מטוס של הצבא הרוסי במהירות ובגובה נמוך, ומרוב הרעש וההדף התנפצה הזכוכית ושבריה נפלו פנימה והתפזרו על הרצפה. הרעש והבהלה במרתף היו גדולים, אולם ה'סבא' זצ"ל המשיך להתפלל כאילו לא אירע דבר. רק כאשר סיים את תפילתו הבחין בשברי הזכוכית הפזורים במקום, ושאל את סובביו 'מה אירע כאן'.

"'זהו המופת מהרבי שלי'… סיים אאמו"ר זצ"ל את סיפורו באוזני קהל עדתו, שנהנו מאוד למשמע הדברים".

סיפור נורא מהגאון המקובל רבי יעקב עדס שליט"א

בשנת תשנ"ד באיזה ליל שבת בשעה מאוחרת ישבתי בבית כנסת עם סבי הגה"צ רבי דב כהן ז"ל [נולד כמדומה בשנת תרע"ב ונפטר בחודש אלול שנת תשס"ה] כמה שעות ביחידות, ודיברנו רוב הזמן בדברי תורה, וגם התגלגלנו קצת לסיפורי צדיקים. והנושא העיקרי היה בענין שקידת התורה ודביקות המחשבה בהשם יתברך ובתורה הקדושה בלא הפסקה

ובהיות שסבי היה גר בשכנות קרובה עם ה'חזון יחזקאל', בנין על יד בנין, וגם היה לסבי הרבה קשר עם ה'חזון יחזקאל', ספרתי לו בהקשר לענין הנ"ל שקראתי כתוב על ה'חזון יחזקאל' שהעיד על עצמו בזקנותו שמגיל עשרים ועד עכשיו לא הפסיק רגע מלימוד תורה, ואף כשאוכל או הולך או שעסוק באיזה ענין של ציבור וכיו"ב, תמיד מוחו שקוע היטב בדברי תורה. ואמר שגם לפני גיל עשרים השתדל בזה, אבל על אז לא יכול לומר בבירור בודאות שלא היה יוצא מהכלל, שאולי שכח על איזה זמן, אבל מגיל עשרים והלאה ודאי אצלו שהיה תמיד כך, עכ"ד החזון יחזקאל.

אחת משתי הפעמים שראיתי את סבא בוכה…

וכשסיפרתי זה לסבי, התרגש מאוד מהדרגה העצומה הזו, ואז בכה [זה היה אחת משני הפעמים היחידות שנזדמן לי לראות אותו בוכה. הוא היה, לכל הפחות כלפי חוץ, נראה אדם שרחוק מאוד מבכיה בתוך שיחה עם בני אדם]. ואחרי שתיקה ממושכת אמר לי: תאמין לי שאני גם כן התאמצתי ומסרתי נפש בחיים הרבה כדי לזכות לדבר זה, ולא עלה בידי הדבר בשלימות מכל מיני סיבות ומאורעות שעברו עלי בחיים ואילוצים שונים. והנני מתבונן למה הרב אברמסקי זכה לזה בשלימות ואני לא זכיתי כך, ואני חושב שמפני שהוא היה יותר קדוש ממני, נתנו לו מהשמים את המתנה הזו לזכות לזה. ועל זה בכיתי, למה עם כל מאמצי להיות יותר בקדושה עליונה לא הייתי בקדושה עליונה כמו שלו.

אני השתוממתי מאוד לשמוע ממנו את הדברים האלו, ואף שאולי אין הדבר ממידת דרך ארץ, מכל מקום שאלתי אותו: סבא, מהיכן לך חשבונות שמים לתלות דברים כאלו הכל בהבדלים בקדושה? אולי היה סיבה אחרת לדבר, אולי המאמצים שהחזון יחזקאל השקיע להתמיד בתורה היו יותר חזקים משלך?

ואז אמר לי: בוא ואספר לך סיפור ממורי הסבא מסלבודקה הג"ר נתן צבי פינקל ז"ל. ואמר שאת החלק העיקרי שלו לא סיפר כמעט מעולם לאדם, מפני שחז"ל אמרו שאדם עומד על דעת רבו רק אחרי ארבעים שנה, וכבר עברו מאז הרבה יותר מארבעים שנה ועוד לא גמר להבין את הסיפור וקשה מאוד לספר דבר שלא לגמרי מבינים אותו, ועם כל זה מתקופה לתקופה הוא הולך ומבין יותר ויותר את הסיפור, וכיוון שנתגלגלו הדברים לדון בנושא – יספר אותו.

מאמריקה לחברון: נסיעה של מסירות נפש

וכאן עבר סבי רבי דב כהן ז"ל לספר לי דברים מעיקרי תולדות חייו. הוריו היו שניהם מליטא, ואחרי כמה שנים מנישואיהם כשהיו להם כבר כמה ילדים עברו מאיזה סיבות לגור בארצות הברית, וסבי נולד בארצות הברית. הוריו שלחו את אחיו המבוגר ממנו לישיבה באמריקה, אבל אמו הלכה להרב וינוגרד שהיה באמריקה [היה ממשפחת רבני וינוגרד של ישיבת תורת חיים בירושלים] והתלוננה לו שהתוצאות אינם ברמה שהיא רוצה, שהיא זוכרת מבית הוריה – התמכרות לתורה ברמה גבוהה מאוד. והשיב לה שאת זה אי אפשר בשום אופן להשיג באמריקה [המצב באותם הימים באמריקה מבחינת תורנית היה קשה מאוד], והאפשרות לזה היא או באירופה [של אז, של לפני מלחמת העולם השניה], או בארץ ישראל. ואמר לה שאם בארץ ישראל, אפשר לנסות בישיבת 'תורת חיים' השייכת לקרובי משפחתו.

ואז לקחתו אמו בהיותו נער צעיר [כמדומה שיצאו מאמריקה בחודש אלול תרפ"ה והגיעו לארץ בתשרי תרפ"ו בהיותו בן פחות מארבע עשרה] לארץ ישראל ללמוד תורה. היה בזה מסירות נפש לעזוב את בעלה ואת כל המשפחה לנסוע באניה ולבוא לארץ ישראל, ובפרט שהדבר נעשה שלא בשאלת רשות מאביו [כמדומני שהוא אמר שאמו קצת הערימה על אביו שנוסעת אתו מסיבת בריאותו לאיזה מקום רחוק באמריקה… אבל למפרע אביו שמח בזה מאוד, אבל אמר לי: כמדומני שהיתה אי נעימות גדולה מאוד בדבר הזה]

היא הגיעה לארץ ולקחה אותו לישיבת 'תורת חיים' בירושלים, אבל השיבו לה שהוא לא מתאים שם מפני שהרמה שלו בלימודים תורניים היתה נמוכה מאוד יחסית לבני ירושלים בגילו, שלמדו גמרא ומפרשים הרבה יותר ממנו כבר מגיל מאוד מוקדם. אמו השתדלה בעוד כמה ישיבות וקיבלה תשובה דומה, וזה מאוד שבר אותה.

ואז היא נסעה אתו לתל אביב ושם סידרה לו תלמידי חכמים חשובים מאוד שילמדו אותו גמרא באופן פרטי לקדם אותו, והם היו: רבי יוסף כהן – שאחר כך היה רב של העיר חדרה, ורבי יוסף זאב ליפוביץ, שחיבר ספר חשוב על מגילת רות ועוד ספרים. וכל אותו הזמן אמו שהתה יחד אתו בארץ לעקוב לראות את התקדמותו ושיוכל להיכנס לישיבה. והיתה זו מסירות נפש גדולה להישאר בערך שנה באופן בלתי מתוכנן בארץ, כשמשאירה בלעדיה את כל המשפחה בחו"ל.

ואחרי שכבר התקדם הרבה, אז נסע הרב ליפוביץ להמליץ עליו בישיבת סלבודקה שהיתה בעיר חברון לפני הפרעות, והרב ליפוביץ היה מאוד מקורב לסבא מסלבודקה, ודעתו בעיני הסבא מסלבודקה היתה מאוד חשובה. אחרי זה, כמדומה בחודש אב של שנת תרפ"ו, אחרי היותם בארץ קרוב לשנה, נסע הנער עם אמו לחברון להתקבל לישיבה. הסבא מסלבודקה כבר ידע מהסיפור שלו והיתה לו התפעלות גדולה מאוד מהמסירות נפש של אמו בכל הענין, ולכן כבר סוכם עם הרב ליפוביץ מלכתחילה שיעשו כל מאמץ לקבל אותו אף על פי שהוא היה צעיר מאוד, וכמו שבאמת הוא התקבל לשם ולמד שם שנים רבות.

ההוראה המפתיעה של הסבא מסלבודקה זצ"ל

אמנם – אמר הסבא רבי דב ז"ל – שהדבר העיקרי שסייע לו להגיע לדרגתו הרוחנית שבה היה תלוי כל עתידו, הוא לא רק מכך שהתקבל לשם, אלא בגלל שני דברים נוספים:

הראשון, שהסבא מסלבודקה הורה באופן מפתיע ביותר לחבר אותו לבחורים הכי טובים שהיו אז בישיבה, והם היו ברובם מהבחורים המבוגרים וגדולים מאוד בתורה, וסבי אז היה רק בערך בן חמש עשרה או פחות, וזה דבר שלא זכה שום בחור צעיר אחר בישיבה, והם קידמו אותו במהירות גדולה, בין בהבנה בלימוד ובין בדרגה ברוחניות, וביותר – בשאיפות עצומות לחיים גבוהים של דביקות עצומה בתורה הקדושה ומסירות נפש לעבודת השם. [וכמדומה שאמר שלא רק בלימודים למד אתם, אלא גם מקומו בחדרי שינה היה אתם וכיו"ב, ובין השמות שסיפר לי שלמד עמם היה הגאון רבי ראובן טרופ ז"ל, בנו של הגרנ"ט ראש ישיבת ראדין ז"ל, שהיה כבר אז גאון עצום].

ב. והדבר השני שהועיל לו מאוד הוא, שהסבא מסלבודקה נתן עינו עליו באופן מיוחד מאוד להתעניין בעלייתו הרוחנית ולייעץ למבוגרים איך לקדם אותו. עד כדי כך, שאחרי חדשים אחדים שהסבא מסלבודקה חלה את חליו האחרון והעבירוהו לירושלים, ושם היה כמה חדשים בחליו ושם נפטר בחורף, גם באותם חדשים לא פסק מלהתעניין על עלייתו הרוחנית של רבי דב, ואפילו יומיים לפני פטירתו שמצבו היה כבר חמור מאוד עדיין שאל על מצבו של רבי דב. ודיברו על זה בשעתו הרבה מאוד בישיבה, עד כמה חרד הסבא מסלבודקה לעלייתו הרוחנית של הנער מאמריקה. אף שהיו בישיבה ציבור גדול מאוד של בחורים, וגם היו רבים מאמריקה, מכל מקום ראו שעליו באופן מיוחד ביותר מתעניין.

התפעלות עצומה מ'החוצפה האמריקאית'…

ומה היה הדבר שגרם את ההוראה הזו של הסבא מסלבודקה לחברו לחשובי הבחורים? וכן כל כך להתעניין במצבו? הענין היה כזה:

הסבא מסלבודקה קבע לאמו של הנער להיכנס אצלו לחדרו כדי לדבר על עתידו של הנער. והיא הגיעה, אבל שלא כדברי השליח שאמר לה בשמו להיכנס לחדרו של הסבא – היא נעמדה בפתח בלבד בלא להיכנס. הסבא מסלבודקה לא הבין שהיא בדוקא לא נכנסת אליו, וחשב שאולי לא הבינה את דברי השליח, וקרא לה בעצמו שתיכנס אליו לתוך החדר. אבל היא נשארה בשלה ולא נכנסה. ולא זו בלבד, אלא גם העמידה לפניה את בנה הנער שיסתיר אותה מהסבא מסלבודקה שלא יוכל לראותה. [כמדומני שסיפר שהוא היה יחסית לגילו גבוה במיוחד, כך שהוא יכל היטב להסתירה], וכך התחילה לדבר עמו בענין הנער.

כשהתלמידים שהיו שם ראו את זה, הם אמרו לה שהסבא מסלבודקה אמר שהיא תכנס אליו לדבר, אז היא חייבת לעשות כדבריו ולהיכנס, ושלא תתחכם. אבל היא לא צייתה לדבריהם והמשיכה בשלה… וסיפר הסבא רבי דב כהן ז"ל, שהתלמידים שהיו שם כעסו מאוד על זה בצורה שאי אפשר לתאר. שכן מלבד שהסבא מסלבודקה היה קדוש עליון, ומהרבנים הכי מפורסמים שבדור, גם היתה ההנהגה שם שבשום אופן לא עוברים במשהו על דבריו וכולם היו נשמעים לו באופן מוחלט, אפילו רבנים חשובים. והנה באה האמריקאית הזו ורוצה כביכול בבית שלו ללמד אותו פרק בהלכות שמירת העיניים…

ובנוכחות הסבא התלמידים גערו בה בחומרא רבה להיכנס, כפי שצוותה, והיא התעקשה ונשארה בשלה, ולא נכנסה ורק עמדה בפתח מוסתרת על ידי בנה. הגם שידעה שכל עתידו של בנה לכאורה תלוי בהוראות של הסבא מסלבודקה, ומי יודע מה יהיו אצלו התוצאות על החוצפה הזאת.

אבל כשהיא יצאה משם, הסבא מסלבודקה – בהיפוך מדעת התלמידים – השתומם מאוד מהדרגה הגבוהה הזו שלה, שכל כך נזהרה והתעקשה שלא לגרום לו איזה שהוא חסרון לפי הבנתה בקדושתו, והגיב על זה: "אם כך היא מתנהגת, עתיד להיות מהבחור הזה עוד דברים עצומים לעם ישראל" [זה בערך המילים ששמעתי מהסבא רבי דב ז"ל]. ולכן ביקש הסבא מסלבודקה שיסדרו לו את טובי הלומדים שבישיבה שיהיה יחד אתם ושיקדמו אותו ככל יכולתם. וגם בימיו האחרונים ממש כשהיה בתוקף חליו, וכבר כמה חדשים שודאי לא ראה את רבי דב, שאל את מקורביו איך מצב התקדמותו הרוחנית.

"עשרות שנים אני 'לומד' את המעשה הזה"

ועל זה אמר הסבא רבי דב ז"ל: עשרות שנים אני לומד את המעשה הזה, ועדיין לא גמרתי ללומדו. שהרי הרב ליפוביץ נסע במיוחד מתל אביו לחברון אל הסבא מסלבודקה, וסיפר לו בהתפעלות עצומה על המסירות נפש של האשה מאמריקה עבור לימוד התורה של בנה, על עזיבתה יחד אתו את הבית בלי לספר למשפחה; וכשלא נתקבל לישיבה לא נתייאשה ונשארה בארץ בערך שנה לסדר לו מי שילמדנו ולעקוב אחרי התפתחותו הרוחנית והלימודית; ואחר כך לבוא להכניסו לישיבה, להישאר שם בתנאי ישיבה שהיו רחוקים מאוד מהתנאים הגשמיים שהיה להם באמריקה; וגם שכבר התחילו באותם שנים הפרעות מהערבים.

והסבא מסלבודקה באמת התפעל מאוד מדברים אלו, אבל עם כל זה – התפעלותו מזהירותה ועקשנותה בענין הצניעות היתה יותר גדולה מהכל! ורק מכח זה אמר עליו את ההגדרה שעתיד לצאת מבחור זה עוד דברים עצומים לעם ישראל, ודאג לקדמו ככל האפשר יותר משדאג לבחורים אחרים.

ואחרי כל זה אמר הסבא רבי דב ז"ל: עכשיו תבין למה אמרתי שמה שזכה ה'חזון יחזקאל' לכזו התמדה נוראה היה בזכות דרגתו בקדושה.

וסיפר הסבא רבי דב ז"ל, שכשסיפר את הסיפור הזה לאמו [היא נשארה אתו עוד איזה תקופה בחברון לראות שהוא נקלט טוב בישיבה] ממה ביותר התפעל הסבא מסלבודקה, היא התרגשה מזה מאוד ואמרה לו: אתה עתיד ללמוד כאן שנים רבות, אבל גם אני כבר למדתי כאן מדברים אלו של הסבא מסלבודקה, לימוד ששוה שנים רבות!

וכשעבר עוד איזה זמן וראה את יראת הכבוד הנוראה שיש בישיבה לסבא מסלבודקה, התפלא מהיכן לקחה אמו את האומץ לעבור כך על דבריו ולא להתייחס להוראתו אליה ולגערות התלמידים. ודיבר אתה על זה, והשיבה לו: אם היית מכיר את היראת שמים שראיתי בבית הורי [הגאון רבי צבי הירש רובינסקי ז"ל וזוגתו], היית מבין את זה היטב [יש להדגיש, שהסבא רבי דב ז"ל סיפר כמה פעמים שהיא היתה נערה צעירה ממש, אולי בערך בגיל י"ב, בזמן שרבי צבי הירש רובינסקי ז"ל נפטר, אבל מכל מקום החינוך שהשריש בה ליווה אותה כל ימי חייה, והדגיש שרואים מזה כמה מועיל כבר מגיל צעיר לחנך את הילדים היטב היטב].

דמעות הפרידה של אם צדקנית

וכשנפרדו לנסיעתה של אמו לחוץ לארץ, אמר לה הנער [דהיינו הסבא רבי דב ז"ל]: עם כל קושי הפרידה, לפחות אני שמח שכל הטירחא העצומה שטרחת עבורי במסירות קשה במשך יותר משנה עכשיו מסתיימת, ואת פטורה מלהמשיך בזה.

השיבה לו: טעות בידך. "אחרי מה שאמרת לי בשם הסבא מסלבודקה, גם כשאני באמריקה עדיין מוטל עלי לדאוג כל הזמן לחינוך שלך, אם העתיד שלך כל כך תלוי בצניעות שלי". והוא אמר לי שאלו המילים האחרונות שהיא אמרה לו כשנפרדו לשנים רבות, והיא בכתה מאוד כשאמרה את זה. וכך היתה דמותה עומדת בפניו שנים רבות, בוכה מאוד בדברים האלו.

וכשבאה אחרי שנים רבות לארץ, כמדומני אחרי בערך עשר שנים, בשנת תרצ"ו, עבור נישואיו, ושהתה בארץ איזה תקופה, כשנפרדו שוב הזכירה לו באיזה דיבורים נפרדו לפני כעשר שנים, ושוב בכתה בדברים אלו מאוד. וכמדומה שהוא אמר שזה היה הפעם האחרונה שהוא ראה אותה, וכך שוב נשארה דמותה אצלו, בוכה מאוד בדברים האלו.