הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • חכם צדקה חוצין זצוק"ל

עד מהרה הוכר כוחו של רבנו והוא נמנה בין חכמי בגדד ואף היה חתום על הסכמה אחת יחד עם רבנו יוסף חיים ע"ה בנוגע לגדירת פרצות. כל פעולותיו היו שלא על מנת לקבל פרס, כי נזהר כל ימיו לא להינות מכתרה של תורה, ולא היה מוכן לקבל תמיכה מאף אדם גם לא מהישיבה. לשם כך, פתח בית מסחר לספרי תורה והיה עוסק בו רק ב"בין הזמנים". כל שאר זמנו הקדיש לתורה, והיה בא לישיבה תמידין כסדרן. לבסוף קבל ירושה שהספיקה לו למחיתו. הוא עזב את מסחרו והתמסר כל כולו לתורה. רבנו מל אלפי ילדים והכל על מנת שלא לקבל פרס. כשהיה רואה שאבי הבן היה עני, היה עוזר לו מכספו.

רבנו הרביץ תורה לרבים. בין השאר יסד תלמוד תורה בו התחנכו למעלה מארבעת אלפי ילדים על טהרת הקודש. אנשי ה"ועד הגשמי" בקהילה, בקשו להכניס לימודי חול לתכנית הלמודים וחשבו שהרבנים לא יתנגדו כי הם נתמכים על ידם. אולם רבנו עמד בפרץ והתנגד להם נחרצות. הוא ארגן הפגנות מחאה, עצרות תפילה, וגזר תעניות עם קריאת קינות של תשעה באב, עד שהופרה עצתם וידו היתה על העליונה. מידי ערב היה אוסף בעלי בתים שאין תורתם אומנותם ולומד עימם שיעורי תורה. אחר פטירתו של מאור הגולה רבנו יוסף חיים ע"ה, הפך ביתו של רבנו להיות מרכז לכל ההכרעות הרוחניות של גולת בבל. שלושה לילות בכל שבוע התכנסו תלמידי חכמים בביתו ועסקו בתורת הקבלה כל הלילה.

בשנת התרס"ד עלה רבנו לארץ ישראל יחד עם עמיתיו חכם יחזקאל עזרא רחמים (בעל "עצי היער" ואחיו הגדול של הראשון לציון חכם יצחק נסים ע"ה) וחכם יעקב חיים סופר (בעל כף החיים). אחר השתטחות על קברי הצדיקים במשך כחודש ימים, חזר לארצו. בשנת התרפ"ד עלה סופית לארץ וקבע את מושבו בירושלים. מיד בבואו, הוכתר כראש רבני העדה הבבלית ונעשה אחד ממעצבי הדמות הרוחנית של עדות המזרח, וגם גדולי תורה אשכנזים שיחרו לפתחו.

מחכמי דורו עימם נשא ונתן: חכם נסים כדורי, חכם יוסף רביע (שניהם בעירק) חכם יעקב מוצפי(ראב"ד העדה החרדית הספרדית), חכם אפרים זלמן היילפרין ע"ה מייסד המרכז לטהרת המשפחה וחכם אהרון הכהן ראש ישיבת חברון.

בשנת התרפ"ט הקים רבנו מכספו את בית הכנסת "שמש צדקה" (ברחוב חגי, עוד לפני שרכש לעצמו דירה. קבע בו סדרים מיוחדים: תפילת שחרית כותיקין (כך נהג כל ימיו מיום עמדו על דעתו), שליחי הצבור נבחרו בקפידה ע"י רבנו אחר שהוכיחו את חסידותם ואת דקדוק לשונם. בעלי בתים היו באים בכל ערב לשמוע תורה מפי רבנו במשך מספר שעות, ושלוש פעמים בשבוע למדו עד חצות וערכו תקון חצות ברוב עם (חכם יעקב מוצפי המשיך זאת אחר פטירת רבנו). מאות בעלי בתים התחנכו שם וע"י כך זכו לגדל את בניהם לתורה. כמה מהם זכו לבנים גדולי תורה.

רבנו נודע כחסיד מופלג וכקנאי למען טהרת מחנה ישראל, קדושת התורה וקיום מצוותיה. היה מדקדק בכל מצוה ולא חסך שום מאמץ או מון כדי לעשותה בהידור. הוא אכל רק ממה שבשלו בביתו ורק מבשר ששחט בעצמו. גינה היתה לו בבית הכנסת שלו, בה נהג לזרוע חטים עבור מצה שמורה. הוא בררן אחת לאחת לאחר הפרשת תרומות ומעשרות כדין, טחן אותן בריחיים של יד ואפה בידו בטורח רב ובשמחה רבה.

משפחתו: אחיו חכם שאול צדקה ע"ה מייסד בית הכנסת שאול צדקה. בן אחיו: חכם יהודה צדקה ע"ה ראש ישיבת פורת יוסף שהושפע ממנו רבות.

חיבורו: מקיץ נרדמים (ב' כרכים) דברי מוסר שמסר לקראת ראש השנה התש"ג – התש"ד (הוא פרסמם שלא כמנהגו לפי שהדברים נסבו על פרעות השואה).

רבנו נפטר ביום ר"ח אדר התשכ"א בן 85 שנים ומנוחתו כבוד בבית החיים "סנהדריה" בירושלים. זיע"א.

הרב עלה לארץ ישראל מבגדד בשנת  ,כחלק מקבוצה של עשרה רבנים. באמצע הדרך המפרכת לא"י חלה אחד הרבנים והם הצטרכו להותירו לבדו בבית-החולים שבדרך, כדי שיתחזק ויתרפא. כך נותרו רק תשעה חברים למסע והיה חסר להם אחד למניין. חשבו להתפלל ביחידות, אך חכם צדקה התנגד: "אנחנו צריכים לעשות את שלנו. אנו צריכים לעמוד באמצע המדבר ולצעוק: עשירי למניין! נעשה את שלנו, אם הצלחנו- הצלחנו, ואם לא הצלחנו- לא הצלחנו". נעמד הרב באמצע המדבר השומם

והחל לצעוק: "עשירי למניין! עשירי למניין!" רק קולו שב והדהד בדד מבין הצוקים וגבעות החול. "עשירי למניין!", הוא שב וצעק, מתעלם מהדממה, אין קול ואין עונה. "נתחיל למנצח" אמר. לפתע שמעו קול בערבית: "חכו, חכו". מאי שם הגיח אדם לבוש כערבי, חרב חגורה לו מצד ימין, וגרזן משמאל. האיש נעמד במרחק מה מהם. התלבטו הרבנים מיהו זה, יהודי או גוי. אמרו בינהם: "אם נדבר בערבית- יבין. אם נדבר בלשון הקודש- אולי הוא יבין. נדבר בארמית". פנו אליו ואמרו: "דידן או לא דידן?" השיב להם: "דידן, דידן". אמר להם חכם צדקה: "אתם רואים? ה' יגמור בעדי. אדם חייב לעשות וה' עוזר בידו".

לאחר שחכם צדקה עלה לארץ הקודש, החליט לבנות את בית-הכנסת שמש צדקה ברח' חגי בירושלים ורצונו היה שכל יום יתפללו בו עם נץ החמה. באזור זה היו שכנים ערבים שהתנגדו לבניה. בין היתר הרב רצה לבנות את תיבת הקודש שעליה מונח ספר התורה כמנהג ראשי המקובלים, עם שש מדרגות כשהתיבה עצמה היא המדרגה השביעית. אך היה פחד וחשש שהערבים יתנגדו.

לפי חוקי השלטון שהונהגו באותו זמן, אם בונים בניין שלא ברשות- יש בסמכות השלטון להחריב את הבניין מיד. אך לחוק העותמני היה גם סייג: אם הספיקו לבנות גג- נצרך אישור בית-משפט בכדי להרסו. הרב הביא מראש את כל חומרי הבניה: מלט, חצץ, חול וכו'. אמר לעצמו: בליל פורים אף אחד לא מצפה שאנו היהודים נבנה, על כן גם לא יפריעונו מן המלאכה. וכך עשה, הוא בנה את התיבה והגג בליל פורים.

כל אחד בא והביא איתו מלט ושאר צרכי הבניה, והזדרזו ובו בלילה סיימו לבנות. למחרת, בא המפקח וראה את הבניין הגמור. התפלא, אך גם לא יכל להרוס, שהרי כבר בנו את הגג. מיד העביר את התלונה לפקידי בית-המשפט והם תבעו את חכם צדקה למשפט. חברים מבני הקהילה יעצו לרב לקחת עורך-דין שיעזור לו במשפט. אולם הרב ענה להם: "איני צריך שום עו", אני אלך למשפט לבדי!". וכך היה, הלך לבדו למשפט. בבית-המשפט ישבו שלושה שופטים: אנגלי, ערבי ויהודי. פנה השופט היהודי אל הרב צדקה ושאל: "איך עשית את זה?" השיב לו הרב: "דבר איתי בערבית, שגם השופט הערבי יבין". לשופט האנגלי היה מתורגמן. מששאל אותו השופט את השאלה בערבית, השיב: "הנכם חושבים שאני בניתי? וכי אפשר לבנות בלילה אחד בית-כנסת שלם וגם תיבה? טעות בידכם! מלאכים ירדו מן השמים ובנו. לכו ותבעו אותם, ומה רצונכם ממני?" המילים היכו בחלל בית-המשפט, עזותם הדהדה באוזני השומעים. כל הנוכחים הביטו אל שלישיית השופטים, דרוכים

לתגובתם. אמר השופט היהודי: "אמת דיבר". אמר השופט הערבי: "דבריו נכוחים". והשופט האנגלי אמר: "אני עם מלאכים איני מתעסק".

עוד מעשה עם הרב שהיה מוהל זקן וגר בשכונת גאולה בירושלים. פעם הזמינו אותו לברית )להיות המוהל( והברית התקיימה בשבת, חכם צדקה שאל היכן זה מתקיים, וכמה זמן ההליכה? אמרו לו שהברית תתקיים בשכונת ימין משה, ומשך זמן ההליכה 20 דקות. כיוון שהכיר בזקנותו וחולשתו, יצא לדרך שעה לפני הזמן. כבר ביום ששי העביר את כלי המילה אל בית אבי הבן. בשבת אף על פי שיצא מוקדם, אחר ברבע שעה מן המועד הנקוב. כאשר הגיע, ראה את בעלי השמחה והאורחים

ופניהם נפולות, כפני אבלים חס ושלום. חשש שמא קרה אסון, ואז פנה בחשאי לאחד החכמים שעמדו שם ושאל אותו: "מה העניין?" ענה לו הלה: "קרובו של אבי הבן הגיע לברית והוא עצמו מוהל, וכששמע שהזמינו מוהל אחר כעס מאד ועורר מהומה וכל השמחה הושבתה. כיוון שראו שלא באת בזמן חשבו שנשארת בבית ומיד ניגש קרוב המשפחה למול את התינוק, ועכשיו שבאת שוב אין יודעים מה לעשות". פנה חכם צדקה לאותו מוהל ואמר לו: "אני כבר זקן ותשוש, כעת הגעתי בהליכה מרחוק ואיני יכול למול. שמעתי עליך שאתה מוהל, לפיכך אבקשך למול במקומי". ענה האורח: "אין לי

כלים". אמר לו חכם צדקה: "הנה כליי לפניך, קום ועשה", ואכן האורח ביצע את המילה כדת וכדין וכולם שמחו כראוי.

חכם צדקה חזר לביתו, אשתו התענינה: "מה היה ואיך היה?", והוא ענה: "מעולם לא היתה לי ברית שמחה כל כך ומוצלחת כל כך". בערב במוצאי שבת באו אליו להחזיר את הכלים, והוא לא היה בבית. בעל השמחה שהחזיר את הכלים לאשתו, התנצל וביקש מחילה על כל מה שקרה. שאלה אשתו: "מה קרה?", והוא ספר לה. אמרה האשה: "אבל הרי לא אמר לי בעלי שלא הוא מל, להפך אמר ששמח שמחה גדולה! הכיצד?". כאשר חזר חכם צדקה הביתה תבעה אשתו הסבר על כך, והוא אמר: "אמת, לא שקרתי! כידוע, מי שחשב לעשות מצווה ולא עשה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. אף אני התכוונתי ששמחתי במילה כאילו אני עשיתי, כיוון שהייתי אנוס בכך וזה נחשב לי לקיום המצווה"- כל כך היתה גדולה ענוותנותו.