לאידך גיס(א) על תענית אסתר

הרב חיים אטיאס – דיני תענית אסתר

בימי מרדכי ואסתר נקהלו היהודים בשלושה עשר לחודש אדר לעמוד על נפשם מפני אויביהם ושונאיהם, והיו צריכים וזקוקים לרחמים לבל יוכלו אויביהם לפגוע בהם, ועמדו בתפילה ובתחנונים וישבו בתענית באותו יום, כשם שעשה משה רבינו ביום שנלחם עם עמלק, שעמד בתענית ובתפילה וגבר ישראל. והשי"ת אלקי אבותינו שמע תחינתם וקבל תשובתם ותעניתם ברצון וביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, והרגו היהודים בשונאיהם שבעים וחמשה אלף איש, מלבד מה שהרגו בשונאיהם בשושן הבירה, ולא נפקד מאיתנו איש, כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות.
ולכן נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות ביום זה בכל שנה ושנה, זכר לנס שנעשה להם, וצום זה נקרא "תענית אסתר" (חזו"ע).

ולרוב הפוסקים תענית זו היא מנהג בעלמא, ולא ציווי הנביא כמו בשאר צומות, ולכן בכמה דברים דינה קל יותר משאר צומות.

דיני התענית

כל תענית שאוכלים בה בלילה, מותרת האכילה והשתיה עד שיעלה עמוד השחר. ואם ישן וקם משנתו קודם עמוד השחר, אסור לו לאכול ולשתות.
אולם יכול להתנות קודם שילך לישון שבכוונתו לקום קודם עמוד השחר ולאכול או לשתות – ואז יהיה רשאי לאכול או לשתות עד שיעלה עמוד השחר (שו"ע). וי"א שבשתיה אין צריך לעשות תנאי, כי דעתו של אדם לשתות אחר השינה (רמ"א). וכתב בחזו"ע שמי ששכח להתנות, ואחר שישן הרגיש צמאון, השותה יש לו על מה לסמוך, ובפרט אם רגיל לשתות כל לילה.
הא דבעינן תנאי קודם השינה כדי שיוכל לאכול אח"כ, הוא רק אם יושן שנת קבע, אבל אם רק מתנמנם – חוזר ואוכל בלא שום תנאי (רמ"א).

תנאי זה צריך לאומרו בפה, ולא במחשבה (אורל"צ).

רחיצה ותספורת

כל הצומות חוץ מט' באב ויום כיפור מותרים ברחיצה (שו"ע), ואין צריך להחמיר בזה אף לכתחילה (חזו"ע). וי"א שבעל נפש יחמיר על עצמו, והשל"ה היה מחמיר גם בליל התענית (משנ"ב), ובמים צוננים מותר (שעה"צ). ומ"מ כתב בפסקי תשובות שגם לדעת המשנ"ב – בתענית אסתר מותרת הרחיצה כיון שאינה אלא מנהג, ובפרט אם כוונתו לשם פורים.

י"א שאין להסתפר ביום התענית ובלילה שקודם לכן (מהר"ח פלאג'י) וי"א שאין לאסור (טורי אבן).

בישול וטעימה

מותר לטעום את התבשיל בצום כדי לדעת אם חסר בו מלח או תבלין, ורק טעימה שעד כדי רביעית הלוג, ובלבד שיפלוט המאכל ולא יבלענו, שטעימה כזאת אינה נחשבת אכילה (שו"ע, וכ"פ בחזו"ע), וכתב הרמ"א שהמנהג להחמיר בזה.
ואם מבשל לצורך סעודת מצוה שבערב, כתב המשנ"ב שמותר לטעום.

י"א שאסור ליגע בתבשיל שלא לצורך ביום התענית, שמא יבוא לאכול (פמ"ג, פסקי תשובות), וי"א שמותר ואין לחוש (חזו"ע). ולצורך תינוק – מותר לכו"ע.

צחצוח שיניים

הקם בבוקר ורוצה לשטוף פיו, יכול לשוטפו בפחות מרביעית מים (ובלבד שלא יבלע), וביותר מרביעית מים – אין ראוי לעשות כן, ובמקום צער יש להתיר, ויזהר מאוד שלא יכנסו מים לגרונו (שו"ע, משנ"ב), וכן הרגיל לצחצח שיניו במשחה ומברשת, רשאי במקום צורך, ובלבד שיכופף ראשו כדי שלא יבלע (חזו"ע).

נטילת תרופה בצום

מי שצריך ליטול כדור בצום, י"א שיכול לשתותו עם מעט מים פחות מכשיעור (הגר"מ פיינשטיין), וי"א שאם יכול לבולעו ללא  מים יעשה כן, ורק אם אינו יכול – יטול עם מים (חזו"ע), והגר"נ קרליץ כתב שימיס הכדור במים כדי שיעשו מרים – ויטול.

תרופה שיש בה טעם, כתב הגרש"ז אוירבעך שיעטוף אותה בנייר דק כדי שלא ירגיש הטעם, ויבלע (וכן נראה בחזו"ע).

החייבים והפטורים בתענית 

זקן או חולה

חולה שאין בו סכנה פטור מן התענית, ואינו רשאי להחמיר על עצמו, ובלבד שנפל למשכב, אך החושש מעט בראשו – חייב.
זקן מופלג שהוא תשוש כח פטור מלהתענות ואינו רשאי להתענות (חזו"ע).

נשים מעוברות ומניקות

דעת השו"ע שמעוברות ומניקות פטורות מן הצום. (ואסור להן להחמיר על עצמן. חזו"ע).
והרמ"א כתב שאם יכולות לצום ואינן מצטערות – נהגו להחמיר. ובזמנינו שירדה חולשה לעולם, י"א שאף לנוהגים כהרמ"א פטורות מן התענית (ערוך השולחן, וכ"כ הגר"נ קרליץ גבי צום י"ז בתמוז שהימים חמים).
וכן אם נראה למינקת שאם לא תשתה יתמעט או ישתנה החלב – אין צריכה להחמיר, ותשתה מיד (הגר"נ קרליץ, הגרש"ז אוירבעך).
ובשבט הלוי כתב שאין להקיל, והיה מורה שתתחיל לצום, ואם תרגיש שצריכה לאכול – יכולה לאכול, וכן היה מורה החזו"א.
ובפסקי תשובות כתב שכל זה גבי שאר צומות, אולם בתענית אסתר נהגו היום להורות להתיר, אף אם אינה מצטערת.

מעוברת פטורה מיום הארבעים להריונה, ואם סובלת מחולשה וכדו' גם קודם ארבעים יום – יש להקיל (חזו"ע).
ומניקה פטורה מן התענית כל כ"ד חודש שלאחר הלידה. ואם פסקה מלהניק קודם כ"ד חודש, י"א שחייבת שוב בתענית (אורל"צ), וי"א שפטורה, וכתב בחזו"ע שמעיקר הדין פטורה, ונכון להחמיר שתצום כפי יכולתה.
אישה שהפילה לאחר ארבעים יום להריונה, דינה כיולדת (ביה"ל, חזו"ע).

ילדים קטנים

ילדים קטנים פחות מגיל בר / בת מצוה, אינם מתענים כלל, ואפילו לא תענית שעות, ואין בזה משום חינוך (משנ"ב, חזו"ע). וכן הגרש"ז אוירבעך לא היתה נוחה דעתו ממי שמרגיל בניו כמה צומות לפני הבר מצוה בתענית שעות (הליכות שלמה).
ומאכילים אותם כדרכם, אך יש למנוע ממתקים ושאר תפנוקים (הגרש"ז אוירבעך, חזו"ע).

צום שנדחה והגדיל הקטן באותו היום (כגון י"ז בתמוז שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, ויום הבר מצוה הוא ביום ראשון), י"א שאינו חייב לצום, כיון שהצום הוא תשלומין לתענית שהיתה צריכה להיות בשבת – ואז הרי לא היה מחוייב. (אבני נזר מהרש"ם). וי"א שבצום ט' באב ובי"ז בתמוז מעיקר התקנה היה שאם הצום חל בשבת ידחה ליום ראשון, ואם כן לא נחשב לתשלומין – וחייב לצום (שבט הלוי), וי"א שיצום כדי לא לפרוש מן הציבור, אולם אם הוא כחוש וקשה לו יש להקיל (חזו"ע, הגרי"ש אלישיב).

בעלי שמחה

בשאר צומות שחלים בזמנם ולא נדחו, גם בעלי ברית שהם אבי הבן, מוהל וסנדק, וכן חתן וכלה בימי חופתם (ימי שבע ברכות) חייבים להתענות ולהשלים, שאסור להם לפרוש מן הציבור.
ובתענית אסתר נחלקו האחרונים: י"א שחייבים להתענות (רבבות אפרים בשם הגר"מ פיינשטיין), י"א שהמחמיר להתענות תבוא עליו ברכה (שושנים לדוד), וי"א שאדרבא, אסור להחמיר ולהתענות, משום שתענית זו אין היא לזכר החורבן, אלא מנהג בעלמא – ומכיוון שכך אין להתענות משום שיו"ט הוא להם (חזו"ע), וכן פסק המשנ"ב להקיל בתענית אסתר לבעלי הברית.

פדיון הבן בזמנו נחשב כברית מילה לגבי אבי הבן והכהן (פסקי תשובות).

הפטורים מן התענית יכולים לאכול מיד בבוקר, ואין צריכים להמתין כמה שעות (חזו"ע).

ברכת הנהנין לאוכל בתענית

טעה ובירך על מאכל בתענית, ונזכר שיום תענית הוא קודם שטעם – יטעם מעט, כדי שלא תהיו ברכתו לבטלה (חזו"ע).

 האוכל בהיתר בתענית, חייב לברך תחילה וסוף.

להערות והארות ניתן לפנות בדוא"ל: כאן

הרב חננאל סהר – "תענית אסתר"

במשך ימי השנה ששה ימי צום כלליים הנם:

אחד מן התורה-יום הכיפורים,

ארבעה מפורשים במקרא (זכריה פ״ח פס י״ט)

צום גדליה, עשרה בטבת, י״ז בתמוז, ט׳ באב.

ואחד מדברי סופרים – תענית אסתר.

[והבכורות מתענים בערב הפסח וישנם המתענים בשבעה באדר,

ויש המתענים תעניות בה״ב אך תעניות המחויבות לכלל מן הדין אינם אלא הנ״ל].

ויש לעיין בכאן דבר מה,

ארבעת הצומות המפורשים בנביא שמם יקבם ״צום״ כנאמר:

כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ׃

ואילו לגבי יום הכיפורים לשון הפסוק ״ועניתם את נפשותיכם״ (ויקרא כג, במדבר כז)

וכמו כן מטבע הלשון שהתקבל בפוסקים ובלשון העם- ׳תענית אסתר׳ ולא צום אסתר.

הלא דבר הוא?!

(ואף שיש לפטור שינוי זה בהבדלי תקופה, ולשון מקרא לעצמו ולשון חכמים לעצמם,

ויש שסברו וביארו כך, אבל שמא נעוץ הבדל זה במהותו ועניינו של יום,

וכידוע דשמו של הדבר מורה על מהותו ועניינו הפנימי).

הבדל מהותי ישנו בין ארבעת הצומות המוזכרים בנביא דעניינם

אבל וצער על מאורעות החורבן, המצור והבקעת העיר, פיזור שארית היישוב,

וכמובן חורבן הבית בראשונה ובשניה.

לעומת יום הכיפורים, שאין ענינו צער ומכאוב כלל, ואדרבה אין יום טוב לישראל

כמוהו, וכלשון המשנה בתענית (פ״ד משנה ח).

וכמו כן תענית אסתר אין עניינה צער ומכאוב כלל,

כי אם זכר לתענית שהתענו אבותינו בימי אסתר (ועיין בהרחבה בטור ההלכתי).

ויתירה מזאת מצינו בספר קב הישר (סי׳ צז)

״וְיֵשׁ עוֹד טַעַם לְתַעֲנִית אֶסְתֵּר, אֲשֶׁר גִּלָּה הַמַּגִּיד לְהַרַב בַּיִת יוֹסֵף, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְהוּא שֶׁהַשְׁגָּחַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא תָּמִיד עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵן נַחֲלָתוֹ וַעֲדַת סְגֻלָּה. וְהוּא חָפֵץ לְהַצְדִּיקָם כְּדֵי לְהַנְחִילָן שָׂכָר טוֹב לָעוֹלָם הַבָּא. וּבַיּוֹם שֶׁמַּגִּיעַ אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת יִשְׂרָאֵל שְׂמֵחִים וְשָׂשִׂים בּוֹ עַל תֹּקֶף הַנֵּס, שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהָמָן הָרָשָׁע וּבְבָנָיו וּבִשְׁאָר שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, אָז הִיא נִקְרֵאת 'שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה'. וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: חַיָּב אִינַשׁ לְבִסּוּמֵי בְּפוּרְיָא. וְהִנֵּה יֵשׁ לָחוּשׁ, פֶּן עַל יְדֵי רִבּוּי הָאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְשִׂמְחָה בָּאִין יִשְׂרָאֵל לִידֵי חֵטְא. וְלָכֵן הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתַּעֲנִית, לְפִי שֶׁהַתַּעֲנִית הִיא סְגֻלָּה לְהִנָּצֵל עַל יְדֵי הַתַּעֲנִית מִן הַחֵטְא, וְלֹא יִהְיֶה כֹּחַ לְהַשָּׂטָן וְלִילִית לְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם וְלַהֲבִיאָם לִידֵי חֵטְא מֵחֲמַת רִבּוּי הָאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.״

נמצא אם כן דימי הצער והאבלות (ג תשרי י טבת י״ז תמוז ט אב )

שעניינם סיגוף וצער הגוף נקראים בשם צום,

וימי ההיטהרות ורוממות הנפש (יום הכיפורים ותענית אסתר ) שמם הוא תענית.

[ואולי דצום עניינו כלשון צמצום – צמצום כוחות וחשקי הגוף,

ותענית עניינה מלשון ענייה שהנפש מתרוממת ועונה היא,

וכמו שכתב רש״י דברים פכ״ו פס ה׳ וענית. לְשׁוֹן הֲרָמַת קוֹל (סוטה ל"ב:)

ודוק. אם כי לא מצאתי מקור ברור לחידוש זה.]

ואם כנים הדברים, מצאנו קשר פנימי נוסף בין יום הפורים ליום הכיפורים,

וכמובא בתיקוני הזהר (נ״ח) ומטו משמיה דהאר״י הקדוש.

ולא מקרה הוא דשם היום נקבע בשם ׳תענית אסתר׳

וישראל אם אינם נביאים הם בני נביאים הם!

ומי יתן ובמהרה נזכה ונחזה,

נפלאותיו עלינו כבימים ההם בזמן הזה.

להערות והארות ניתן לפנות כאן

שבת שלום!