הילולת הגה"צ רבי שמשון פינקוס זי"ע בעל 'שבת מלכתא' ועוד - י"ב ניסן תשס"א

הגה"צ רבי שמשון פינקוס זי"ע בעל 'שבת מלכתא' ועוד – י"ב ניסן תשס"א

נולד בארצות הברית לאביו הג"ר אברהם חיים. לאמו ממשפחת ויינברג מצאצאי שושלת אדמו"רי סלונים.

בצעירותו למד בישיבת בית התלמוד בניו יורק אצל הגאון רבי אריה לייב מאלין. בהמשך עלה לארץ ישראל ללמוד בישיבת בריסק,

נשא את את בתו של הגאון רבי מרדכי מן, ראש ישיבת בית הלל בבני ברק.

לאחר נישואיו גר בבני ברק, תקופה קצרה שימש כראש ישיבת מהרי"ט דרבי יואל מסאטמר בבני ברק, ולאחר מכן עבר להתגורר בתפרח. בתקופה זו היה משגיח בישיבת אופקים ומאוחר יותר נעשה ראש ישיבה בישיבת ירוחם. לבקשת גדולי ישראל הוא עבר לגור באופקים וכיהן שם כרב מעל לעשרים שנה.

היה מקובל והתפלל על פי כוונות סידור הרש"ש. את תורת הקבלה למד בין השאר בישיבת אהבת שלום בראשות המקובל רבי יעקב משה הלל.

לרב פינקוס ולאשתו חיה מינדל היו 12 ילדים. אשתו ניהלה את התיכון החרדי לבנות באופקים, "נווה יוכבד". בגיל 56 נהרג הרב פינקוס בתאונת דרכים יחד עם רעייתו ובתם מרים בת ה-19. הם נקברו בהר המנוחות בירושלים[1].

היה מגיד ומשפיע מפורסם, כשבדרשותיו הדגיש הרב פינקוס את חשיבות הרגשת הקרבה לקב"ה באופן תמידי.

בהיותו בן 56 נהרג הרב פינקוס בתאונת דרכים יחד עם רעייתו ובתם מרים בת ה-19. הם נקברו בהר המנוחות בירושלים.

מדוע לא עושים קידוש על דף גמרא?

דברים נפלאים שאמר הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל: כשיהודי עושה קידוש בליל שבת, הוא מכריז "ויכולו… ויכל אלקים ביום השביעי". מדוע דוקא על כוס יין? למה לא על דף גמרא?

כשיהודי רוצה להודות לקב"ה הוא עורך סעודה גדולה, ומגיש לפני הציבור עוגות שתיה וכו'. מדוע? אלא שאם היינו עושים קידוש על דף גמרא, או על ספר תהלים, היתה זו עדות שבאה מתוך ידיעה שכלית פילוסופית, אך כוס יין או חתיכת עוגה, זו עובדה מוחשית ופשוטה שנכנסת לגופנו, וכך גם המציאות של הקב"ה היא פשוטה וברורה.

(נפש שמשון אמונה עמ' רלז)

המשל הנפלא על התביעה  שלא בקשנו עזרה מה'

כתב השל"ה הק' וזה לשונו: "ומצאתי כתב יד של החכם האלוקי מהר"מ קורדובירו ז"ל (הרמ"ק) שכתב וז"ל: לימדנו זקן אחד שעל מנת לבטל המחשבה, יאמר פסוק זה הרבה פעמים "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", ובעיני פשוט שזה הזקן היה אליהו הנביא, ולרוב ענוותנותו של הרב לא רצה לגלות, על כן יהא נזהר בזה מי שנפל בלבו מחשבת און או מחשבת הבל שיאמר הפסוק הנ"ל הרבה פעמים, ונראה בעיני שיאמר גם כן הפסוק 'סעפים שנאתי ותורתך אהבתי' ויאמר אותו בהתעוררות גדול גיבור כארי" עכ"ל.

והוסיף השל"ה הק': "וענין הפסוק 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה' לבטל מחשבות רעות, לכאורה הוא מפני שאמרו חז"ל שקרבן עולה מכפר על הרהורי הלב, ולכן הפסוק שמצוה להבעיר תמיד את אש העולה, שעניינו בעירה ונקיון תמידי וכפרה על הרהורי הלב, מסוגל הוא נגד המחשבות רעות".

ומעיד הגה"צ הגר"ש פינקוס זצ"ל (בספרו תפארת שמשון דברים עמ' רסא): אמירת פסוקים אלו היא סגולה נפלאה, אני מכיר אנשים שבתקופת בחרותם, כאשר התמודדו עם הנסיונות הקשים הללו, אמרו פסוקים אלו כל יום עשרות פעמים, והם מעידים שסגולה זו הפכה להם את החיים. – לומר עוד פעם ועוד פעם, אפילו בלי כוונה, כי זו סגולה נפלאה מאוד עכ"ד הנפלאים.

ומוסיף הרב פינקוס משל נפלא: על פי מעשה שהיה, רופא באחד מבתי החולים עבד במחלקה שנועדה עבור חולים במצבים קשים במיוחד. בדרך כלל היו במחלקה הזו שלשה רופאים, אך באותו לילה הסתפקה הנהלת בית החולים ברופא אחד בלבד.

אמנם מראש הזהירוהו ואמרו לו כך: אנחנו מקוים שהכל יהיה בסדר והחולים ישנו בשלוה כל הלילה, אבל יתכן שחולה פלוני יתעורר ויקים צעקות, חבירו בדיוק יהיה זקוק לקבל את תרופותיו, ובאותו רגע חולה שלישי יחוש ברע ויזדקק לטיפול מהיר, אם יתרחש משבר כזה ותראה שאינך מסתדר – תרים טלפון, ומיד ישלחו לך עזרה.

רק התחילה התורנות שלו והצרות התחילו לצוץ. כל מה שאמרו לו שיכול לקרות – קרה. כמעט כל חולי המחלקה, אחד אחרי השני, התעוררו משנתם עם סיבוכים קשים. הרופא מצא את עצמו מתרוצץ ממיטה למיטה ומטפל בחולים כמיטב יכולתו, אפס כי כוחותיו היו דלים מדי והוא לא הצליח להעניק את הטיפול הדרוש לכולם. לפנות בוקר אירע האסון, בעוד הוא מתמודד לבדו, בשארית כוחותיו להעניק את הטיפול הדרוש לחולה פלוני, מת חולה אחר במחלקה טרם הצליח להגיע אליו כדי להעניק לו את הטיפול שהיה זקוק לו נואשות.

תבעו את הרופא למשפט באשמת רשלנות רפואית. בבית המשפט נעמד הרופא הנאשם וטען בלהט כלפי השופט: עבדתי במסירות נפש ממש, רצתי ממיטה למיטה ולא נחתי כל הלילה. האם ניתן להאשים אותי? מה עשיתי? וכי נרדמתי על משמרתי?! הרי פשוט לא הספקתי להגיע לאותו החולה שמת לבסוף, זה לא היה בכוח אנוש!

ענה השופט: לא ולא! אתה פושע! מי צריך את המסירות נפש שלך?! הרי אמרו לך שאם לא תסתדר תזעיק תגבורת, לא לנסות להסתדר לבד. אתה אשם בגרימת מוות ברשלנות!

"ברגע שהתחלתי להתפלל שכחתי מהכל; כמין רוח קדושה החלה לאפוף אותי"

הגאון הרב שמשון פינקוס זצ"ל היה ידוע באש אהבת השם שבערה בקרבו ללא לאות. אש זו, אשר אפיינה כל כך את דרשותיו הסוחפות שבהן הלהיב לבבות ישראל לתורה ולעבודת השם, הפכה ללבה רותחת בכל עת שהיה הוא גופו עוסק במצוות. כל מצוה שהיא 'בין אדם לחברו' או ב'בין אדם למקום', קבלה אצלו משמעות מופלאה; הוא היה 'נכנס' אליה בכל תקפו וכוחו ולא היה מניח כל מאמץ שבעולם כדי לקיימה בשלמות.

במשך השנים, ניסו רבים לדלות ממנו את סודו: כיצד זכה להתרומם לפסגות גבוהות כל כך, מהיכן התחילה עלייתו, וכיצד הפך בחור אמריקני צעיר לאדם רב מעלה, עם קרבה עצומה לכל עבודת ה'?

הרב פינקוס, בענוותנותו, לא רצה לספר על עצמו, והתחמק מתשובה. בעת רצון נדירה שיתף את מקורביו בסיפור הבא, שמובא בהקדמה ל"הגדה של פסח – תפארת שמשון":

"בהיותי תלמיד בישיבת בריסק, התגוררתי בדירה המשותפת לי ולכמה חברים נוספים, כיון שהייתי בן חו"ל ולא שבתי לביתי לחג הפסח, נוצר מצב שבליל בדיקת חמץ נותרתי לבדי בדירה, כך שהוטלה עלי מצות בדיקת החמץ בדירה כולה", סיפר הרב פינקוס.

"הדירה הגדולה היתה ישנה ומוזנחת למדי, כך שתהליך הבדיקה נמשך אל עומק הלילה. במשך כמה שעות עמלתי לבדוק חדר אחר חדר, מבצע שהיה כרוך במאמץ ניכר של פנוי חפצים שהפריעו למלאכה, ועוד כהנה וכהנה מפריעים ומעכבים. סוף סוף סיימתי את המלאכה, קרוב לחצות הלילה. צנחתי על הכסא בתשישות, עייף ומותש,  אך חדור בתחושת סיפוק.

 

"אלא שדבר מה הטריד פתאום את מנוחתי; נזכרתי בעלית הגג, שעל אף שהיתה משותפת לכלל דיירי הבנין, והכל היו חייבים בבדיקתה, ידעתי כי אם לא אבדוק אותה – איש לא יעשה זאת", המשיך הרב בדבריו.

"בליבי התחוללה מלחמה", הוסיף לתאר. "מצד אחד הייתי תשוש ועייף, וגם ידעתי כי מילאתי זה מכבר את חובתי ההלכתית מעל ומעבר לנדרש ממני, אולם מאידך, ידעתי כי מחשבות אלו מקורן בעייפות החומר, ומצד הדין לכתחילה – עלי לבדוק את עליית הגג".

"אחר דקות ספורות של התחבטות, גמלה בלבי ההחלטה: לא להיכנע! החלטתי לקיים את המצווה באופן מושלם ובמסירות נפש, ומיד טיפסתי בשארית כוחותיי לעלית הגג. כשפתחתי את הדלת הרעועה והדלקתי את האור, עמדתי המום מן המחזה שנגלה למול עיני: ניכר היה ששנים רבות לא נוקתה העליה כלל וכלל. הרצפה היתה מכוסה בשכבה עבה של אבק סמיך, ובכל פינה ופינה התגוללו חפצים בערבוביה מוחלטת.

הרב המשיך והזכיר את ההלכה המפורשת בשולחן ערוך, בה נזכר כשנוכח במצבה של עלית הגג: "וכל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה".

"העייפות שפשטה בכל איברי, כמעט וגרמה לי להתייאש. אלא שאז נזכרתי כי גמרתי אומר לקיים את המצווה במסירות נפש ויהי מה! וכך, כאילו לא סיימתי זה עתה מלאכה מפרכת ומתישה בת כמה שעות, אזרתי את שארית כוחותיי, מלאתי דליי מים והתחלתי במלאכה" תיאר הרב את שאירע.

זר כי היה נקלע לעלית הגג באותה שעה, היה נתקף בהלם מהמראה המוזר שלפניו: בחור ישיבה אמריקני, מבוסס בבוץ ובטיט, עוסק במלאכת ניקוי של מקום שכמעט ולא דרכה בו רגל אדם, וכל זאת לאחר חצות הליל של ערב פסח…

"רק קרוב לעלות השחר הצלחתי סוף סוף לבדוק את החמץ, כשכל גופי רועד מהמאמץ העצום ומהעייפות המתישה" המשיך הרב לתאר, "וכשסיימתי – כבר עלה השחר. בבוקר, לאחר התפילה, קיויתי לנוח קמעא, אלא שטרדות מצוות היום, כשרפת החמץ ועוד, גרמו לי לותר על מנוחתי על אף התשישות והעייפות הנוראה.

"ברגע שהתחלתי להתפלל שכחתי מהכל; כמין רוח קדושה החלה לאפוף אותי"

"טרם תפילת ערבית של ליל הסדר הרהרתי לעצמי בעגמה;  מי יודע איזה 'סדר' צפוי להיות לי אחר שהעייפות תכריע אותי, ומי מדבר על ארבע הכוסות שעלי לשתות… נגשתי לתפילה ברגשות מעורבים, אולם, ברגע שהתחלתי להתפלל שכחתי מהכל; כמין רוח קדושה החלה לאפוף אותי, ותחושה מתוקה שכמוה לא חשתי מעולם מלאה את כל חושיי", תיאר הרב את הרגשות העילאיים שזכה לחוש באותו ליל סדר בלתי נשכח.

"באותה תחושה מרוממת ומיוחדת התחלתי בסדר הלילה, ולמרבה הפלא לא חשתי בעייפות כלל. להפך, הייתי דרוך כולי שלא לבזבז ולו רגע אחד מהלילה הקדוש. קראתי את ההגדה בהתרוממות נפש מיוחדת וליבי עולה על גדותיו משמחה, שכן טעם מתוק שכזה ממילות ההגדה לא טעמתי מעודי!

"אף את יתר מצוות הלילה, כאכילת המצה והמרור ושתית ארבע הכוסות, קיימתי בהתרוממות רוח בלתי רגילה. העייפות לא נגעה אלי כלל ועיקר, והרגשתי בכל ישותי שאני מוכן למסור נפש על קיומן של המצוות", המשיך הרב לחשוף את מצפוני לבו.

"הפכתי לאדם אחר! חשתי קרבת אלוקים אמתית, ואור גדול אפף אותי למשך כל ה'סדר', עד אחר חצות הלילה. לגודל פליאתי, גם אחר סיום הסדר לא הייתי מסוגל ללכת לישון. נותרתי ער כל הלילה ועסקתי בסיפור יציאת מצרים עד אור הבוקר.

"הופתעתי לגלות כי התרוממות הנפש שבה הייתי שרוי בליל הסדר המשיכה ללוות אותי גם ביום-טוב שלמחרת, ולא סרה ממני גם בימי חול המועד", סיפר הרב באותו גילוי לב. "ניצלתי את ימי המועד לשקידה עצומה בתורה ובתפילה. ניתן לומר שלא עסקתי בימי אותו הפסח בשום דבר, מלבד קרבת אלוקים".

 

"באותה שנה חל שביעי של פסח בערב שבת, ובעת תפילת המנחה של יום שביעי של פסח עלו דמעות בעיני. חששתי מאוד פן תתפוגג ממני רוח הקדושה עם סיום ימי הפסח והמעבר ליום השבת. התחזקתי במחשבה כי יום השבת בוודאי מקודש מה'יום טוב' שלפניו, החלטתי לנסות להמשיך בעלייתי הרוחנית וקויתי להמשך סיוע ממרום.

"ואכן, באותה שבת חשתי לראשונה את טעמה הערב והמתוק של שבת קודש, ולראשונה הבנתי את מהות קדושתה. ומאז החלה כל עלייתי…!

"אם יש בי משהו היום", סיים רבי שמשון שתף את סודו המפעים, "הרי שהכל מכוחה של מצווה אחת מדרבנן, מצוות בדיקת חמץ, שנאחזתי בה וקיימתיה במסירות נפש"…

[באדיבות אתר 'דרשו'.]

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א