הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • בעל ה'נתיבות המשפט' זי"ע

הרב יעקב לורברבוים מליסא זצ"ל: נולד בזבורוב (בוהמיה) בשנת תק"כ בן למשפחת רבנים מיוחסת ונינו של בעל ה"חכם צבי". מגדולי חכמי פולין ואשכנז. פוסק ורבה של ליסא (מחשובי מפרשי השולחן ערוך על יורה דעה וחושן משפט).

בגיל צעיר התייתם מאביו ומאימו, ואחותו הגדולה קיבלה עליה לפרנסו- אם יתמיד בלימוד התורה. גדל בבית ר' יוסף תאומים. בתחילה כיהן כרב במנוסטריץ'. בשנת תקנ"א התמנה לרב בקאליש (היה אב"ד של קאליש). בשנת תקס"ט התמנה לרבה של ליסא. בשנת תקפ"ח שימש כרב בסטרי שבגליציה (כיום אוקראינה). שם נפטר ב-כ"ה אייר תקצ"ב חי כ-72 שנים.

אביו: ר' יעקב משה (רבה של זבורוב, נפטר בטרם נולד בנו). מרבותיו: ר' יוסף תאומים (רבה של

בורשטין, קרוב משפחה) ור' משולם איגרא (רבה של פרשבורג). מתלמידיו: ר' אליהו גוטמכר (הרב

מגריידיץ), ר' צבי הירש קאלישר, ר' משה טורנר (הרב מנשווא), ר' ליב בלקש (רבה של קאשין),

ר' שמואל קארו (רבה של צמפלבורג), ר' שרגא פייבל דנציגר מגריצא, ר' זושא מפלוצק (בעל

'תורת כהן'), ר' יעקב אהרון (רבה של אלכסנדר), ר' נתן ליב אשכנזי ועוד רבים.

מספריו: •חוות דעת– על ש"ע חלק "יורה דעה" •מקור חיים– ש"ע אורח חיים ועל הט"ז ומגן אברהם •תורת גיטין– ש"ע אבן העזר •בית יעקב– ש"ע אבן העזר ועל כתובות •נתיבות המשפט– ש"ע חושן משפט והשגות הספר קצות החושן של ר' אריה לייב הלר •יאיר נתיב– תשובות להשגותיו של בעל "קצות החושן" על "נתיבות המשפט" •דרך החיים– סידור •מעשה ניסים– הגדה של פסח •נחלת יעקב •קהילת יעקב– הלכות קידושין והלכות יום טוב •אמת ליעקב– אגדות הש"ס •אמרי יושר– מגילת רות •תעלומות חכמה– מגילת קהלת •צרור המור– שיר השירים •פלגי מים– על מגילת איכה •מגילת סתרים– מגילת אסתר.

נסעה עגלה בדרכים ובתוכה מספר יהודים. בניהם ישב רבינו לבוש בבגדי עני, ואיש אינו הכירו. ישב רבינו, שקוע בתוך עצמו, בפינת העגלה, שקט ומכונס. לפתע זעק אחד הנוסעים: "ארנקי, ארנק המלא בכסף, הוא איננו!". מיד פרצה המולה בעגלה. זה מאשים את זה, וזה צועק על זה ואיש מן הנוכחים אינו מודה באשמה. רק ר' יעקב שקט, ישב בפינתו. בעל הארנק עבר בעיניו על פני כל הנוכחים ולא מצא אף אחד שנראה גנב. ואז מבטו נעצר בפינת העגלה, עיניו נעוצות באיש העני היושב מכונס בפינתו ונראה כקבצן. "הנה, היהודי הזה בטח גנב את ארנקי! רק הוא מתעלם מכל הנעשה כאן, כאילו אינו יודע מאומה על הגניבה, ועיניו נראות כה חריפות וערמומיות. "לא, אדוני, אתה לא תתחמק מלתת את הדין על מעשיך!". צעק האיש ותפס את רבי יעקב בשרוולו בנחישות.

ברגע שהגיעו לעיר הקרובה, לקח הנוסע את רבינו לבית הדין, בתקווה שהארנק יחזר לידיו. שמעו הדינים את טענותיו של היהודי על גניבת ארנקו ועל חשדותיו בעני זה שלפניהם, אשר לא השתתף בשיחה וישב בשקט בפינתו. אחרי שמיעת טיעוניו של הנגנב, פנו הדיינים לנאשם בגנבה, וביקשו לשמוע מה יש לו לומר להגנתו. רבי יעקב אמר, כמובן, כי לא היו דברים מעולם. כל העת היה עסוק

בלימודו, ולכן לא שמע את הדין ודברים בעגלה. אמרו הדינים: "לפי הדין חייב אתה בשבועה!"- "אם כך, הבה ונתפשר", אמר רבי יעקב לבעל הארנק הגנוב, "אשלם לך מחצית מן הסכום שהיה בארנק!". "מה פתאום?!" זעק הנגנב, "גנבת לי סכום גדול ואני רוצה אותו בשלמותו!". "הנה", פנה לדיינים, "רואים אתם? אם הוא מוכן לשלם-ודאי הוא הגנב. אין ספק בכך!".

"אתן לך שלושה רבעים מהסכום", ביקש רבי יעקב, "העיקר שלא אצטרך להישבע!"- "תראו תראו, הוא מנסה להרוויח", כעס בעל הארנק, "גנב שכמוך! מה כבר הספקת לעשות בכספי? החזר את הסכום בשלמותו, אינני מותר אפילו על אגורה אחת!". שתיקה השתררה בבית הדין. ואז ניסה רבי יעקב שוב: "אשלם לך יותר משלושה רבעים, נגיד שמונים אחוזים מהסכום!". "בשום פנים ואופן

לא אותר אפילו על אגורה אחת!" פסק הנגנב, "המנסה אתה להרויח על חשבוני? חוצפה!". פסקו הדינים שאין בררה אחרת וחייבו את הנאשם בשבועה. הסכים רבי יעקב, אך בקשה בפיו: "רוצה אני להתכונן לשבועה כמה דקות, האפשר?". נתנו לו הדינים פסק זמן להתכונן, ורבי יעקב פנה לפינת החדר ושקע בתפילה, כשכל גופו רועד מאימת השבועה. רב העיר, ראש בית הדין, עקב אחר מעשיו

בפליאה. אין זה אדם פשוט, חשב הרב, יש בו משהו מיוחד. הוא בודאי אדם גדול וצדיק ובטוח שידיו נקיות ואין הוא גנב.

דממה שררה בחדר. פתאום נשמעו צעקות מבחוץ. "הוי, הוא נפל, התעלף! מי זה? הצילו!". היה זה אחד הנוסעים בעגלה, אשר הגיע למקום וראה את המתרחש באולם בית הדין-ואז נפל מתעלף. כאשר העירו אותו והושיבוהו על כיסא להתאושש, פרץ בבכי והודה בגניבת הארנק. "אני גנבתי את הארנק", סיפר בבושת פנים, "וכדי שלא יגלו את מעשי-השתתפתי במהומה שהיתה על העגלה. כאשר הגיעו לעיר, תקפו אותי הרהורי חרטה על מעשי ולכן הגעתי לבית הדין להשיב את הגניבה. אך כשראיתי את הנוסע הזה", הצביע על רבי יעקב, "מתכונן בדחילו ורחימו לשבועה- תקפה אותי בושה נוראה והתעלפתי".

או אז פנה אב בית דין לרבי יעקב וביקש ממנו שיגלה את זהותו. אך רבי יעקב סירב. "אני גוזר עליך בגזרת מרא דאתרא שתגלה את זהותך!" ציווה עליו הרב. אמר רבי יעקב בפשטות: "שמי יעקב לורברבוים מליסא". מיד הבין רב שלפניו עומד לא אחר מאשר אחד מגדולי הדור, הגאון המפורסם רבי יעקב מליסא בעל "החוות דעת".

הרב נבהל: "אוי לי שחשדתיכם בגניבה וחייבתיכם בשבועה! אנא, מחלו לי", קרא בקול נשבר, "לא הכרתי אתכם ולא ידעתי כי אתם העומדים לפני!". רבינו הרגיע אותו בקול רך: "אינך צריך לבקש מחילה כי לא היית חייב להכירני, ועשית כדין תורה". שאלו רב העיר: "אך יסביר לי רבינו, מדוע הסכים לשלם סכום גדול כל כך ולא הסכים בשום אופן לשלם הכל?". הסביר רבינו: "העדפתי לתת את כל כספי ובלבד שלא להישבע, לכן אמרתי תחילה שאשלם מחצית האבדה- אך בעל הארנק לא הסכים. אמרתי שאשלם שלושה רבעים, וגם לזה הוא לא נענה. אז עשיתי חשבון של כל רכושי, והגעתי למעט פחות משווי הגניבה, אולם ללוות לא רציתי כי ידעתי שאין לי ממה להחזיר. לא היתה לי ברירה אלא להישבע. אבל עזר לי הקב"ה והביא את הגנב שיחזיר את אשר לקח, ונפטרתי מהשבועה!".

הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל הביא מעשה אמיתי שאירע ואלו הדברים:

רבה של ליסה היה גדול הדור הגאון רבי יעקב מליסא (שנפטר לפני קרוב למאתיים שנה), אשר ספרו הנודע "נתיבות המשפט" הוא ספר יסודי לעוסקים בשלחן ערוך "חושן משפט". לאחר שנפטר הגאון לבית עולמו, הותיר בעולם בת אחת אלמנה, אשר גם לה היתה בת, נערה, ושתיהן גרו יחדיו בעיר ליסא (הגאון זצ"ל לא גר בליסא בסוף ימיו, אולם בתו נותרה לגור שם). לאחר כמה שנים, הנערה בגרה והשתדכה עם בחור אחד שעמדה להנשא לו.

העגלון, שהיה מאנשי המקום, ידע כי אותה בת עומדת להנשא, ולכן שיער בנפשו שהאם ובתה מבקשות לנסוע לעיר הגדולה על מנת לקנות שם את צרכי החתונה, ומן הסתם כסף רב טמון בכליהן. לכן במקום לקחת את האם ובתה לעיר הסמוכה, סטה מן הדרך, ופנה לכיוון קצה העיר ליסה, שם היה ביתו. בהגיעו סמוך לבית, סימן לחבריו שהתחבאו שם על פי הזמנתו מראש, וכולם יחד התנפלו על האשה ובתה, קשרו אותן בחבלים, סתמו את פיותיהן בסמרטוטים ושדדו את כל כספן.

העגלון וחבריו פחדו שמא תלכנה הנשים להודיע למשטרה על מה שנעשה. לכן החליטו לשרוף את שתיהן בתנור הגדול שהיה בבית העגלון, ועל ידי כך לא ישאר מהן זכר ואיש לא ידע מה עלה בגורלן.

מיהרו הרשעים, והחלו להבעיר את העצים בתנור, אך הבחינו כי לא די בכמות העצים על מנת להפטר משתי הנשים, לכן יצאו אל היער הסמוך ללקט גזרי עצים כדי להעלותם באש. לאחר כמה דקות חזרו אל הבית, והמשיכו להבעיר את האש. בינתיים, החלו מדברים ביניהם כיצד לחלק את השלל ששדדו משתי הנשים. העגלון טען כי מגיע לו חלק גדול מהכסף, מאחר והוא היה יוזם כל הרעיון, ולולי הוא לא היו יכולים להרויח דבר, אך חבריו התנגדו לדבריו והחלו צועקים עליו. באותה שעה, חלף ברחוב קצין משטרה, ומששמע את הצעקות, נכנס לבית. כאשר ראו אותו העגלון וחבריו, מיהרו לנוס מן המקום.

הקצין, שראה את כולם נסים, הבין כי יש סיבה לכך והחל לחפש בחדרי הבית. באחד החדרים ראה שתי נשים מוטלות על הרצפה כשהן קשורות. מיהר לחתוך את החבלים ולהתירן ממאסרן, ושאל אותן על שאירע, השיב להן את כספן, והן חזרו מבוהלות לביתן.

בלילה ההוא, ראתה האלמנה, בתו של רבי יעקב מליסא, את אביה בחלום. אמר לה אביה, דעי לך, שכאשר נודע לי שאתן שרויות במצוקה, עליתי למקום גבוה בעולמות העליונים, והתחלתי להתחנן לפני השם יתברך שיצילכן. אך תפלתי לא נענתה, משום שאת ובתך נכשלתן באיסור יחוד עם העגלון שלקח אתכן (הדרך היתה שוממה, בין היערות, וגם בזה שייך איסור יחוד). ואז התעלתי למקום עליון יותר, והתחננתי לפני ה' יתברך, שבזכות התורה שהרבצתי בישראל בספרי נתיבות המשפט, תנצלו מכל צרה וצוקה. ואז תפלתי נענתה.

האלמנה סיפרה לגבאי הקהלה את מה שראתה בחלומה, והם החליטו לכתוב את המעשה על פנקס הקהלה למען יעמוד ימים רבים.

לכן ידעו כל איש ואשה, שכאשר מתעוררת שאלה בעניני יחוד, יש לפנות לתלמיד חכם הבקי בהלכות הללו, שיורה להם כיצד יש לנהוג הלכה למעשה.