כֶּתֶר מַלְכוּת • מאמר מיוחד לרגל הילולת האדמו"ר הרה"ק מליובאוויטש זי"ע

כתר מלכות

בהעלאת 'ניצוצות', אותיות הנפש עטופות בכתב עט, לרגל יום הולדת ראש שבטי ישראל ומאורם הוד כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זי"ע – יחד עם חידודו של קולמוס על מנת לחקוק דברים הקשורים עם דמות הפלאים, בחינת פרצוף עליון ממש של נשיא הדור הוא כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זי"ע, הנר השביעי במנורה הטהורה של נשיאות חסידות חב"ד ועמוד האש ההולך לפני מחנה ישראל בכל מושבותם – עוטה אותנו תחושת חרדה פנימית ורגש רתיעה מעומק הנפש. גם מעצם הכניסה לתחום היכל ואיש קודש הקדשים של האומה, כמי שעומד בפני עצם המאור, אשר הכול מתחשך, מתגמד ומתבטל לפניו. גם כלפי אורו הגדול עם מכלול הגוונים העצום שהוא מקרין לעולם כולו, המאיר עיניהם של ישראל בכל הפינות המרוחקות שבארבע כנפות הארץ. תופעה ראשונית ובלעדית מוחלטת בדברי ימי העם הזה, בייחוד מיום גלותו מעל אדמתו. כך שהמרחבים להתבוננות והסתכלות גם בגדלותו זו, הנראית והמגעת אף לאזובי הקיר וליכולת השגתם, היא עצומה ונשגבה עד שקשה להקיפה אפילו אפס קצהו, לא במסגרת ספר או סידרת ספרים, ק"ו שמאמר יחיד לא יספיק לזה.

עם כל זה אין הדבר פוטר אותנו מלהעלות חוויות ורגשות אישיות, שאולי יש בהם משום תועלת הרבים, וגלגול זכות ע"י הכותב לשתפם בזה, ולעורר רגשות קודש וצימאון נפשי מול פני הקודש, עטרת תפארת ישראל, אשר דורנו המאושר זכה לחסות בצילו בחינת ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם וגו'.

ואף כי קשה היא כל הצטמצמות בזה, אף גם בנושאים הפרטיים אלו שלא יהיו, הנוגעים לדמות קודשו השמיימית. בכלל זה מפעליו בקרב הארץ במשך למעלה מארבעים שנות נשיאות והנהגה של עם ה', ובטרם כל זה. מכל מקום, ננסה כוחנו בהעלאת זיכרונות והגיגים, מהם שעד כה היו שמורים במחשבה ומהם שכבר הובעו בעל פה בפני חברים מקשיבים, באופן שנאלץ לא להקפיד כל כך על סדר קדימה ואיחור.

כמדומה, אשר בחירת הכותרת "כתר מלכות" מתוך ריבוי הצעות שבצבצו במוחנו, היא בעזרת השם שביל זהב למציאת ציר סביבו ייסוב מאמר זה, בחינת בריח התיכון המבריח ומאחד את שנות הנשיאות המבורכות ופוריות לעם ה' בכלל ולשבט חסידי חב"ד העומדים ראשונה במלכות בפרט.

ראשית דבר, תהא התייחסותנו למשמעות המושג "מלכות" המעוררת רגשי רוממות נאצלים, בייחוד בעמנו שכל כולו געגועים, ציפייה וכליון נפש להתחדשות הנהגה התואמת תואר הוד והדר זה, אותו איבד עם גלותו עם יכניה מלך יהודה לבבל. הנהגה של מי שהוא משכמו ומעלה, עם רוממות נפש פסגתית המקרין בחינה זו על בני עמו.

למעשה זאת היא נקודה מאוד מיוחדת שנתחדשה בדורנו ע"י נשיאו-נשיאנו הוד כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זי"ע, כבר מיום עלותו על כסא קדשו, בשנים הקרובות והסמוכות שבהם עבר עמנו את הזעזועים הכי נוראים בתולדותיו. אחר שנות המלחמה, זו האיומה שבאיומות, גם לעולם כולו ובפרט לעמנו, תקופה של בלבולי דעות, של אומה גדולה וקדושה עתיקת יומין, שסועה ומוכה, וכל מיני רוחות סוערות ומסוכנות מרחפות והורסות בה כל חלקה טובה. דבר אלקינו בתקופה קשה זו כמעט שנשתתק ולא נשמע, גם השרידים אשר השם קורא להם מסתתרים בחדרי חדרים, קול ה' שהוא בכח ובהדר נשמע בעולמנו זה בבחינת ענות-חלושה. ודווקא במצב כמו זה של שפל וייאוש מכל הבחינות ובפרט ברוחניות, זכה דורנו וזיכנו הקב"ה בהופעת כ"ק רבינו (שליט"א) זי"ע בהדר גאון עוזו להאיר את היהדות.

כמי שממשיך וממלא את מקומו של אביר האמונה וגדול מקדשי השם בדורו, רבו ומאורו, מורה הדרך הגדול של תנועת ה'מסירות נפש', חסידי חב"ד וחייליה התמימים – כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ זצוקלל"ה נבג"מ זי"ע, אליו היה בטל בכל מהותו, החל להנהיג את עדתו ועל ידם את כל העם בהנהגה שכולה אומרת "תפארת שבמלכות". כאשר רוח ה' צולחת עליו, בהאצילו מרוחו אשר עליו על חסידיו בכל העולם כולו, רוח אחרת מסוג זה שנשתבח בו כלב בן יפונה. בהחדירו בהם זקיפות קומה יהודית בבחינת ויגבה לבו בדרכי ה', פנימית ואמיתית. וכן השפיע דרך חיים זו על רבים, ומהם גדולי ישראל וצדיקים שעברו את מפתן היכל קדשו, או שהיה קשור אתם מרחוק. האמת הנצחית שבתורת אמת שהייתה באותם ימים קניינם של מעטים, וכלואה בד' אמות של תורה ותפילה, סוגרת ומסוגרת מבלי להציג ראשה ברשות הרבים גם בעולם היהודי – מתוך רגשי נחיתות מדהימים בלתי צודקים של נושאי דגלה, בפני כל מיני תרבויות זרות לעמנו, אשר למרות שפשטו את הרגל בצורה איומה, שלטו אז ברחוב היהודי ובבתי בני ישראל – הצליחה ע"י השפעתו הרחבה לפרוץ את כל המחסומים, והפכה לנחלת הכלל.

כך נמשכה דרכו זו בקדש שכולה אמרה כבוד מלכות רצופת אהבת ישראל, צעד אחר צעד הולך וכובש לבבות מישראל, כשהוא תמיד מפתיע את העולם היהודי והחסידי כאחד, בהנהגתו האופיינית והמיוחדת. כאשר לא פעם הדברים מתקבלים בתחילה בעיני רבים, שלרוב גדולתו לא ירדו לעומק דעתו, כדרך של "איפכא מסתברא" ולפרקים בתגובות של שאלה ותמיהה וכו'. כך שבכל צעד חדש הוא כובש "שטח" אחר בעולמה של היהדות והחסידות, ומצליח להכניס ולהכליל גם דברים שלכאורה שייכים לרשות הרבים אל רשות היחיד – יחידו של עולם, ומגלה בהם את סוד האחדות האלוקית שבבריאה ושבעם אחד. והכול מתוך חכמה עליונה שבנשמתו הק', בתוקף הנובע ממידת המלכות שבנשמתו הק', ובשפעת אהבה של מלך האוהב את עמו. ומשנה לשנה מתרבים מעריציו המגלים את מנהיגו האמיתי של עמנו, ומחזירים לו אהבה וחיבה, ומשליכים עליו ועל כח תפילתו את כל יהביהם, עד שנעשה תל-תלפיות לכל ישראל בכל קצווי תבל.

אולם כאמור כותרתנו המדויקת היא "כתר מלכות". והנה אעפ"י שבמציאות הקרובה להשגתנו הקרובה הנם ממש כמו שם נרדף, ומה קרוב יותר ל"מלכות" מאשר ה"כתר", אבל בעולמה של פנימיות התורה הן מבטאות (מנקודת ראות מסוימת) שני קצוות ממש. אלא שהכלל המפורסם אשר כל הקצוות מתאחדים, מעוגן מיוחד בתורת החסידות היונקת שרשים מתורת הקבלה, אשר ממנו יסוד וממנו פנה להסברת נושאים שונים במשנת הספירות ובמשנת הנפשות. וכפי שהוא מוגדר בתורת חב"ד במשפט "נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן" (לשון לקוח מספר יצירה פ"א מ"ז), המהווה קו מנחה יסודי ומזהיר, שער אורה, המתגלים דרכו השגות מופלאות ומופלגות בכל נושא שהוא. [בדורנו הרחיבו כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זי"ע והכליל בו את כל שטחי התורה בדרך אופיינית ומיוחדת, והאיר בזה נתיבות תורה, וגילה על ידו אוצרות גנוזים ממש להפליא].

"כתר" ו"מלכות" – ראש וסוף

וביאור פני הדברים כך הם:

ה"כתר" בסדר הספירות שבכל עולם, הנו הספירה הראשונה [ולפי חשבון מסוים, והרגיל מאד בתורת חב"ד ה"ה מדרגה שלמעלה ממנין הספירות], ואילו ה"מלכות" משמשת סיום סדר ומנין הספירות שבכל עולם. [ומכאן אחד הטעמים שספירה זו נרמזת במקרא בתיבת "ארץ" או ים סוף על שם היותה תחתית וסוף המדריגות].

לעומת זאת נמתח קו ישיר המחבר בין שתי הבחינות גם יחד וזאת מהיבטים שונים ומשונים, ומובן שתקצר היריעה להביא את כל הדוגמאות השייכות, ונסתפק בזה בהזכרת אי-אלו נקודות בזה, רק מה שהוא הכרח לנושא של המאמר. [משום כך גם לא נרחיב בזה את הדבור על הקשר שבין "המלכות" עם דרגות שהן גבוהות מן ה"כתר" וכן כיוצא בזה].

והנה בסדר השתלשלות מופיע יסוד גדול, האומר אשר ה"מלכות" שבכל עולם עליון יותר, משמש "כתר" לעולם שלמטה ממנו. וזהו מיוסד גם על הפסוק במרכבת יחזקאל בו נאמר "ורגלי החיות כנגד כולן" (ראה חגיגה יג, א), שבחינת הרגליים, היינו המדרגה התחתונה שבאותו עולם כוללת את כל המדרגות שלמטה ממנו. ולכן ה"מלכות" שבעולם עליון יותר משמשת בחינת "כתר" לעולם שלמטה ממנו.

ברם, דבר זה נתקל בשאלת תמיהה הא כיצד? והרי כל ספירה, בנוסף על כך שמהותה ומעלתה נמדדת לפי מצב עמידתה והתגלותה בסדר הקדימה והאיחור, הרי יש לה גם את התכונות המיוחדות לה, הבא לידי ביטוי בשמה של הספירה. כמו "כתר" שמשמעותה "כותר ומקיף", תוכנה באותיות מושגות יותר רצון העליון, היינו הרצון המתגלה לאצילת האצילות או לבריאת עולם הבריאה וכו', כלומר להתהוות עולם שלמטה ממנו. ואילו ה"מלכות" ענינה "עולם הדיבור", שזהו עיקר ה"מלכות" – דבר מלך שלטון. וזהו שהכתוב אומר: "מלכותך מלכות כל עולמים" (תהלים קמה, יג) שפירושו הפנימי הוא שהתהוות כל העולמות בפועל קשורות עם מדת ה"מלכות" שלמעלה מהם, כמו שכתוב "כי הוא צווה ונבראו". והלא זהו עיקר כוחו המיוחד של המלכות-המלך, אשר די בפקודתו של המלך בכדי להנהיג כדבעי את עניני המדינה, ועל זה אמרו: "אמר מלכא עקר טורא" (ב"ב ג, ב) היינו שאמירת המלך בלבדה בכוחה לעקור גם הר.

ותשובת שאלה זו הנזכרת, גנוזה במשפט הבא: "השתלשלות הכתרים זה מזה", אשר כוונתו לומר, שנוסף על זאת ש"מלכות" מקבלת וסופגת את כל האורות שמלמעלה לפי הסדר, ומתאים למקום עמידתה בסיום וסוף הסולם של הספירות, ישנו גם קשר ישיר בין ה"מלכות וה"כתר". וזאת מה שהמלכות קולטת ושייכת במהותה לספירת הכתר, ומכאן גלוי הסוד וההסבר על כך שה"מלכות" יש בה שתי תכונות ומשמשת גם בתפקיד של "מלכות" וגם בתפקיד של "כתר".

סוף מעשה במחשבה תחילה

האמור לעיל, מדובר בתפקידה של ה"מלכות" לשמש כ"כתר" לעולמות שלמטה ממנה. יתירה מזו גם ביחס לספירות שממנה ולמעלה, הרי בסדר הפוך, זהו הסדר של מה שהוא מכונה בשם "אור חוזר" במקביל ל"אור ישר", אזי נקראת ה"מלכות" בשם "כתר מלכות", הוי "תחילתן נעוץ בסופן וסופן בתחילתן".

והאמת הוא אשר על ה"מלכות" בהיותה משמשת הספירה התחתונה של העולם אמרו: "סוף מעשה במחשבה תחילה". והדברים מיוסדים על המחלוקת בגמרא (חגיגה יב, א), מה קדם למה, האם קדמו שמים לארץ כמבואר בפסוק הראשון של התורה: "בראשית ברא וגו' את השמים ואת הארץ". או שארץ קדמה לשמים כפי שמסיים הכתוב בסוף הספור של מעשה בראשית: "ביום עשות אלקים ארץ ושמים".

ועפ"י מה שאמרו חכמים שאלו ואלו דברי אלקים חיים, נתבארו הדברים בתורת החסידות ששניהם אמת. אמנם נכון הדבר שבסדר קדימה ואיחור של הבריאה בוודאי קדמו שמים. אולם בשורש ההתהוות שהיא המחשבה, ארץ שהיא סוף המעשה, עלתה תחילה. משל למה הדבר דומה: אדם שנחלט בדעתו שיש צורך במקום דירה ולכן יש לבנות בית דירה, ובכדי להגיע להשיג מטרה זו, עליו לשכור פועלים ולקנות חומרי בנין ולתכנן וכיו"ב, עד שהוא מגיע למטרה ששם לו, והיא הכניסה לדירה. אשר לפעמים זה לקח שנים רבות, הרי מובן ופשוט שרק עתה הגיע לתחילת המחשבה שלו, אעפ"י שהיא באה באחרונה.

וכן הוא ב"שמים" ו"ארץ" הגשמיים, היינו שעיקר הכוונה בבריאת העולם הייתה לארץ הלזו הגשמית. וכן ב"שמים" ו"ארץ" הרוחניים, שהם הספירות העליונות וספירת ה"מלכות", עיקר הכוונה היא ה"מלכות", שבה נשלמה הכוונה של "אנא אמלוך", וכמבואר כ"ז באריכות בכו"כ מאמרי דא"ח.

ההתגלות המיוחדת של דורנו

ובכן, כבר במאמר הראשון שאמר הוד כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זי"ע, דובר על דורנו כדור השביעי למייסד תורת חב"ד כ"ק אדמו"ר הזקן נבג"מ זי"ע, בהדגשת מאמר חז"ל ש"כל השביעין חביבין". ואם שהדברים נאמרו במפגיע על כל הדור השביעי, הרי אמרו שהנשיא הוא הכל, ומרגלא בפיהם של חכמינו לשונות כמו "אין בדורו של רבי מאיר כרבי מאיר" (עירובין יג, ב), או מה שביארו חכמים על הפסוק "לדרות עולם" שבפרשת נח (והובא ברש"י על אתר) שהכוונה לדורו של חזקיה ורשב"י שלא נראתה הקשת בימיהם, וכהנה רבות. מכאן שכל הדור מתייחס לראשי הדור ונשיאיו.

וכמה יאים הדברים לאומרם בעצמו, הוא הוד כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זי"ע שהוא הנשיא השביעי לרבנו הגדול זי"ע, בחינת ה"מלכות", עליה נאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה". ורואים בחוש שכל ההתגלות הגדולה של אישי האלקים – נשיאי חב"ד הקודמים, הייתה מעין הכנה לקראת ההתגלות של דורנו, שהיא גדולה ביתר שאת ועוז, בהיותו דור אחרון לגלות ודור הראשון לגאולה בעזה"י. וכל המעלות המיוחדות שנאמרו בקשר לספירת ה"מלכות", כולהו איתנהו ביה, אחר התבוננות קלה מאד.

הנה במקור הראשון בו מדברים על ספירת המלכות, היא פתיחת אליהו לתיקוני זוהר, אמרו: "מלכות פה תורה שבעל פה [קרינן לה]". ואצל הוד כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זי"ע, הרי בכל שנות נשיאותו, מרעיף בפה קדשו על רבבות חסידיו ובאי היכלו ושומעי לקחו בכל קצווי תבל, דברי אלוקים חיים בפרד"ס התורה, ובפנימיות שבסוד, היא תורת החסידות, הן בכמות והן באיכות. שעות אין ספור כמעין המתגבר, שלא מצינו דוגמתו מימות עולם, ות"ל שלא נאבדה טיפה, וכולם עלו על הכתב, תורת אמת הכוללת כל מקצועות התורה ממש, ובכולן גם כל ענפיהם בצורה מבהילה ומפליאה ממש. וזהו בשעה שרוב עתות היום הוא מסור לטובת עמו בגשמיות וברוחניות.

כאן מקום לציין בנוגע להאמור, אשר בעקבות התקנה הגדולה והנפלאה של לימוד ה"רמב"ם היומי", זכו רבים מבני ישראל ללמוד ולעבור על כל תורה שבעל פה כמה וכמה פעמים.

(וכבר מילתי אמורה מכבר שעל תקנה כמו זו, אין חידוש שנמצאו בתחתונים מי שקנא וכו', אין ספק שגם שרפי מעלה מתקנאים במי שזכה להנהיג בקרב ישראל תקנה כזאת).

יש להוסיף גם אשר ביאוריו לרש"י על התורה, שהם בבחינת אור גדול שהאיר בכבודו על פרש"י, זה הפירוש הבנוי כביאור תמציתי, שמיוסד על דבריהם של חכמי ישראל הפזורים בכל מרחביה של תורה שבעל פה בהלכה ובאגדה, בש"ס ובמדרשים, אלו השייכים להבנת הכתוב. והאיר בזה את עיניהם של רבבות מישראל בהבנה העמוקה בפירושו של מאורן של ישראל – רש"י. ופתח בפני רבים את הצינור והצימאון להתעסק בתורתו של המכונה בפי חכמי ישראל בשם פרשן-דתא, רבנו שלמה יצחקי זכרונו לברכה, וזאת בבחינת תן לחכם ויחכם עוד.

גילוי זה ממאור נשמתו של כ"ק רבנו נשיא ישראל (שליט"א) זי"ע, מתקשרת בלי ספק עם היותה שייכת במיוחד לבחינת "מלכות" שהיא "פה תורה שבע"פ [קרינן לה]".

"מלכות" – דיבור, ביטול וגילוי הספירות

דבר נוסף נאמר ב"מלכות", ש"דבר מלך שלטון". והרי טרם שמענו מימות אבותינו הק' – לכל הפחות בזמן הגלות – שדבור של אחד מגדולי ישראל יעשה רושם חזק כל כך, ואשר כל הוראה תתפשט מיד בכל העולם כולו ותתקבל בצימאון כה עז, בדומה לזו של הוד כ"ק רבנו הק' (שליט"א) זי"ע, וגם תבוצע כמהירות הבזק בכל היבשות בקבלת-עול נפלאה ובאהבה ושמחה כה גדולה.

כן, מיסודי ההגדרות של ספירת המלכות היא זאת שאמרו "מלכות לית לה מגרמיה כלום", וכל כולה עומדת בתנועה של ביטול וקבלה מספירת היסוד ומעלה. וגם בזה הרי ביטולו של כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זי"ע כלפי חותנו הוד כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נבג"מ זי"ע – אשר שמו הראשון הוא כשמו של נזיר האחים שבין שבטי י-ה והקשור עם המידה השישית שבמידות דאצילות – היא ממש עד כדי השתוממות, ביחוד כאשר הוא נראה לכל הקרוב-קרוב אליו (שליט"א) זי"ע.

גם מה שאמרו שהמלכות הוא הוא גלוי הספירות, הרי ממש משתלב יפה עם כל הנקודות. שהרי אין כדורנו, שתורתם של ששת הרועים שקדמו לו באה לידי התגלות ופרסום כה עצום. הן בהורדתה וקירובה לשכל אנושי בהבנה והשגה גם לקטני השגה וקטנים בשנים וכו', ההוגים במשנתה של החסידות אחרי שמוארת באור תורתו המזהיר והבהיר של הוד כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זי"ע, המפתיעה בהברקתה, ודבריו שמחים כנתינתן בסיני, מעודדים ומרוממים. והן במספר העוסקים בזה בכל העולם, כאשר היא מקיפה את כל החוגים ממש בפשיטות ובפשטות שטרם ידענו כמותה.

מקבילות נפלאה בין הנשיא הראשון לנשיא השביעי

כאן עלינו לחזור לאחת הנקודות החשובות ביותר בהן התחלנו דברינו, והיא נעיצת ההתחלה בסוף והסוף בתחילה. שלענייננו היא מציאת מקבילות נפלאה בין אבינו הראשון מייסד ונשיא חסידות חב"ד זי"ע, לבין הממשיך השביעי כ"ק רבנו נר ישראל אדמו"ר (שליט"א) זי"ע, שהיא כולה הוד והדר, ומרחק הדורות והזמן כמעט שאינם נראים כלל. אדרבא הזהות והשותפות ההיסטורית היא ממש להפליא, ונותנת הרגשה שהיעד הנשגב, האידיאלי והחשוב ביותר לעמנו של הנשיא המתחיל, מגיעה בעזה"י לידי גמר מוצלח ע"י הממשיך שבדורנו (שליט"א) זי"ע.

בראש ובראשונה הדברים מתבטאים בזה שיחד עם היותם דגולים באהבת ישראל ושוחרי שלום סמליים, הרי עפ"י ההשגחה העליונה נבחרו להיות חלוצי המאבק בעמידתם בקו הקדמי של ההגנה והפצת אור תורת הבעש"ט נבג"מ זי"ע, שנועדה לסלול לעמנו את הדרך לביאת משיח צדקנו. והוכרו גם מעבר השני של המתרס כנושאי דגלה האמיתיים של החסידות, אליהם הופנו כל החצים. וכלשון מכתבו של רבנו הזקן נבג"מ זי"ע אל הרה"ק בעל קדושת לוי מבארדיטשב נבג"מ זי"ע: "מאת ה' הייתה זאת ונפלאת בעינינו כי עיקר המלחמה אשר שמו פניהם ללחום אם תורת הבעש"ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו דווקא".

כמדומה שאין צורך להרחיב את פירוש ההקבלה עם נשיא דורנו לכל מי שחי בעשרות השנים האחרונות את הנעשה בעולם היהודי והתורני בארץ ובתפוצות.

וגם כאמור בעבודתם הנפלאה להוריד שכינה למטה, בהצלחתם להביא דברי אלוקים חיים בהשגה והבנה באורח פלאי, בקרב יהודים של ד' אמות של תורה ותפלה, ובפרסום האלוקות, עד שבדורנו אנו זכינו ע"י הנשיא השביעי להרגיל שם שמים בפי הבריות בכל קצווי תבל ממש ובכל פנה נידחת.

כשם שכ"ק רבנו הגדול נבג"מ זי"ע, נתקל בזה בקטרוגים איומים מבית ומחוץ, מלמעלה ומלמטה מחמת קנאה של עליונים ותחתונים – כאשר ביארו לנו רבה"ק נבג"מ זי"ע וגדולי תלמידיהם – וכתוצאה מכן בא מאסרו ההיסטורי, שכולו היה רצוף התגלות אלוקות, המזכירה את ישיבתו של יוסף הצדיק בבית האסורים. ועם התגברות הקדושה העליונה סולקו הקטרוגים הנוראים, ועקב מסירות נפשו על תורת החסידות נפרצה הדרך להרחבת הגבול, ופרסומה של תורת החסידות באיכות ובכמות בקרב רבבות מישראל בארצות אירופה.

כן הייתה לנו ולצדיק דורנו (שליט"א) זי"ע, הקטרוגים המבהילים להם היינו עדים ואותם חשו על בשרם כל השייכים לבית רבנו (שליט"א) זי"ע בביטוייהם השונים – ממש לא יאומן כי יסופר בדורות הבאים – פתחו בעזה"י את הדרך להפצת תורת החסידות על כל אנפיה וענפיה בהרחבה כזו שהיא חסרת תקדים. כשבראש תנועת החסידות צועדים חסידי חב"ד עם משנת רבותיהם הק', ורבו הצמאים לדברי אלוקים חיים והמקושרים לרבנו מאורם של ישראל בצורה מפליאה ומסחררת במהירותה.

רבנו הק' והטהור (שליט"א) זי"ע כמו רבנו הזקן נבג"מ זי"ע (מי שהמשיך ברמה את שיטת מורנו הבעש"ט נבג"מ זי"ע במשנת האלוקות שלו, וכל מה שקשור עם עומק תורתו הפנימית) שנחשד ע"י מנגדיה של תורת החסידות בהגשמת אלוקות רח"ל, והיה זאת מחמת שלא טעמו את טעמה האמיתי של פנימיות התורה ויצא מזה כשידו על העליונה, ואגרתו הידועה בזה הפך נכס צאן ברזל בעולם היהודי לכל מבקשי ה' באמת ובתמים. נטפלו לו אלה שתורת הבעש"ט נבג"מ זי"ע במעמקיה ורוממותיה מהם והלאה, ומהם אשר לא נגה עליהם אור הבעש"ט מעולם. ותואם תופעות מסוג זה בדברי ימי ישראל מדור דור, דווקא על נשיא וצדיק הדור, מי שהוא בבחינת "שימשא אכולא עלמא נייחא" וזורח ומכניס אור האמונה הטהורה בכל מקום אשר כף רגל יהודי דורכת שם.

מקור טענת ההגשמה

ולזה כדאי להזכיר ספור תלמודי מבהיל בקשר למקרה דומה מתקופת הנביאים ומלכי ישראל, איך שנביא ה' ישעיהו בן אמוץ, נחשד ע"י מנשה מלך ישראל מי שהיה מעובדי עבודה זרה בהגשמת אלוקות רח"ל, ונשפט ע"י במיתה רח"ל בעוון זה כביכול.

וכה אנו גורסים במסכת יבמות (מט, ב):

"תני שמעון בן עזאי אומר מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה מנשה הרג את ישעיהו. אמר רבא מידן דיניה וקטליה [=שפוט שפט אותו והרגו] אמר ליה [=אמר לו: מנשה לישעיהו] משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת [=ואתה אומר] ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא, משה רבך אמר וגו' משה רבך אמר וגו', אמר ישעיהו ידענא ביה [=יודע אני בו] דלא מקבל מה דאית ליה ואי אימא אישוויה מזיד [=שלא יקבל מה שאומר לו ואם אומר לו אעשהו מזיד], אמר שם [=הזכיר ישעיה שם] איבלע בארזא [=ונבלע בארז], אתיוה לארזא ונסרוה [=הביאו את הארז ונסרוהו] כי מטא להדי פומא נח נפשיה [=כשהגיע לפיו הוציא נשמתו] משום דאמר ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב". ע"כ לשון הגמרא.

לפנינו סיפור משונה, שדווקא מנשה מלך ישראל שעבד עבודה זרה, הוא שדן את נביא ה' על זה שאמר ואראה את ה' שיש בזה משום הגשמה באלוקות. וכולו תמיהה.

ואמרתי בדרך אפשר שמנשה ידע שישעיהו הנביא מוחזק כאיש אמת, ואינו חשוד לשקר, ובפרט כשהוחזק כבר בישראל כנביא אמת. ואם ישעיהו היה אומר שהוא ראה את ה' באופן של השגה ולא באופן של ראיה, שאז יש לבעל דין לחלוק ולומר: אשר גם אם ישעיהו מוחזק כדובר אמת, יש מקום להטיל ספק בדבריו, שהרי גם אם ישעיהו מתכוון למה שהוא אמת לפי דעתו והשגתו, היה אפשר לומר שטעה בהשגתו בשגגה. אבל כשישעיהו מקרב את דבר נבואתו בביטוי של ואראה, קיים חשש שיתקבלו הדברים באזני השומעים ותתחזק האמונה במציאותו ית'.

[ואף שמהגמרא משמע שישעיהו דנו לכף זכות ברוב ענוותנותו, ונזהר מלהפכו למזיד, הרי לנו שרואים את התוצאה האיומה בהריגת נביא ה' ע"י מי שהוא עובד עבודה זרה, וגם לא טרח לברר את כוונתו של ישעיהו שלפני שדנו, והרי ישעיהו נביא ה' היה מוחזק בכשרות, ומזה שהבין שלא יקבלו את דבריו אנו פטורים מלדונו לכף זכות].

דבר זה מלמדנו: שכל הנטפל על צדיק הדור בטענת הגשמה וכיו"ב, ייתכן מאוד שזה נובע מספיקות ודעות המכרסמות במוחו, ובפרט שבכמה הזדמנויות גילה את פרצופו בהנוגע לעיקרי אמונה, הקשורים עם מציאות של בורא עולם וכו', או עם גאולת ישראל וכדו'. דהיינו: לא ההגשמה היא הכואבת אלא, שבמודע או שלא במודע, עיקר מה שכואב להם הוא שאולי מדברי הצדיק, המוחזק בכשרות ומלא כל הארץ אור האמונה הטהורה המוקרן מחוסן אמונתו – דברי קדש הנאמרים בביטחון ובתוקף על מציאות הבורא, דיבורים אלו עלולים לחזק ולאמץ ברכים כושלות, וזה דבר ש"הבעל דבר" שלהם אינו מוכן להשלים עם זה, וד"ל. ובפרט לפי הכלל ש"כל הפוסל במומו פוסל". ועוד יש ללמוד שאין למהר ולענות למי שאין בדעתו לקבל מענה והסבר, וגם לא יקרה מאומה לאמת שבפי הצדיק, אם המענה על כך יבוא גם אחר מאות בשנים, כפי שהיה אצל ישעיהו שאת התירוץ על קושיית מנשה תירצו חכמי הש"ס כמבואר שם.

מעז יצא מתוק

וכשם שמהמקטרגים על אי אלו דברים בתורת הבעש"ט נבג"מ זי"ע, שנזקק להם "נכדו" ברוחניות, רבנו הגדול, גאון הגאונים בדעת אלוקים במאות השנים האחרונות, יצאה תורת החסידות מחושלת, ומעז יצא מתוק, וזכינו לאגרת קודש שהעמידה את אחד מיסודות האמונה, הקשור עם הפשטת האלוקות האמיתי וביאורו האמיתי של "את השמים ואת הארץ אני מלא".

כן זכה דורנו, אשר דווקא מתוך ההעלם וההסתר של המקטרגים נתברר ונתלבן הדבר, ורווחא שמעתתא בסוגיה זו של פנימיות התורה, בצורה נפלאה ע"י מעריצי ומקושרי כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זי"ע. באופן שנתרבתה תורה וחכמה אלוקית בנושא זה, ונאספו כעמיר גורנה מדברי חכמי ישראל אדירי האמונה, וענקי ההשגה האלוקית, אשר כל העם עונים אחריהם מקודש מקודש. וכן מתוך חדירה בעומק ונבכי העיונים של העוסקים בזה, נתגלתה צדקתו של מי שהוא צדיק מעיקרו, בחינת רעיא מהימנא של הדור, והמורה הגדול לדורות עולם, הוד כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זי"ע.

ולשלימות העניין, מובאים כאן כמה מראי מקומות בעניין זה:

ידוע מאמר הזוהר (ח"ב לח, א): "מאן פני האדון הוי' – דא רשב"י" אשר כידוע שעורר רעש גדול [שיחת קודש של אדמו"ר (שליט"א) זי"ע בלקו"ש ח"ב עמ' 512-509 בהערה], אולם כדרך האמת המנצחת תמיד, הרי גם מאמר זה שהיה נראה בקרב רבים בהשקפה ראשונה מאד תמוה, נתקבל בקרב שלומי אמוני ישראל, כמאמר קדוש ואמיתי. וראה 'ניצוצי אורות' על מאמר זה, שהביא בשם היעב"ץ בעל 'מטפחת הספרים' שקישרו עם דרשת חז"ל עמ"ש "את ה' אלקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים". וראה את הנלקט בספר "על הצדיקים" שיצא לאור לאחרונה, וראה בליקוטי שיחות שם איך שהביא סימוכין מתורת הנגלה.

עם חשוף ה' את זרוע קדשו בשנים האחרונות, בהנהגה ניסית ופלאית עם עמו, נתגלה גם הוד כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זי"ע ביתר עוז, בהדרת קדשו וביד ה' אשר עליו בהנהגת עם הקודש וארץ הקודש. ובזמן האחרון בהכנת העם לקראת קבלת פני משיח צדקנו, בדומה לקרובם של ישראל בהר סיני לפני מתן תורה, כמאמר "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו", משום שלהיות מוכנים למתן תורה הוא דבר חשוב לעצמו, וביחוד ששלב זה האחרון משמש תחנת מעבר סופי לקראת קבלת התורה.

על רבנו הגדול בעל התניא, מעיד נכדו ממשיכו רבנו ה'צמח צדק' בספרו דרך אמונה, שהיה מגלה עתידות באופן של קולע אל המטרה ולא יחטא. וידוע בזה אשר כשרבנו הזקן ברח עם משפחתו מפני נפוליון קיסר צרפת, שהחל לכבוש את רוסיא עד שהגיע לכפר פיענא (שם הסתלקותו ומנוחת קדשו), ובעת הבריחה נשאל, שהרי הבטיח שרוסיא תנצח במלחמה וכאן היה נראה שנפוליון מנצח. וענה: "חי נפשי אשר לא תיפול שערה ארצה מכל אשר אמרתי לכם", וכן היה שאח"כ הדפו הרוסים את הצרפתים. בדורנו זכינו אשר דבר ה' בפי עבדו, הוד כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זי"ע, בכל הקשור לארצנו הק' ולקיומו של העם היושב עליה. כאשר אשתקד לפני ועם פרוס מלחמת המפרץ, דיבר בצורה הברורה ביותר ובמלוא הבהירות קבל עם ומלואו, בכל דרכי התקשורת המקובלים – וזאת מול נטילת אחריות אישית כבידה על כל מה שיתרחש – בהכריזו אשר ארץ ישראל היא הארץ הבטוחה ביותר בעולם, וההנהגה העליונה תהיה תואמת את הכתוב "עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", והייתה כאן התגלות אלקית גלויה ומפורסמת לעיני כל ישראל.

וכן ההנהגה המופלאה עד להכרעתה של מלכות הזדון והכפירה, שהקיפה מחצית עולמנו, הארץ ששימשה בית כלא ענקי של מיליוני אחינו למעלה משבעים שנה. ויחיד ומיוחד בדורנו היה שצפה זאת ברוח קדשו משכבר הימים. ואח"כ באותם ימים ספורים שכל העולם כולו עצר נשימה מפחד שמא הצליחה הקליפה הנוראה להתאושש ח"ו, וסכנת הכליאה של מיליוני אחינו שם חוזרת ח"ו כבתחילה, ובכלל זאת מאות שלוחי הקודש של רבנו (שליט"א) זי"ע – מצב שהזכיר את מעמדם של בני ישראל ליד ים סוף, שאחרי שהרגישו עצמם בני חורין עם יציאתם ממצרים בט"ו בניסן, שוב עמדו בעימות עם המצרים כשמורא עולה על ראשם, שמא כל ההישגים שעד כה שוב תלויים בכף מאזניים, וכמו כן גם היום – הייתה ההוראה השמיימית בפני משה של הדור "דבר אל בני ישראל ויסעו".

ובעקבות זה גם ל"ויושע ה' את בני ישראל" ו"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה'" והלב מתרחב והציפייה מתגברת, ורגש התקווה והאמונה מתחזק שאכן: "הנה ימים באים וגו'". וקרוב היום אשר העולם כולו ועם בני ישראל בראשו יהיה עד להתגשמות ההבטחה האלוקית של "והייתה לה' המלוכה ומושל בגויים" על ידי קיום נבואת יחזקאל (לז, כד): "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם".