היום הילולת הרה"ק רבי שמחה בונם אלתר מגור זי"ע בעמח"ס "לב שמחה" - ז' תמוז תשנ"ב

 

במוצאי יום אחרון של פסח, כ"ג לחודש ניסן שנת תרנ"ח, נולד בעיירה גור בן להגה"ק רבי אברהם מרדכי, לימים כ"ק אדמו"ר בעל ה'אמרי אמת'  מגור ולאמו הצדקנית מרת חיה ראדא יהודית.

בהוראת סבו הגדול נקרא שמו בישראל 'שמחה בונם', על שמו של הרבי רבי שמחה בונם מפרשיסחא זצללה"ה. רבות משמעות היו דבריו של אביו ה'אמרי אמת': 'אכן, מה חפץ הייתי שיהיה לי רבי ר' בונם בבית', ויהי לפלא. בשלחן סעודת המילה אשר ערך ה"שפת אמת" במוצאי יום השמיני בליל שבת קודש פרשת תזריע תרנ"ח אמר: אבל מי שיש לו כח למעלה מן השמים, כמו שנאמר באברהם הבט נא השמימה וכו' הוא יכול להמשיך דרך חדש לעולם.

בבית סבו הקדוש ה'שפת אמת' עמדה עריסתו, אשר הקרין עליו מהודו עד יום הסתלקותו בדמי ימיו ורבינו אך בן שבע שנים. על כסאו ישב אביו הגדול רבי אברהם מרדכי בעל ה'אמרי אמת' אשר היה למנהיגו של דור תהפוכות במשך ארבעים ושתים שנה. תקופה סוערת בדברי ימי עם ישראל והוא המנהיג, מנווט ספינת הדור הלוחם על קדשי בני ישראל.

עוד בהיותו רך בשנים בא בקשרי שידוכין עם בת דודו אחי אביו רבי נחמיה אלתר, בנו השלישי של ה'שפת אמת: מרת יוטא הענא, אשר נכדה היתה לבית קוצק וראדזימין, היא אשר עמדה לצידו במשך שבעים שנה.

בראש חודש ניסן שנת תרע"א סמוך ליום בר- המצוה שלו נכתבו התנאים. אך מפאת המלחמה העולמית הראשונה התקיימו נישואיו רק ארבע וחצי שנים אחר- כך, בראש חודש אלול שנת תרע"ה, בעיר ווארשא. עם פרוץ מלחמת העולם השניה, פעל רבות לחלץ את אביו הרבי מאדמת פולין הבוערת. ואכן, בשעת הכושר האחרונה ממש הצליח ה'אמרי אמת' זצללה"ה לצאת את ארץ הדמים בלוית קומץ מלוים. כך – בחסדי ה' – הונחה התשתית לשיקום והתחדשות, משם הנצה הפריחה הגדולה בשנים יבואו.

עם הסתלקותו של בעל ה'אמרי אמת', קיבל לידיו אחיו הקדוש בעל ה'בית ישראל' זצללה"ה את שרביט ההנהגה. ורבי שמחה בונם אחיו הקרוב מתקשר אליו בלב ונפש, כפוף הוא אליו כחסיד מן השורה, בהצנע לכת ובביטול גמור. -ואחיו הרבי מפליא בגדולתו, מזהיר את סובביו כי ישמרו עליו מכל משמר, אומר: 'הוא מסתובב כאן אך מתהלך בשמים'. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

עשרים ותשע שנים נהג ה'בית ישראל' זצללה"ה את ממלכת עם ה', וביום ב' באדר שנת תשל"ז הוכתה העדה ורבי שמחה בונם בראשם שבר גדול. המורה והמדריך הגדול נאסף לגנזי מרומים.

העדה הגדולה, שבורה ורצוצה נשאה עיניה אל רבי שמחה בונם, להוליכה ולהנהיגה, להאיר להם את הדרך. והוא, בשנתו השמונים הוא עומד, אינו חפץ בהנהגה, שנים רבות כל כך נסתר הוא מעין כל, אך הלא עדת ה' צריכה רועה, והוא נעתר ומקבל על עצמו את ההנהגה. החל משעה זו, הפשיל הרבי במידת מה את המסוה אשר עטה כל הימים. או אז נתוודע העולם אל 'אור עולם' המתהלך בקרבו שנים רבות כל כך, ושביליו במים רבים, ועקבותיו לא נודעו.  שפת פיו קצרה היתה, מדודה וחותכת, אך תביעותיו נוקבות ויורדות עד השיתין. עיקר משנתו נסובה סביב ציר אחד מרכזי, הדבקות בהשי"ת.

כל ערכי עבודת ה' נתקדשו במשנתו למען געת בתכלית האדם, אשר היא 'שויתי ה' לנגדי תמיד. ובד בבד, לבם של ישראל היה. 'אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם' כפשוטו, הן ברוחניות והן בגשמיות. נודעת היא גאולתו את תלמודה של ארץ ישראל בתקנתו ללימוד הירושלמי. צור חלמיש הנהו במלחמותיו למען כבוד שמים, ומאידך רך כקנה הוא לכל נער ואיש. נודע כפועל ישועות בקרב הארץ אשר דברו לא ישוב ריקם, וראש וראשון בתקנותיו למען כלל בני ישראל הכורעים תחת נטל מצוקות פרנסתם ודיוריהם, ובעקבותיו באו רבים וטובים.

בשנותיו האחרונות 'אכן חליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם — והוא מחולל מפשענו מדכא מעונותינו, מוסר שלומנו עליו ובחברתו נרפא לנו' (ישעיה נג ד-ה). וביום הרביעי, ז' לחודש תמוז שנת תשנ"ב, דבק ה"לב שמחה" במקור חייו והוא בן תשעים.

('נזר התורה' כסליו תשס"ג)

כאשר בנו את בית ההחלמה בקרית טלז סטון, לא הצליחו המקימים של בית ההחלמה להשלים את הבנין ונתקעו באמצע העבודה מחוסר מזומנים. לפתע הגיע הגאון רבי חיים קרייזווירטה זצ"ל, רבה המפורסם של אנטוורפן, והשלים להם את כל החסר לגמור את הבנין.

בחנוכת הבית סיפר הרב הגאון איך הגיע לסכום הגדול הזה להשלים את הבנין:

היה זה בברית מילה שנערכה בביהמ"ד גור והלב שמחה זצ"ל כובד אז בסנדקאות. הרב קרייזווירט כובד בברכות. אחרי הברית שאל הרב קרייזווירט את הלב שמחה, מדוע לא מתקיים המאמר הידוע שמי שמקבל סנדקאות מתעשר והלא חזינן הרבה יהודים שקיבלו סנדקאות ולא התעשרו.

ענה לו הרבי הלב שמחה במשפט קצר כהרגלו: "מ'מיינט נאר ווען מ'קריגט אלץ". (הכוונה רק כאשר מתכבדים בהכל). הרב קרייזווירט לא הבין מה כוונת הרבי כשאמר שצריך להתכבד בהכל, מה זה כולל אבל שמר את הדבר בלבו. לאחר זמן, כיבדו אותו בעירו אנטוורפן בסנדקאות, ואז נזכר בדברי מרן הלב שמחה, ואמר לאבי הבן, שמע נא, מטעם הכמוס, אני מבקש אם תוכל ליתן לי בברית הזו את כל הכיבודים, החל מקוואטער, כסא של אליהו, סנדקאות, ואח"כ ברכות. אותו יהודי התפלא שהרב מבקש כל כך הרבה כיבודים אבל סבר וקיבל ונתן לרב את כל הכיבודים הללו. באותו שבוע הגיע אל הרב שליח ממדינה רחוקה, יהודי שנפטר שם השאיר בצוואתו כל כספו להרב קרייזווירט שהיה לו איתו קשר בעבר, והרב החליט לתת את כל הכסף לבית ההחלמה של טלז סטון.

נזכרתי, שבעת שלמדתי בישיבתינו הק' ביקר כ"ק מרן האדמו"ר שליט"א אצל הרבי הלב שמחה זצ"ל, ובתוך השיחים, שאל אותו מרן שליט"א את המקור לדברי זקנו ה'שפת אמת' (עיין פר' כי תשא בכ"מ) ששמירת שבת היא סגולה לזכרון. (שם כתיב, שתורה הנלמדת בשבת אין בה שכחה) נענה הלב שמחה ואמר, הלא אנו אומרים בזמירות לשבת "יום שבתון אין לשכוח". (ירחון אור הצפון קובץ כ"ד עמ' נט-יהושע מרדכי הלוי מאנן-לונדון)

ה'לב שמחה' הגיע אז לאנטוורפן לשב"ק פרשת וישב שנת תש"ט, ומכיון שידענו שהוא ישבות שבת באנטוורפן לכן נסענו כמה בחורים לשבות שם בעיר כדי לשהות במחיצתו. אחרי סעודת שבת הלכנו למלון שהתאכסן בו ה'לב שמחה', וראינו אותו יושב שם עם עוד כמה מחסידי גור ומספר סיפורי צדיקים, והחסידים שישבו איתו הפצירו בו מאד שיאמר 'תורה', והוא סירב בכל תוקף באומרו "די ברידער זאגט" [-הרה"ק בעל ה'בית ישראל' זי"ע שהיה אז האדמו"ר, הוא אומר 'תורה'], אמנם החסידים לא הרפו ממנו ובקשו שיאמר, לבסוף נעתר לבקשותיהם ואמר: כתיב בפרשתן (בראשית לז, ז) "והנה אנחנו מאלמים אלומים" יש לרמז לזה מש"א חז"ל (חולין פט.) "מה אומנותו של אדם בעוה"ז ישים עצמו כאלם…". (הגה"ח רבי אליעזר דוד פרידמן שליט"א "מפי ספרים וסופרים" ח"ב, ע' קע"ד)

[חלק מהדברים באדיבות מכון אור לישרים]


נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א