היום ט' באדר מציינים את יום הסתלקות אבינו רוענו רבינו הגדול מרן ראש הישיבה רבי שמואל אויערבאך זצוקללה"ה
לב אלמנה ארנין
אחת מהנקודות שסופרו לרוב, לאחר הסתלקותו של מרן ראש הישיבה, היתה מידת ה"והלכת בדרכיו" בהטבה העצומה שהיטיב לכל אדם, ובמיוחד רגישותו ומסירותו המופלגת לאלמנות וליתומים.
לאחר פטירתו שמענו עדות מבהילה על מקרה נורא ששמע מרן ראש הישיבה זצ"ל, כאשר התפתח ויכוח בין שני שומרי תורה ומצוות כשאחד מהם במהלך הדין ודברים פגע בנפש חבירו רח"ל, מעשה מזעזע שהרטיט לבבות רבים.
אחד היה רבינו, ששמע על המעשה, ומאז הגיע לביתה של האלמנה, על אף שלא הכירה מעולם – לא אותה ולא את בני משפחתה שהיו מפשוטי העם, וכל זאת כדי לחזק את רוחה. תקופה ארוכה הגיע רבינו אל הבית, הפך לידיד המשפחה, שבניה הפכו לאברכים מופלגים עוסקי תורה יראים ושלמים.
***
סיפור מבהיל ומפורסם נוסף נודע בפי כל, כאשר אשה אלמנה אחת אשר התגוררה בסמיכות לאחד מחשובי האדמו"רים, נכנסה לפניו באחד הימים ותינתה צרתה בפניו כי עומדת היא להשיא את בנה ואין בידה פרוטה לפורטה. כאשר חקר האדמו"ר ובדק את מצבה, שאל אותה איך חיתנה את בנה הקודם. השיבה האשה: 'גם אז לא היה לי מאומה, ואמרו לי שאלך לרבי שמואל אויערבאך והוא יתן בידי כסף להוצאות החתונה, ואכן הלכתי אליו וכאשר שמע על מצבי הדחוק מאד ובדק שאכן כך הם פני הדברים, אמר לי שמשמים הגעתי ב'יום טוב'… משום שהיום בדיוק מכר את הדירה שהיתה לו בדמי מפתח ברחוב גשר החיים ונתן לי את סכום הכסף בכדי שיהיה לי את הוצאות הנישואין'… הרב'ה התבטא בהתפעמות, שהוא הכיר הרבה מעשים על גדולי עולם אבל כזה מעשה הוא לא פגש אף פעם…
***
שני מעשים מופלאים שמענו מעד קרוב, יהודי חסידי, שלא למד מעולם אצל מרן ראש הישיבה, אבל סיפר את המעשים בהתרגשות גדולה.
המעשה הראשון היה בבחור שגדל בירושלים, למד בישיבה חסידית, "בשלב מסויים" שח המספר, "חיפשתי בית מדרש אחר ללמוד בו בסדר ג', ומצאתי את שאהבה נפשי בבית המדרש של ישיבת 'מעלות התורה' בשערי חסד, מרחק הליכה סביר מהישיבה בה למדתי".
"והנה בשעה טובה ומוצלחת התארסתי", מספר האיש, "ובהגיע מועד החתונה, ניגשתי לרבי שמואל, ביקשתי את ברכתו והזמנתיו לחתונה, למרות שלא למדתי אצלו מעולם. ואולם מאחר ואימי התאלמנה שנים קודם לכן, ואנכי הייתי יתום, הרי שרבי שמואל הרגיש חובה לבוא ולשמחני בחתונה, למעלה מגדרי החיוב וההרגל.
לאחר החופה, וכאשר רבי שמואל נפרד בברכה, הוא יצא לירכתי האולם. והנה תיכף אחרי החופה ניגש אלי יהודי לא מוכר ואומר לי "מישהו פה מסר את זה עבור אמא שלך שתחי', אם תוכל לתת לה". הלה הניח בידי והלך… כשהיה ברור שאינו רוצה שאדע מי הוא ומי שלחו.
המספר, יהודי חד מחשבה ומהיר תפיסה, אמר תודה, ולמרות שהיה בדרכו לחדר יחוד, טרח להביט בהסתר ביהודי הנ"ל לראות לאן פניו מועדות, כאשר הוא מצליח לראות שהוא ניגש ליציאה מהאולם וניגש לרבינו ראש הישיבה זצוק"ל ומסמן לו "עשיתי שליחותך". "הבנתי שהחבילה הזו שיועדה לאימי, הגיעה בעצם מרבי שמואל, אך הבנתי גם שהוא שלח בידי מישהו לא מוכר, כדי שלא ידעו שהוא עומד מאחורי החבילה הזו, והיא תמסר בעילום שם".
ומה היה שם באותה חבילה? חלק זה הוא מרגש במיוחד. מסתבר שהאלמנה, אימו של המספר, אשה חסידית ירושלמית מבוגרת, חפצה מאד לרכוש לעצמה תכשיט של ענק פנינים אמיתיות, אך ידה לא השיגה והיא לא יכלה לרכוש דבר שכזה. "אינני יודע דרך מי, אך מסתבר שמרן ראש הישיבה שידע על האלמנה שמחתנת את בנה, שלח אי מי לברר בדרך עקיפה מה ישמח אותה במיוחד, וכשהתברר הדבר, נשלחה אשת תלמיד לרכוש את המתנה, והיא הובאה לחתונה בעילום שם, לשמח ולהרנין את ליבה של אימי – שאגב, לא נודע לה מעולם, מי קנה את אותה שרשרת פנינים יקרה…".
***
המעשה הנוסף ששח אותו יהודי, מתפרסם לראשונה, בשינויים מתבקשים, מאחר והסיפור לא ידוע כלל, והמעיד עליו הוא בן משפחה יחידי של בעלת המעשה, שידע בשעת מעשה את הדבר, וסיפר אותו אחרי שנים רבות. המעשה המדהים מלמד על המחשבה של מרן על כל צער, והפקחות העצומה, שהצילה אלמנה מטירוף הדעת.
המעשה אירע באשה אלמנה, שכבר בצעירותה היתה אשה קולנית וביקורתית. בעלה האומלל אמר לה ברגע של יאוש, כששלום הבית הופר, כי היא עוד תוציא אותו מהעולם… המשפט הניב בעקבותיו עוד שלל אמירות צולפניות מצידה, שחלחלו כנראה לליבו הפצוע.
ויהי היום והנה שוד ושבר, בשיא ימיו ופריחתו הסתלק הבעל לבית עולמו כשהוא משאיר אחריו את האלמנה, שבורה ורצוצה, ובעיקר כאובת לב. המשפט ששמעה מבעלה חלחל לנשמתה, והיא לא ידעה מנוח. הוא אמר לה שהיא עוד תהרוג אותו, והנה זה קרה…
ומאותו יום הסתובבה האומללה שבורת לב, מורטת שערות ראשה, בוכיה וליבה שבור. יסורי המצפון אכלו בה עד דכדוכה של נפש, היא לא ידעה מנוח לנפשה, היא, במו ידיה המיטה את האסון על ראשה וראש עולליה… לילותיה היו טרופים וימיה כאובים, השבר היה קשה מנשוא.
ידידי המשפחה וחברותיה של האשה האומללה, ניסו לקחתה לצדיקים וגדולים כדי שינחמוה, אך היא לא קבלה ניחומים. גדולי עולם ברכוה וקבלוה במאור פנים, אך היא חזרה בבכי על כאבה, ואמרה בדמעות רותחות "אני הרגתי אותו, את בעלי, אני רצחתי אותו, הוא אמר לי שהוא ימות בגללי", וכל דברי הניחומים היו לריק.
עד לאותו יום מן הימים, כאשר אי מי הביא את האומללה לרחוב פרוש בשכונת שערי חסד, לביתו של מרן גאון ישראל רבי שלמה זלמן אויערבאך, כשהאשה האומללה פורצת שוב בפעם המי יודע כמה בבכי, ושחה את צערה, ולמולה עונה רבי שלמה זלמן, אב הרחמן, בנועם פניו, ומרגיע, מנסה להביא מזור לכאבה, מסביר לה שאין אדם הורג בהבל פיו, ואין לה כל חלק ונחלה באשמת גרימת מיתת בעלה… – אך לשווא, האשה חזרה לביתה ושוב ושוב עלו מחשבותיה, הציפו ואיימו להטריף את דעתה.
ואולם לדבר אחד לא שמה לב אותה מסכנה, למי שנכח אז בביתו של רבי שלמה זלמן. היה זה בנו הגדול, מרן ראש הישיבה רבי שמואל זיע"א, שהצטודד בפינת החדר וליבו התפלץ למראה האומללה, כשהוא שומע את הסיפור העגום, ואת היאוש הגדול של כל סובביה, שלא מצליחים להביא מזור לאומללותה…
מספר ימים עברו, ובאחד הימים צלצל הטלפון בביתה של אותה אשה, "שלום וברכה" נשמע הקול מעבר לשפופרת, "מדבר שמואל אויערבאך, סליחה על השאלה, שמא הייתם נוות ביתו של ר' פלוני ופלוני?"
"כן" ענתה האשה, תוהה מה פשר השיחה הלזו .
"אנא אבקש אם תוכלו להגיע… יש דבר חשוב מאד שרציתי לספר" אמר רבי שמואל, כשאותה אשה מזדרזת להגיע למעונו, תוהה מה מבקש לומר לה ראש הישיבה, כשכמובן היא אינה יודעת שהוא יודע בכלל מהסיפור שהיה עם בעלה, מצערה ומחשבותיה.
"רוצה אני לומר לך" אמר רבינו לאותה אשה שעה שנכנסה לביתו, "כי לבעלך ר' פלוני, יש צער גדול בשמים".
"מדוע?" אמרה האשה, ורבי שמואל לא חיכה אלא הסביר לה: "הוא יודע שהוא לא כיבד אותך כראוי, ובעולם העליון הדברים חמורים מאד, ועל כן אין לו מנוחה בכך שהוא פגע בך, ולא ביקש את סליחתך בטרם הסתלק מן העולם".
"הריני מוחלת לו מחילה גמורה", הזדעקה האשה.
"זה לא עוזר" ענה רבינו, "יש צורך במעמד מחילה. הבה אקרא לעשרה אנשים, ואמרי בפניהם כי את מוחלת לפלוני בן פלוני. אין הם אמורים לדעת במה הענין, אך חשוב שיהיו מנין שישמעו את המחילה".
על אתר הוזעקו עשרה משתתפים, והאשה הנרגשת עמדה ואמרה בקול בטוח "הריני מוחלת מחילה גמורה לפלוני בן פלוני ואין לי עליו שום קפידא כעס או טרוניה"…
לאחר קבלת ברכה, יצאה האשה מבית רבינו, ומאז אותו יום, פרחו מראשה כל מחשבות האוון, הדמיונות הפחדים וטירופי הדעת, שהרי היא זו שמחלה לבעלה… מני אז היו חייה שלוים על מי מנוחות, ואיש לא ידע כיצד נרפאה האומללה ממחשבותיה הנוגות כהרף עין…
שימושה של תורה
בשיחת זכרון מן הקודש פנימה שח אחיינו ובן דודו ומקורבו הגאון רבי מנדל אויערבאך שליט"א אשר במשך שנים רבות זכה להיות מהאנשים הקרובים והנאמנים ביותר למרן ראש הישיבה ר' שמואל זצוק"ל, כדלהלן:
ר' שמואל בהתחלה היה גר בשערי חסד, והוא ואשתו היו מעורבים בכל חיינו, אבי שהיה גיסו ואימי לא זזו צעד אחד בלי הדוד והדודה. כל חיינו מילדותינו נעו ונקבעו על פיהם. אבי התבטל בפני גיסו התבטלות מוחלטת, כל המשפחה הכירה בגדלותו מילדותו, "בוצין מקטפיה ידיע". כל דבר קטן כגדול נקבע על ידי מרן ר' שמואל. בכל יום בלכתי חזרה מת"ת קמניץ שם למדתי לכיוון הבית, הייתי עובר דרך מקום עבודתה של הדודה מרת רחל ע"ה והיא שמשה לי ממש כאמא בצורה טבעית. וכך גם בצוואה של אבי זצ"ל נכתב שכל שאלה ובעיה תקבע ע"י גיסי הגדול הגאון ר' שמואל. אף בכל השידוכים שאבי עשה, ר' שמואל הוא זה שקבע אם לעשות איך ומה. הכל הכל היה על פיו. אבי תמיד היה אומר לי 'אני מכיר את ר' שמואל מילדות הוא פשוט קדוש מרחם, הוא היה כזה והוא נשאר כזה. מה שהוא אומר זה קודש קדשים'.
ממילא זה הבסיס לכל הקשר בינינו. וגם מצידו הוא הרגיש איתנו מאוד קרוב. בהזדמנויות רבות מאוד שהינו גם בביתו מילדות.
ר' שלמה זלמן זצוק"ל בצעירותו בעיקר, היה רציני מאד ומעשי, וכל מה שלא הסתדר עם רצינות ומעשיות, לא השתלב בשום צד בכל צורות חייו, על כל המשתמע מכך. הוא לא בזבז שניה מחייו לבטלה. לא היה שייך לדבר איתו סתם. ובילדותי פחדתי ממנו ממש. אמנם הוא היה רכרוכי ומאיר פניו ואפילו מלטף את הילדים, אבל היה פחד, היה תמיד הרגשה 'מה אתה עושה פה, לך ללמוד', הוא לא היה צריך לצעוק אבל זה היה מובן מאליו, יראת הרוממות. 'וכי אין לך מה לעשות, באת סתם לבקר, כנראה אתה צריך משהו'. אין כזה דבר בזבוז זמן או בילוי וכדו'. בתור ילדים היה לנו חרדת קודש ממנו.
היינו מתפללים איתו מעריב בבית זבול בשערי חסד בשעה שמונה בערב. ר' שלמה זלמן תמיד היה כבר במקומו בשעה המדויקת, היה שם בכניסה עמוד תליה לכובעים, ובתור ילד אהבתי לשחק ולהיתלות על זה. באחד הפעמים ניגש אלי ר' שלמה זלמן ואמר לי בחיוך ובמאור פנים 'למה אתה עובד כ"כ קשה עד שזה יישבר בא אלי הביתה אני אתן לך פטיש ותשבור…' הוא לא צעק ואפי' דיבר במאור פנים אבל גערה זו חקוקה בקרבי עד עצם היום הזה.
אצל ר' שמואל, כשבאנו אליו לבית בתור ילדים, ושובבים לא קטנים היינו, היה אומר בבדיחותא "אה.. די מזיקים זענען שוין געקומען"… הוא היה אומר, כתוב בגמרא שקטנים פגיעתן רעה, הם המזיקים הגדולים ביותר שקיימים, אם שור מזיק יש בעלים שיספוג את הנזק, אם אש יוצאת, ושאר האבות נזיקין יש בעלים שישלם, אבל קטן זה הכי גרוע, אין מי שישלם. ההסתכלות על החיים היא תורנית, ואם ההגדרה ההלכתית על קטן זה "מזיק" אז כך מסתכלים עליו, שמרו מפניו על דברים כמו ממזיק… עם זאת יש להדגיש שאמירה זו היתה נאמרת בחיוך ובצורה משועשעת, הגם ששידרה את האמת ההלכתית של המציאות בה כל ילד מצוי בה עד שיהיה בגיל המצוות. המסר נקלט כחלק מההבדלים שישנם בין קטנים לגדולים, ולכן זה התקבל כדבר המובן מאליו, ללא תחושת פגיעה או דומה לה. מעולם לא זכור לי שנפגענו מזה, פשוט החיים היו חיי תורה. והיה לכל דבר הגדרה תורנית. כשכל נשימה ונשימה נעשית בצורה תורנית, וכל החיים מקבלים ביטויים תורניים, אז גם הגדרה שכזו אינה פוגעת. ככה זה. חיים לפי זה.
אני נזכר כעת ממעשה שהיה, היה יהודי קדוש בשם ר' יוסף לייב זוסמאן זצ"ל שהיה גם מקובל גדול, והיה מתפלל בנוסח מיוחד שעות ע"ג שעות בצורה מעוררת ומיוחדת. אני זוכר בילדותי הייתי רואה בתקופה של ספירת העומר, הוא היה נעמד בפינת הבית כנסת וסופר ספירת העומר עם כל התפילות לפני ואחרי במשך שעה וחצי. בכל יום הרבנית רחל ע"ה היתה נמצאת בביתנו, ובכל ערב כשר' שמואל היה חוזר מהכולל הוא היה עובר דרך הבית שלנו, נכנס ומתעניין בשלומנו, ואז הוא והרבנית ע"ה היו חוזרים לביתם. באחד הימים נעמדתי להתפלל מעריב במטבח ליד השיש שמיקומו פנה לכיוון דלת הכניסה. באותו יום נחה עלי רוח של חשק ורצון להתפלל טוב, והתחלתי לחקות את ר' יוסף לייב. התפללתי במנגינה ועם התנועות ובשמו"ע התנענעתי כמוהו עם תנועות ובהתלהבות גדולה מאוד. כשסיימתי להתפלל הסתובבתי ואני רואה את ר' שמואל עומד וממש צוחק בהנאה רבה, מהחיקוי שהיה כנראה מוצלח מאוד. כששם לב שראיתי אותו מביט וצוחק, הוא נכנס לבית ואמר לי, "זה לא צריך להיות רק לעשות כאילו, זה צריך להיות באמת". בתמימות של ילד עניתי לו "אני באמת מתפלל בכוונה, מה הדוד רוצה ממני". משראה שנפגעתי, הוא השתדל מאוד לפייס אותי, ודיבר עימי דברי פיוס וריצוי. שיבח אותי בפני הרבנית, והביע התפעלות גדולה מתפילתי. לאחר שראה שנרגעתי, אמר לי שוב, "התכוונתי לומר, שלפעמים אדם מתרגל לחקות אנשים, אבל זה לא באמת מתוך הפנימיות. הוא מתכוון סתם לחקות. אם אתה בא באמת לחקות אותו, כדי באמת לעשות ככה, אז להיפך, ככה זה הכי טוב".
שנים לאחר מכן, בא בחור מסוים לישיבה במעלות התורה, והבחור הזה היה רגיל ללמוד בהספק ובקיאות שטחית מאוד. באחד הימים שמתי לב שר' שמואל מאוד מאוד מקרב את הבחור הזה, והתפלאתי על זה, מדוע הוא ראה לנכון לקרבו קרבה יתירה כל כך, מה מיוחד בו? ר' שמואל היה מזהה את מבטי, והיה מתקשר איתי הרבה פעמים עפ"י המבטים שלי. הוא היה קולט מה אני רוצה, והיה מגיב לי על זה. תמיד הוא היה מבין, בלי אומר ודברים כלל. הוא ראה אז את מבטי על אותו בחור, ואמר לי, "אסביר לך, הבחור הזה הגיע ממקום פלוני אלמוני, וראיתי שהוא לא מתקדם כלל בהבנה, אלא גורס דף ועוד דף בלי להבין. ובאחד הימים בעברי על פניו באמצע סדר הלימוד, הערתי לו על כך שלא מספיק לגרוס דפים, צריך להבין כל דבר. וראיתי שהבחור ממש נשבר מהגערה, הוא לא הבין מה פגם מצאתי בו, כך הוא היה רגיל מהישיבה ממנה הוא הגיע. משראיתי זאת, הרגשתי רגש אחריות כלפיו, ולכן קבעתי עמו לימוד בחברותא, ומאוד קרבתי אותו, על מנת שימשיך ללמוד, ולא ישבר. והיום, ב"ה אתה רואה איך שהוא התקדם, ונהיה מהמצוינים ממש". כלומר, תמיד ר' שמואל היה נותן את הזריקה הנצרכת והכואבת לפעמים, אבל יחד עם זאת היה מיד נותן תוך כדי את הרטיה והמשחה, על מנת שלא יבואו תגובות שליליות לאותה זריקה. כך היה מפיק את התועלת הנצרכת, מכל גערה וחינוך.
אני זוכר שבערבי חגים הוא היה הולך איתי לשכונת גאולה לערוך קניות לכבוד החג, ותדיר היה אומר לי בקדושתו "אני מחזיק לך ביד, ואתה תוליך אותי". זה היה דבר מובן מאליו. יש מצב כזה שאצל ילדים, דברים שלא עושים מהם עסק, ולא מדברים מהם, ומתייחסים לזה כדבר טבעי, הם מקבלים את זה כך, כמו שזה, לא מייחסים לזה חשיבות ולא שמים לב. כך שמבחינתי זה היה דבר מובן מאליו, שר' שמואל לא מסתכל ברחוב. הוא שומר על עיניו.
בתקופת כהונתו כראש כולל ישיבת ש"ם, שהקימה באותם ימים הנגיד מר שלמה מוסאיוף ז"ל [ש"ם ראשי תיבות – שלמה מוסאיוף], מידי פעם היו עושים סעודת מלווה מלכה בביתו המפואר ברחוב שטראוס. ר' שמואל לא סמך כ"כ על כשרות המאכלים שהוגשו שם, והיה אומר לי בשקט 'לא צריך לאכול. אם תצטרך משהו, תגיד, אני אתן לך לשתות'. דאג שכל אירוע יערך במוצאי שבת בסעודת מלווה מלכה, שזה יהיה מובן שהוא לא אוכל ולא יפגעו מזה. כך היה מסתיר את זה. לפעמים הוא היה אוכל פרי, בכדי שלא יהיה מורגש שהוא מתנזר מהאוכל.
הנהגות אלו, ושאר הנהגותיו הנשגבות, התקבלו אצלנו בטבעיות. ידענו שר' שמואל הוא קדוש עליון ולא מסתכל על שום דבר, ולא מתעניין בשום דבר, ושקוע בכל עת בחייו הרוחניים. לא ראינו בזה משהו יוצא דופן. ידענו תמיד שר' שמואל זה משהו אחר, איש קדוש, וככה זה ברור, בלי התרגשות מיוחדת.
כך נוצר קשר עמוק מאוד בינינו. גם בהמשך בעלותי ללמוד בישיבה גדולה, הוא היה שולח לי מכתבים שונים לעיתים קרובות. חלקם אף פורסמו ברבים. תמיד הוא היה חותם "שמואל, או דודו או בן דודו". (בקרבה המשפחתית הוא היה גם דודי, אימי היא אחות אשתו. וגם בן דוד, אבי הוא אח של רבי שלמה זלמן).
בתקופת כהונתו בהרבצת תורה בישיבת "איתרי", הוא היה חוזר לביתו בכל יום בטנדר צהוב, ובאופן טבעי תדיר הייתי עובר על פניו, הוא היה מתעניין בשלומי, ושוחחנו בינינו. אף היה מספר לי כמשיח לפי תומו על תלמידיו ומשוחח בשבחם ותועלותם. לאחרונה אף פגשתי תלמיד מהימים ההם וסיפרתי לו כל מיני דברים ששמעתי מר' שמואל אודותיו, היאך חשב איך להועיל לו, והתלבט בקשר אליו בכל מיני תקופות. אדם זה הביט בי בתדהמה "מה, מהיכן ר' שמואל ידע כל מה שעובר עלי?"… הוא הבין ונזכר, לפי ההתלבטויות, והדברים הסתומים שר' שמואל הפטיר באזני, ולפי התקופות שהם נאמרו, כל מיני מאורעות שעברו עליו, ולפתע הוא מגלה, שמבלי שהוא הבחין בכך כלל, ר' שמואל הרגיש הבין לליבו, הרגיש בכל מאורעותיו וגם הבין אותם, ונכנס בדאגה ממש לנבכי נפשו, דאג לו בכל תקופה ובכל מאורע וסיבב לו הטבות ועזרות רבות, מבלי שיבחין בכך. גם בשנים המאוחרות יותר כמה שר' שמואל היה מעורב בכל הצלחותיו, והיה חשוב לו מאוד כל הצלחה שלו, והוא פעל לכך רבות. וכך היתה הנהגתו עם כל תלמיד ותלמיד מאלפי תלמידיו. הוא מסר את כל ליבו ונפשו למען תלמידיו, והיה מחובר אליהם, ולכל תכונותיהם וצרכיהם, בכל נימי נפשו. על חלק מתלמידיהם הוא ואשתו צמו ביום חופתם, ועוד כיוצא בזה.
התלמידים הקרוב ביותר שראיתי תמיד כמה שהוא מונח לר' שמואל במפתחי ליבו, והוא השקיע בו את תמצית דמו, הוא הגאון ר' יוסף פטרוף שליט"א. אם יום אחד הוא לא הגיע מיד ר' שמואל ערך בירור טלפוני מה איתו, ומדוע הוא מחסיר. הוא החשיב במאוד אותו ואת דעתו וראה בו תלמיד ראוי. הוא אמר לי בעצמו מספר פעמים, "מיין פטרוף, איז ביי מיר אזוי ווי א זון", הוא אהב אותו אהבת נפש כבן, וראה בו את התלמיד הראוי ביותר. הם גם היו מאוד מבינים אחד את השני, ור' יוסף תמיד כיוון לדעתו בכל סברא ושאלה וביטל את עצמו ביטול גמור אליו. ור' שמואל תמיד החזיר לו אהבה ודאג בכל ליבו לטובתו והצלחתו. העריך מאוד את קומתו הרוחנית, ולכן אף הפקיד בידו את כתביו כידוע.
עניני הציבור
בראיון שקיים הגאון רבי מנדל הנ"ל יחד עם ידידו הרה"ג רבי דוד סגל שליט"א אשר היה מקורבו הנאמן ביותר של מרו ראש הישיבה בכל המערכות הציבוריות עשרות בשנים, מספרים הם כדלהלן:
עוד בצעירותו של ר' שמואל אני מעיד שתמיד הוא הילך ברגש אחריות ודאגה לעולם התורה. תמיד הוא הרגיש שזה אחריות שלו להיטיב ולהועיל לעולם התורה. מחשבותיו נעו מצרכי ישיבה לישיבה. הוא עזר לעולם התורה והנהיג את הספינה מזוויות שונות. בגלוי, ויותר בסתר. סיבב תועלויות שונות. נטל על שכמו את עולם של כלל עולם הישיבות, על כל רבדיו וגווניו.
תמיד באו לביתו בחורים ורבנים מכל הישיבות לדבר איתו בלימוד, הגאון הגדול ר' דוב לנדו שליט"א בא לביתו לעיתים תכופות ואף כתב אליו מכתבים עם תארים מפליגים ומבהילים, הוא יכל לדבר בשעה אחת על שלושים נושאים שונים ברחבי הש"ס. כל אחד ואחד מצא בו את הכתובת המאימה לנושא בו עסק. הוא נכנס ברגע לעומק הסוגיא בה אחז העומד לפניו, כאילו זה עתה אוחז הוא בתוקפה של העיון בסוגיא זו ממש. זה היה דבר מבהיל שהרעיד את סובביו.
מטבע הדברים הבחורים והאברכים היו מספרים ושחים בפניו על דברים שונים הנעשים במקום לימודם, והיכן שראה שצריך עזרה, או לחילופין שנצרך תיקון באיזה פרצה או דבר הכי קטן שיכול להפריע בצורה כזו או אחרת לישיבה פלונית ולמקום תורה אלמוני, עמל הוא מיד בתיקון ועזרה הנצרכת.
פעם הוא אמר לי שר' ירוחם אמר באחד הדיונים שנערכו בין רבני הישיבה על איזה בחור שהיה מהשוליים באותה ישיבה, "כשחותכים את השוליים, עיקר הבגד נהפך להיות שוליים". כלומר, לכל דבר בעולם יש שוליים, והשוליים תמיד קיימות, וכשחותכים אותם החלק הפנימי יותר נהפך לשוליים. ולכן צריך אדרבה לשמור על השוליים ולחבר אותם כראוי במקומם.
היו תקופות שהיה תחרות בין ישיבות ובאופן טבעי ראשי ישיבות החלו לברור. היתה לו הנהגה מענינת שידע באופן מופלא להתאים לכל ישיבה את ההנהגה הראויה והטובה ביותר להצלחתה. היו ישיבות שהיה מנחה אותם כן לסנן, ולקחת דווקא את המצוינים וכדו', והיו מקומות שראה לתועלתם שכן יקבלו גם את הפחות מצוינים, וישיבות שיקבלו אף את השוליים. כמו שידוע שהיה יורד לנבכי נפשם של אנשים, ומבין לצרכיהם של הבאים להוועץ עימו, כך ירד לנבכי תכונותיהם ואפשרויות ההצלחה והעליה בתורה של הישיבות השונות שבאו לקבל בעצתו.
מי שהסתובב בקרבתו, חש את הרגשת האחריות הנוראית שרבצה על כתפיו להעמדת עולם הישיבות על תילם. למרות שלא כיהן בישיבות אלו בשום תפקיד, אך הרגיש מחויבות אישית לדאוג ולישא על כתפיו את גורל עולם התורה, על כל פרטיו גווניו ועדותיו. והוא קיבל וינק לכך את כל המסורת אם זה מהטשיבינער רב, ומרן הרב שך, והרב מבריסק, ור' יחזקאל אברמסקי ועוד.
כמו"כ תמיד היה זה מבהיל לראות אותו קורא אנשים כפשוטו, היה יורד לתכונות נפשם של הבאים לבקש בעצתו, ומייעץ לכל אחד ואחד לפי טבעו, והנצרך לו אישית. הפקחות המבהילה, העיניים החדות, להבין דבר מתוך דבר, ולרדת לנבכי נפשו של כל אחד ואחד. זה היה מפחיד. היו לו כוחות רוחניים מוחשיים שקשה להסביר אותם. ועוד חזון למועד לספר בפני הציבור מעשים רבים בענין, שראיתי וחוויתי בצל הגדול בענקים.
***
הרב סגל מספר כי קרבתו למרן ראש השיבה החלה כאשר בשנים ההם בסייעתא דשמיא היה לי את היכולות והאפשרויות הכלכליות, וסייעתי וליוויתי את הקמתם של ישיבות ומוסדות תורה רבים. זכיתי לקרבתו העצומה של מרן רבינו הגדול האבי עזרי זיע"א, וכל ענייני הוכרעו ונווטו על ידו. באחד הימים פגש אותי הגאון רבי אפרים צוקרברג זצ"ל בכיכר השבת, והוא ביקשני שאכנס בעובי הקורה להקמת ישיבה נוספת בראשותו של מי שהיה ידוע ומפורסם כבר אז כאחד מיחידי הדור, דמות מופת של קדוש צדיק ופרוש, מרן רבי שמואל אויערבאך זיע"א.
מרן היה ידוע ומפורסם בגדולתו העצומה, אך לא היה נראה שיש לו אז עסק עדיין בעניני ציבור. אמרתי לו 'אני מתייעץ בכל דבר עם הרב שך, אשאל אותו ואעשה כהוראתו'. הלכתי אליו ושאלתי את פיו. באותה תקופה עלו כמה הצעות של הקמת ישיבות ע"י ראשי ישיבות שונים, ומרן הרב שך משך את ידי פעם אחר פעם ולא רצה שאעזור להם, אך במקרה הזה איך שאמרתי לו את שמו של ר' שמואל אורו עיניו, ואמר בהתלהבות עצומה "ר' שמואל זה איש אמת, אתה תפתח ותארגן את זה, ותעשה רישום של בחורים בחירי עולם הישיבות, ותשלח את המתלבטים אלי ואני אגיד להם ללכת". ובאמת אחד הבחורים ששלחתי למרן הרב שך זה תלמידו המובהק של מרן זיע"א, יבלחט"א הגאון ר' צבי וידר שליט"א ראש ישיבת "מעלות התורה", שהיו לו התלבטויות ומניעות שונות, ומרן הרב שך אמר לו בהאי לישנא: "אני לא נכנס איתך לנידון איזו ישיבה יותר טובה, אבל אם ר' שמואל אומר שזה טוב לך, זה טוב לך".
ואז השתתפתי בהקמת הישיבה. באותם ימים מרן הרב שך היה מעורב בכל פרט, והתעניין בכל התקדמות. וכן התעניין על כל תגובה וביטוי של ר' שמואל, והתבטא בשבחו בהפלגה גדולה. זה היה יחס שונה שלא ראיתי את מרן הרב שך מתייחס כך לאף אחד.
אפיזודה מענינת שלא משה מזכרוני, לאחר שהרב שך הכריע כאמור, שמתי את פעמי למעונו של רבינו זיע"א שהיה אז ברחוב גשר החיים, וקפאתי על עומדי בהשתאות למראה עיני. ראיתיו שוכב בפשטות עם גמרא קטנה, ושקוע כולו תוך כדי שכיבה של מנוחה בעומקה של סוגיא. הערתי משהו, ורבינו הגיב בחריפות. היה זה חידוש עבורי לגלות עמוד אמת, שלא נושא פני איש… מגיע אדם אמיד, אשר ראשי ישיבות רבים משחרים לפתחו ומחלים את פניו על מנת שיסייע להם, וכאן הוא מגיע בעצמו לעזור ולסייע סיוע שיש בו ממש להקמת משאת נפשו, אבל האמת תזעק מגרונו, בלי לחון ולחנף פני איש.
ואז התחלנו לתכנן את הקמת הישיבה, וכל המסתעף. באחד הימים הוא קורא לי, ואז התחלתי להכיר את שפתו. מעולם לא כפה את דעתו, ולא רצה שאדם יעשה עבורו משהו מתוך אי נעימות. לצורך כך ביקש בדרכים עקיפות, אך גם לצורך זה מעולם לא שינה מהאמת. וכך אמר לי "אבא מאוד מאוד מודאג על הנושא הגשמי וירא שאקח את האחריות הגשמית על כתפי, האם אתה מוכן להגיד לאבא שאתה לוקח על עצמך את העול". עניתי לו "זה אני לא מוכן להגיד, כי אני באמת לא לוקח את זה, אלא אני מוכן להגיד שאני מתחייב למצא מישהו שיקח את זה על עצמו". רבינו ניסה שוב לדייק בנוסח, וכשהצעתי נוסח מסוים שנועד רק להניח את דעתו של ר' שלמה זלמן, הוא התנגד לכך, ראה בזה סטייה מן האמת.
הבנתי שזה בנפשו שאביא מישהו שעליו יהיה מוטל העול והאחריות המעשית, לקיומה הגשמי של הישיבה, ופניתי לאתר את האיש. בסייעתא דשמיא אחר ימים מועטים הבאתי בפניו את אשר היה נראה שמתאים לתפקיד, וסיכמנו על תנאי ושכר עבודתו. כך נסעתי עמו בתחילה בשליחות רבינו ראש הישיבה זיע"א מעבר לים על מנת להפגיש ולקשר אותו עם בעלי הון, ולהכניסו למלאכה. שכרתי דירה ברחוב הגאונים, שתשמש את הישיבה בראשית ימיה, וסיכמתי עם ביהמ"ד הגר"א שישמש כהיכל הישיבה.
רק אחר כל זאת, הורשיתי להרגיע את מרן ר' שלמה זלמן זצוק"ל שמיניתי אדם מתאים לתפקיד ואין לראש ישיבה מאומה מהעול על כתפיו… לא משנים מהאמת כהוא זה.
***
בהמשך, מרן הרב שך החל טיפין טיפין לשלוח אותי מעת לעת למרן ר' שמואל לכל דבר וענין ציבורי, קטן כגדול, הוא דחף בכל כוחו שכל דבר יוכרע לאחר קבלת שיקול דעתו של ר' שמואל. כך היה גם בהקמת תנועת דגל התורה ובכל עניני הציבור השונים שבאו לפתחו, לא היה נושא שר' שמואל לא היה מעורב בהוראת הרב שך.
כמו כן זכיתי להיות באותם שנים שלוחו של מרן הרב שך בענינים רבים. למרות שר' שמואל היה אז יחסית צעיר לימים, בכל זאת לדעתו ניתן יחס שלא היה לזקנים ביותר. היחידי שראיתי שהרב שך התייחס לדעתו בכובד ראש ואף שינה את דעתו לעיתים מן הקצה לקצה, זה מרנא ר' שמואל.
ר' שמואל פעם אמר לי, 'אנשים פוחדים להציג בפני מרן הרב שך את הטיעונים והמחשבות שלהם, הם חושבים שהוא אינו מעונין שיציגו בפניו צד שני, ואני יודע שזה לא נכון, צריכים לא לפחד לומר את האמת לפי דעתך, ושמרן הרב שך ישקול את הדברים, אולי הוא יקבל את דבריך ויחליט שהאמת כדעתך. אבל אם אמרת את דעתך ובכל זאת הוא לא קיבל את דבריך והכריע אחרת, עלינו לדעת ששכינה בוקעת מתוך גרונו, וכך באמת ההכרעה למעשה ונבטל את דעתנו'. מרן הרב שך ראה בו את גדול הדור המתאים ששתלו הקב"ה בדורנו, חיבבו חיבה יתירה שלא היה לה אח ורע, וסמך על שיקול דעתו. מרנא ר' שמואל לרוב ענוותנותו, מאידך גיסא, לא ראה בעצמו משהו מיוחד.
מרן הרב שך כל כך סמך עליו בכל דבר, אני זוכר שר' שמואל סיפר לי פעם כמסיח לפי תומו, לאחר אחד מביקוריו הרבים אצל מרן הרב שך, שהרב שך תפס את שני ידיו ושאל בירור מסוים. ר' שמואל שתק, לא ענה, ומרן הרב שך קיבל גם את שתיקתו.
נכדי מרן הרב שך סיפרו לי בשעתו, כי בעוד ר' שמואל מרגיש 'היימיש' בביתו של מרן הרב שך והוא מוריד מעליו את מגבעתו וחליפתו לאחר היכנסו לבית, לעומת זאת ברגע שמרן הרב שך שומע או רואה בבואו של ר' שמואל לביתו הוא מיד רץ להלביש את המגבעת והחליפה לכבודו… אמרתי את הדברים לר' שמואל, והוא הגיב: "הם לא מבינים, בדיוק לכן אני מיד מוריד, כיון שאני רואה את טרחתו הרבה, אני חושש לכבודו ומיד אני מסיר מעלי את בגדי העליונים כדי לנסות למנוע את טרחתו, ולהספיק להשיגו שלא ילבש עדיין"…
באחת התקופות היה נושא ציבורי רגיש ביותר, שדעתו של ר' שמואל הייתה שונה ממה שהתפרסם בשם מרן הרב שך. שלחו לי אזהרה מביתו של מרן הרב שך, שלא יבוא לנסות לשנות את דעתו של מרן הרב שך, כיון שדעתו תקיפה ביותר בנושא הזה. הלכתי במורא לפניו וניסיתי להניא אותו מרצונו לעלות להרב שך, אך הוא לא שעה כלל לדברי ובקשני להוליכו למעונו של מרן הרב שך. אמרתי לו בצורה מפורשת יותר את מה שאמרו לי, בתגובה הוא אמר "אתה רוצה נזיפה… נוסעים!". נסענו למעונו, ולאחר שישבו והסתודדו ביניהם מרן הרב שך שינה את דעתו. כמובן שדברים אלו היו לצנינים בעיני רבים…
הגאון הרב אפרים צמל שליט"א שהיה אז מזכיר מועצגה"ת אמר לי בזמנו בסוד, שמרן הרב שך הורה לו מספר פעמים, שכשלא יהיה לו עם מי להתייעץ שייתיעץ אך ורק עם מרנן הגרי"ש ור' שמואל זצוק"ל.
ביחס לזה, אני זוכר שכל העת מרן הרב שך שלח את הרב צמל להפציר בפני רבינו זיע"א שיואיל להצטרף למועצת גדולי התורה, ויש לזכור שהוא עוד היה בצעירותו. בכל פעם שהוא הגיע למטרה זו, ראש הישיבה התחמק ונעלם מהאופק, אמנם לא אמר בפירוש לא, אך הוא התחמק. עד שמרן הרב שך ראה שזה ממש לזרא בעיניו וחדל מהפצרותיו. פעם אמר לי הרב צמל שרבינו שמואל זיע"א אמר לו שהסיבה לסירובו היא שהוא לא איש "טיש", להשתתף באסיפות… (לי עצמי גילה טעם אחר לסירובו, והזהירני שלא לספר זאת).
מאז כבר היה למרנא רבינו שמואל מעמד דה-פקטו, על פיו יישק כל דבר קטן כגדול. מרן הרב שך זיע"א שלח בכל דבר ובכל החלטה לצרף את רבינו שמואל בשיקולים ושיביע את חוות דעתו. הוא סמך עליו בלבד, וכל עניני הציבור מהגדולים עד הקטנים נווטו ונוהגו על ידו, בתמיכתו המוחלטת של הרב שך זיע"א.
בהקשר לזה יצויין, שהרבנית ע"ה אמרה לי בתחילה "דוד, תגיד לי מה הרב שך רוצה ממנו, הוא לא מבין בפוליטיקה"… עניתי לה: "כנראה שמרן הרב שך מכיר אותו יותר טוב"… היא לא הבינה מדוע הרב שך מערב אותו בהנהגת הציבור, לרוב חסידותו ופרישותו. אך מרנא הרב שך ראה את הפיקחות ואת גדלותו הנוראה, ששתלו הקב"ה בדורנו לכך. ולכן ייעדו לתפקיד זה וסמך את ידיו עליו.
בערוב ימיו שאלני רבינו הגדול הרב שך זיע"א, "איך התחיל הקשר שלך עם רבי שמואל". כיוון שבחסדי ה' זכיתי וכמו שסיפרתי הוא זה שזיכני להתקרב לאש הגדולה הזו ולחסות בצילו, חשבתי שהוא מתכוון לשאול משהו אחר, ושאלתיו "מה הראש ישיבה מתכוון לשאול?". הוא חזר שוב על הדברים, עניתי לו "הלא הראש ישיבה היה השדכן", והזכרתי לו את הסיפור בהקמת הישיבה הקדושה. אכן הוא נזכר, והגיב בשמחה וחיבה עצומה על זכותו הגדולה.
***
מטבע הדברים למרן הדרכי שמואל הייתה היכרות אישית רבת שנים עם מרן רבינו הגרי"ש זיע"א, ובתחילה הוא היה זה שהביאו בסוד הדברים והביא לקשר העצום ששרר בין גדולי עולם מורי דרכנו זיע"א. אף זכיתי מפיהם לשליחויות שונות בנושא. בתחילה בפגישות סגורות בין מרן הרב שך למרן הדרכי שמואל, הוא היה פונה לר' שמואל ואומר "הרב אלישיב שלך אומר כך בנושא פלוני, ודעתו כך בנושא אלמוני".
בתיווכו של רבינו שמואל, זכיתי מספר פעמים להיות שלוחם והבאתי את מרן רבינו עט"ר הגרי"ש אלישיב זצוק"ל למרן רבינו הגדול האבי עזרי זיע"א. באחת הפעמים היה זה כאשר היתה על הפרק החלטה גורלית אם תנועת "דגל התורה" תתמוך בהקמת ממשלת שמאל או ימין, בתקופה הראשונה שמרן הרב אלישיב זיע"א נכנס בעובי הקורה להכריע בעניני ציבור. מרן הרב שך רצה לשמוע את דעתו ולהכריע בזה יחד. כידוע כל התקשורת הכללית היתה שם, והכל היו דרוכים להחלטת מרנן גדולי ישראל זיע"א שהיוו משקל מכריע לכאן או לכאן. היה זה מעמד מביך לציבור פורק העול במדינה, שעל פי לשונם "מדינה שלמה ממתינה בדריכות לשמוע מה יחליטו הזקנים הללו, וגורלה של המדינה מוטל בידם"" וזה היה הפעם הראשונה שמרן הרב אלישיב הגיע למרן הרב שך.
בעקבות האמון הרחב הזה, והסמיכה שקיבל ממרן הרב שך, כל מוסדות התורה והחסד ידעו שהם צריכים לקבל את אישורו של ר' שמואל כדי שהרב שך יתמוך בהם. כך היה המהלך הטבעי שהכל נווט ע"י ר' שמואל. כך היינו עדים לתופעה הזו שמוסדות רבים קראו את שם המוסד ע"ש מרן ר' שלמה זלמן זללה"ה, "עטרת שלמה" "חכמת שלמה" "אבני שלמה" ועוד רבים בכל רחבי הארץ, וכן ע"ש הרבנית ע"ה, "דרכי רחל", עטרת רחל", "ברכת רחל" וכהנה רבים.
ארגוני חסד והחזרה בתשובה שונים כמו "לב לאחים" ועד "עזר מציון" ועוד, הוקמו בנשיאותו ומהם שהוקמו בביתו. הכל ידעו שזה רצון הרב שך שכל עניני הציבור ינווטו על ידו. הרב שך ידע שככה הכל ינוהל עפ"י דעת תורה, וכך ניתן לשמור על כרם בית ישראל, לבל יסטו מהמטרות הייעודיות, ולבל יטעו במבול הדעות וההשקפה המבולבלת. הוא אחז שכל סטייה קלה של אחד מאותם מוסדות וארגונים טומנת בחובה חורבן עצום, וכגודל התועלת באם הולכים הם בדרך ה' בהשקפה מסורה בדרך האמת, כך עוצמת הנזק באם פועלים הם עפ"י דעת בעלי בתים, ומוסטים הם ע"י בעלי אינטרסים שונים עם דעות והשקפות הרחוקות מעולמה של תורה. לצערנו כיום אנו רואים בעינינו מיום ליום את התגשמות חששותיו, מדחי אל דחי מקלקול לקלקול, להרס וחורבן שלא שערום אבותינו, נפלו אותם ארגונים ומוסדות שהשילו מעליהם עול, פרקו מעליהם את נשיאותו, ויצאו לחצוב בארות נשברים.
רובם, עזבו כיון שר' שמואל דרש מהם, פיקח על כל דבר קטן כגדול, ועצר בגופו ממש תוכניות ונסיונות חוזרים ונשנים לפרוץ במחיצת כרם בית ישראל. בסוף ימי הרב שך, הם הלכו אחר תאוות ליבם ופרקו מעליהם עול.
כל פתיחת מוסדות הייתה דרכו ובאו להתייעץ עמו, וכל ראשי הישיבות סרו למרותו. לדוגמא נביא את תנועת התשובה, כמה הרב שך פחד שתנועות התשובה אם יתנהלו בצורה לא נכונה שזה יקלקל אותנו, וכמה יש ליזהר בדברים הללו, להישאר בלחזק ולקרב את הרחוקים, ולא חלילה להגיע לקצה קצהו של מצב של קלקול הקרובים. הוא חזה שאם זה יגיע למצב שכזה עדיף לעצור הכל… ולכן הוא התנגד להוצאת האברכים לקירוב וכל מיני תוכניות בסגנון דומה לזה.
פעם הייתי עם מרן ראש הישיבה זצ"ל אצל מרן האבי עזרי זיע"א. לאחר שהכניסו מודעה ב'יתד נאמן' דאז בברכת מזל טוב לנציג ציבור שסר מן הדרך. מרן הרב שך אמר "אני יודע מי עושה לי את זה" וציין את שמו של הרב המדובר, ושמו של רב נוסף שעזר לו בסתר, ואת שמו של אחד מהעסקנים. היום, כשהמפה גלויה, אנו רואים כמה הוא צפה למרחוק…
בשלהי חייו של מרן הרב שך, רבינו בעל הדרכי שמואל זיע"א חשש מפעולותיהם המגובות ע"י אותו רב, והוא עלה כמה פעמים לביתו של אותו רב כדי לעמוד על דעתו. באחד הפעמים הוא יצא מביתו נסער ביותר, אמרתי לו מה קרה, בתגובה הוא אומר לי "דוד, נוסעים לרב שך". מצבו הגופני של מרן הרב שך היה כבר בכי רע, ולכן שאלתיו, הראש ישיבה יודע מה המצב… הוא אומר לי "אני רק בא לראות אותו"… ואכן באנו לביתו ור' שמואל התיישב מולו, והביט בו זמן ממושך, עד ששבה רוחו אליו מהסערה הגדולה בה היה נתון, ואמר לי "עכשיו אפשר לחזור"
.***
לא לחינם מרן הרב שך בחר לכתוב התבטאויות שלא נכתבו על שום אדם, ולגלות את דעתו גם בכתב ולא רק בעל פה, בהזדמנויות שנקרו לפניו. כמו במכתב ההסכמה הנודע שניתן לספרו של הגה"צ רבי יצחק ירוחם ברודיאנסקי שליט"א וכינה את רבינו הדרכי שמואל בתואר "איש האמת" ואת הביטוי היחיד מסוגו שאומר הכל: "פיו כפי ידו כידי", על מנת שיידעו את זה…
וכמו שאמרנו באותם ימים הדברים היו פשוטים, שום דבר לא נקבע ונעשה בלי הוראותיו הברורות של מרנא ר' שמואל שמרן הרב שך סמך עליו בשני ידיו. כולם עוד בחיי חיותו של מרן הרב שך שאלו בכל דבר את פיו, והכל שיחרו לפתחו. עד שנפרעו הפרעות, והחלו להיפרץ הפרצות.
כל הקמת תנועת דגל התורה, סעיפיה ופרטיה, היו על פי ר' שמואל. הסכום הראשון להקמת התנועה הולווה על ידי, באותם ימים הייתי בלשון העם יהודי אמיד ביותר, עם יכולות כספיות גבוהות. לאחר מכן תרם דרכי הנגיד הרבני ר' אליהו רייכמן ז"ל הון עתק, הסכום הגיע כולו במזומן כמובן למעונו של רבינו בעל הדרכי שמואל זיע"א. כמו שאר עניני וכספי הציבור שמרן הרב שך חפץ שיעברו אך ורק בפיקוחו האישי. מיד רבינו שמואל קרא לי והחזיר לידי את סכום ההלוואה. כעבור מספר דקות קרא לי שוב ונתן לי שטר של מאה ש"ח לכיסוי הוצאות נוספות, לתמיהתי השיבני "שתזכור שגם מאה שקל זה כסף"… הוא רצה לחנך אותי ולהזכיר לי, גם כשאתה מתעסק עם סכומים גדולים בתוך ים של מיליונים, תזכור את ערכם של פרוטות…
הנהגת האמת ללא שום סטיה
"תתן אמת ליעקב", האמת שלו, והעוצמה שהוא הקרין, ומכוח זה גם ה"לא תגורו מפני איש" שלו, זה היה פחד פחדים. כתוצאה מזה גם כשהחליט מה רצון ה' לא היו אצלו ספקות, הכל היה בבהירות גמורה בנקודת האמת המוחלטת. והכל נעשה בשיא העוצמה. זה היה הפחד הגדול ביותר של כל העסקנים, הם פשוט רעדו מזה, והיה זה לרועץ בפני כל שינוי וזיוף. הם ידעו ש"כל המשנה ידו על התחתונה" זה כפשוטו בלי משחקים. ולכן ברגע שיכלו והיתה להם שעת הכושר, "וישטמוהו בעלי חיצים" והם לחמו נגדו בכל הכוח. הרחוקים והקרובים ראו בעיניהם את ה"קול ה' בכוח, בהדר, שובר ארזים".
מעולם לא הייתה סביבו עסקנות, חצר, וודאי לא מערכת שיווק. ר' שלמה לורנץ ז"ל אמר פעם לדוד, מרן ר' שלמה זלמן זצוק"ל, איזה דבר שמועה לא נכון ששמע בשמו. הוא אמר לו, 'מי אמר לך כך', והוא ענה לו "אנשי החצר"… לקח אותו ר' שלמה זלמן בידיו, הוליכו לחצרו והראה לו שמסתובבים שם חתולים. ואמר: "זה מה שיש אצלי בחצר".
לאורך כל הדרך האמת הייתה נר לרגליו. רצון ה' באמת, בלי שום חשבונות ונגיעות שונות. הוא ראה חובה אישית ללכת עם האמת עד הסוף בלי חשבונות של כבוד, ואף ביזה עצמו לא פעם ולא פעמיים למען האמת. שום דבר אחר זר לא התערב בשיקוליו.
בשנים ההם באחד הימים, נערכה אסיפה של רבנים וראשי ישיבות אצלו והוא הביע דעתו בשונה מהם, ואף הכריע כך, למורת רוחם. למראה פניהם, הוא אמר להם בגילוי לב נדיר שמעולם לא ראיתיו מתבטא כך: "לכולכם ישנן משפחות, נגיעות ושיקולים זרים, לא יתכן שאין לכם נגיעות המטות אתכם. לי אין כלום, לא ילדים ולא נכסים. רק את רצון ה'".
הנהגת האמת הזו היא המשך דרכו הברורה והסלולה של מרן האבי עזרי זיע"א, אמת על תילה ללא משא פנים. ודרך זו הוכיחה את עצמה. הדבקות בתורה, השקפה צלולה ובהירה, צעידה בדרך האבות, בעקבי הצאן ללא פשרות ועיקולים. "בדרך הישנה".
דרך זו הוכיחה את עצמה גם במילי דעלמא, כשעושים את רצון ה' באמת יש סייעתא דשמיא. כאשר עינינו רואות, ואין צורך לפרט.
היו מקרים שממש חששנו, אך רבינו לימד אותנו פרק ושניים בגודל מידת האמת, ובאיסור החנופה לרשעים. לדוגמא נערכה אצלי בבית פגישה עם אריק שרון שכיהן באותם ימים כשר ביטחון, מחמת הנהגת האמת לא רדפו אחריהם כלל, כך היתה הנהגתו של מרן הרב שך, וזה גרם לכך שהם רדפו אחרינו. באותה פגישה רבינו מרן הדרכי שמואל זיע"א אסר עלי להגיש דברי מאכל ומשתה לשולחן… ראיתי שהוא מתפלא על העזות, נדמה לי שלראשונה הוא נתקל במחזה כזה, אין חנופה, ואפילו יחס מינימלי. הוא ביקש במפגיע לשתות. בלית ברירה הלכתי והבאתי לו כוס חד פעמי עם מים וכיפה, הוא לבש בהכנעה את הכיפה ובירך בקול רם ושתה, לאחר מכן הוא פתח בדברים. למול עיניו המשתאות משהחליט רבינו מרן בעל הדרכי שמואל זיע"א שדבריו אינם רלוונטיים הוא פשוט נרדם מולו… הוא ניסה שוב לפתוח בדברים ורבינו זיע"א נרדם שוב… הוא הבין את המסר וללא אומר ודברים עזב את המקום. יצויין שבמשך כל זמן שהותו באיזור רבינו מרן זיע"א לא הרים אפי' פעם אחת את עיניו ולא הביט כלל בפני רשע.
וכך היה היחס לכל הדומים לו, כשדווקא גישה זו העבירה את המסר האמיתי בחדות, "אין לנו עסק עמכם כלל, תן לי יבנה וחכמיה, אנו לא שותפים עימכם אלא רק מצילים מיד הארי, ואמונתנו לא נתונה לדיון". עובדה שמעולם לא היה מזה נזק ולהיפך, רק הבנה ותועלת יצאו מזה. כך כשעושים רצונו ית' באמת, אין ספיקות, וגם יש סייעתא דשמיא.
וכך היה זה ביחס לכולם, גם בתוך היהדות החרדית. הוא לחם את האמת ללא פשרות ומשוא פנים. וידוע מאוד כמה שהיה מיצר בצערם של ישראל.
כידוע מרן הרב שך מאוד רצה שלבני התורה מעדות המזרח, יהיה ייצוג בתוך שורות דגל התורה, לאחר שאיבד את האימון בתנועה שסטתה. קמו לכך כל העת מפריעים שונים, מתוך צרות עין מחרידה. רבים עוד זוכרים שלאחר פטירתו של מרן הרב שך, באחת ממערכות הבחירות שהיו אז, רבינו מרן זיע"א הקים למען מטרה זו את תנועת "תלם אמונה". היה זה במערכת בחירות עירוניות. היו צריכים להגיש רשימות לעריית בני ברק, והוא הורה להגיש רשימה בכל מחיר. משלחות רבות שיחרו לפתחו על מנת שישנה את דעתו, והפעילו כל לחץ אפשרי. הוא נותר איתן בדעתו, עמיד בפני כל לחץ שהוא. בשלב מסוים הוא אסר עלי להכניס אנשים בנושא, ולמד בשקיעות כדרכו. לא רצה לקבל איש. בשלב מסויים באו להעביר מסר ממרן רבינו הגריש"א זיע"א. נכנסתי לפניו והעזתי להפריעו מלימודו. לפתע הוא נתן בי מבט חודר ואמר: "אתה חושב שאני חושב על משהו אחר חוץ מ"מה אני אענה לאחר המאה ועשרים שלי האם פעלתי בכל כוחי לקיום ציוויו המפורש של מרן הרב שך שציווה עלי לדאוג לציבור הספרדי בענין זה"?…".
נערך והוגש ע"י הרה"ג רבי יוסף חיים אוהב ציון שליט"א באדיבותם של מערכת הפלס, ומערכת רוממות, והרב יוסף בריקמן,
מרן שר התורה קדוש ישראל עמוד התורה עמוד העבודה ועמוד גמילות חסדים רבי שמואל אויערבך זצוק"ל כמה הדור יתום בלעדיו מי יתן לנו תמורתו.