פרשת כי תשא תשפ"א
מדור שבועי מתורתו של הגאון הצדיק רבי נח גד ויינטראוב זצ"ל על פרשיות השבוע – מוגש על ידי נכדו הרב שבתי ויינטראוב יו"ר מכון באהלי צדיקים
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם (ל, יב)
בשם הרה"ק ר' משה מרדכי טוורסקי זצקלה"ה מלובלין, כי תשא את ראש – אם תרצה לנשאות את ראש בני ישראל בשפע ברכה והצלחה, וחס ושלום תראה שאינם ראויים לזה מחמת לפקודיהם – שיש בהם חסרון, אזי ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם – תדע אשר כל זה הוא מחמת בפקוד אותם, מחמת שחסר להם פרנסה ומנוחה, וזה הכופר נפש שלהם על שאין יכולים לעשות בשלמות, כי עניות מעבירה על דעתו ועל דעת קונו (עירובין מא:) ואין להאשימם ח"ו. [הר"ר יעקב חיים פילקוב שליט"א מתל אביב בשם].
זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהוָה (ל, יג)
אמר הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע: איתא (מדרש תנחומא פ' כי תשא ס"ט) ״כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד והראהו למשה ואמר לו "זה יתנו – כזה יתנו״." עיקר ענין מחצית השקל היה, כדי שלא יהיה בהם נגף. המחצית השקל נוגע להצלת ישראל ומשה רבנו, האוהב הנאמן של כלל ישראל, פחד שאם לא יהיה חלילה עם כל הדקדוקים ח"ו לא תפעל הכפרה, ולכן רצה שהקב"ה בעצמו יראה לו את מחצית השקל.
וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם (ל, טז)
הגה"ק רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה זי"ע אמר: אנו אומרים (תפילת מוסף לימים נוראים) ״כי זוכר כל הנשכחות אתה״ – הקב״ה זוכר מה שהאדם אוהב לשכוח. הרשע אוהב לשכוח מעשיו הרעים, אבל בשמים זוכרים לו אותם. ואילו, הצדיק אוהב לשכוח מעשיו הטובים, אבל בשמים זוכרים אותם.
לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם (לא, יג)
א"ל הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם (שבת י:)
הרה"ק רבי אלימלך מנחם מענדיל מסטריקוב זי"ע אמר בשם הרה"ק מאלכסנדר זי״ע, על דברי הגמרא (כתובות יז.) ״הקונה מקח מן השוק ישבחנה בעיניו״, וכי מותר לו לאדם לומר שקר? אלא נראה שיש בחינה ״בעיניו״, שהוא בעיניו נותן בו עין טובה, ועל ידי זה יוכל לשבח את הדבר באמת, וכמו שאומרים בלשון המדוברת: 'אויס בעסערן די זאך, מיט זיין אויג, קען ער די זאך אויס בעסערן' [לייעל את הדבר, ע"י עיניו יכול הוא לשפר את המוצר].
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (לא, יד)
הרה"ק רבי שלמה מבאבוב זי"ע שהה פעם במרחצאות בארץ אשכנז לצרכי רפואה. מנהג אנשי המקום היה, שמקבלים את השבת בעוד היום גדול ובשעה שבע בערב התפללו כבר מעריב. ברם, הרה"ק מבאבוב עדיין לא קיבל עליו את השבת ולא ידע שאנשי העיר כבר קיבלו את השבת, והיה עומד ומעשן בלולקה שלו. תמהו אנשי הקהילה פליאה רבה, כיצד רב מפולניה מעשן במקטרת כשאצלם כבר שבת.
הביט הרה"ק מבאבוב מבעד לחלון וראה אותם תמהים. קראם אליו למעלה ואמר להם: ״ראיתי שאתם תמהים עלי״. אמרו לו: ״כן, אנחנו כבר קבלנו את השבת ואילו כבודו מעשן״. השיב להם: ״מי ביקש ממכם לקבל עליכם את השבת כ"כ מוקדם, כדי שתוכלו לעשות חלילה יותר עבירות? מוטב שתקבלו עליכם את השבת בזמן הראוי ולא תחללו אותו כל היום״…
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (לא, יד)
בוורשה היה אופה יהודי שאפה ביום השבת ר"ל. שלח אחריו הרה"ק רבי שמחה בונם מאוטבוצק זי"ע להזהירו שלוש פעמים ולא בא. אמר הרבי: "מה אעשה, הרי כתיב מחלליה מות יומת!" (לא, יד). הדברים יצאו מפי הצדיק ואותו אדם התעלף. מיהרו אנשים אל הרבי בבהלה, אך הרבי אמר: "עכשיו אין לי עצה". והאופה מת. נענה הרבי ואמר: "הוא היה יכול לחיות, לו שמע ובא".
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (לא, יד)
פעם ישב הגה"ק רבי ברוך פרנקל-תאומים זי"ע בעל 'ברוך טעם' בסעודה שלישית ומסביבו תלמידיו. באותה שעה חלף במקום איש ומקטרתו בפיו והיה מעשן ר"ל. קראו ה'ברוך טעם' אליו ואמר לו: ״אף על פי שאתה מעשן, יהיה לך סוף מר״. היה הדבר לפלא באוזני תלמידיו על הלשון ״אע"פ שאתה מעשן״. נענה והסביר להם ה'ברוך טעם' דבריו: מצינו בדברי חז"ל (ביצה טז.) ״אמר הקב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה״. ועוד מצינו, ששלמה המלך אמר (משלי טו, כז) ״ושונא מתנות יחיה״. אם כן, אדם זה חושב שיחיה מפני שאינו מעוניין במתנה היקרה הזו, וזהו ״אף על פי״ שאתה מעשן, ואינך חפץ בשבת – יהיה לך סוף מר.
וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם (לא, טז)
מה שישראל שומרים את התורה, הוא את השבת – עם השבת, עם כח השבת.
*
ושמרו בני ישראל את השבת (שמות לא, טז). את לרבות, היינו התוספות שבת. שגם על תוספות שבת חכו והמתינו הן בתחילתו והן ביציאתו.
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ (לא,יז)
בשם זקני הרב הגאון האדיר מוהר"ר נחמן אב"ד ק"ק מיזריטש זצ"ל בהרב הגאון הקדוש איש מופת מוהר"ר יעקב מרשיס זצ"ל: חביב השבת על ישראל שבו שבת א-ל (שמות ל"א י"ז), אבל כמה חביב השבת על הקב"ה בעת שישראל שובת בו.
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (לב, ז)
הרה"ק רבי מנחם מענדיל מווארקי זי"ע, שאל פעם את תלמידו הגדול הרה"ק רבי דב בעריש מביאלא זי״ע: ״מדוע בפרשת כי תשא (לב, ז) כתיב ״כי שחת עמך״, שלא רצה הקב"ה בערב רב, ואילו במגילת אסתר כתיב (ח, יז) ״ורבים מעמי הארץ מתייהדים״, א"כ לשמחה זו מה עושה, אם הקב"ה אינו חפץ בערב רב. והרבי מווארקי בעצמו תירץ: ״אינו דומה קידושין ראשונים לקידושין שניים״. ע"כ.
ביאר הרבי מביאלא את דברי רבו הקדוש: הנה חוה אמרה לנחש (בראשית ג, ג) ״אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו״ ונענשה ע״ז. וקשה, מה חטאה בזה, הלא רשאי אדם לעשות לו גדר לבל יחטא. אולם, היא לא היתה צריכה לערב חול בקודש ולומר שכך אמר אלוקים. כאותו ענין היה אצל משה רבנו ע"ה, כי הערב רב קבלו את התורה ביחד עם בני ישראל, ואלו היו קידושין ראשונים ונתערב חול בקודש, עד שהרגישו את עצמם במדרגה אחת עם ישראל, ודבר זה אינו טוב. אך אצל מרדכי הצדיק ידעו הגרים שישראל הם העיקר והיו יודעים בעצמם שאינם כלום, אלא אדרבה לא גלו ישראל אלא כדי שיתווספו עליהם גרים, ולכן היתה שמחה גדולה, ״ורבים מעמי הארץ מתייהדים״, וטוב מאד.
וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא (לב, ט)
איש תלמיד חכם, מופלג בתורה וזקן, נכבד בעדתו, היה הרב פנחס וואלף הלוי זצ"ל מעיר ראדומסק [התגורר בחצרו של כ"ק אאמו"ר זצ״ל]. פעם אחת אירע, שאיש אחד, ריק ופוחז, דיבר כנגדו דברי עזות וחוצפה, וצערו צער גדול עד שהיה הדבר ניכר על פניו. באותה שעה יצא כ"ק אאמו"ר [הרה"ק רבי יעקב דוד מראדומסק] זצ"ל מביתו והכיר ברבי פנחס וואלף שפניו רעים, ושאלו לפשר הדבר. סיפר לו מה שאירע לו עם אותו ריק.
נענה אאמו״ר זצ״ל ואמר: ״הלא כך צריך להיות, ומה רוצה כבודו, הלא יפה עשה?!״ רעה היתה תשובת אאמו״ר זצ״ל בעיניו, כי לא הבין דבריו ושאל בתרעומת: ״מה כוונת כבודו?״ אמר לו אבי זצ״ל: ״הלא כבוד תורתו יודע מה שאמרו חז״ל אומרים (ביצה כה:) ״ישראל עזין שבאומות״, ועוד אמרו (שם) ״לא נתנו תורה לישראל אלא מפני שהן עזין״, ופירש״י ז״ל: ״להתיש ולהחליש עזותן", ולאיש זה, אין בו אף ריח תורה, אם כן, כך צריך לדבר״. מיד נתיישבה דעתו של הרב פנחס וואלף זצ״ל.
וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו (לב, יא)
הרה"ק רבי ישראל מפילוב זי"ע בהספדו על אדם חשוב אמר: כתיב (שופטים ו, יד) ״לך בכוחך זה והושעת את ישראל״, אמרו חז״ל שלימד זכות על ישראל. וקשה, היכן מצינו בפסוק שלימד זכות. אלא מכאן, שתפילה על בני ישראל היא בעצמה הלימוד זכות.
וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (לב, טז)
אחד החסידים בהיותו בארץ ישראל קנה מלבוש מחכם גדול, וטלית וציצית מכהן שקיבל מתנה מראשית הגז, ושלחם אל הרבי הזקן הרה״ק רבי יצחק מווארקי זי״ע, והיתה המתנה חביבה מאד בעיני הרבי והיה מתפלל במלבוש הזה בכל יום כיפור. פעם אחת חלה אותו חסיד מארץ ישראל ושלח טלגרמא לבנו שייכנס לרבי מווארקי להזכירו, וכן עשה.
הלביש הרבי את המלבוש שלו ואמר תהילים עבורו עם כל הקהל. אח״כ אמר לבנו שישלח עבורו מכתב ותהיה לו רפואה שלימה. ואמר לו, שיכתוב לאביו שיזכור בעת צרה ל"ע להניח את המכתב ששולח לו עכשיו בין עיניו. וכן היה בכל פעם שהיה בעת צרה או שהיה צריך להשיא אחד מזרעו, הניח את המכתב הזה בין עיניו וניצל ונושע. אח״כ נתגלגל הדבר והגיע המכתב לחכמי המקובלים ואמרו שהמכתב הוא קמיע אמיתית ורק נעשה כעין מכתב.
קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ (לב, יח)
אמר הרה"ק רבי שמחה בונם מאוטבוצק זי"ע: כתיב (לב, יח) "ויאמר וגו' קול ענות אנכי שומע" – מען פייניגט דעם אנכי, משה רבנו אמר שהוא שומע איך בני ישראל מענים ח"ו את ה'אנכי', אנכי ד' אלוקיך.
וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר (לב, יט)
איתא בספר "מדבר קדמות" בשם הר"א מלובלין ז"ל, דהאות טי"ת רומז לישראל.
ונראה הענין, כי מספר כל האותיות שמן האות א' עד האות ט' ועד בכלל עולה בגימטריא מ"ה כמנין אדם (45), ואמרו ז"ל (יבמות סא.) אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם.
והנה בלוחות הראשונות לא נכתבה האות טי"ת, כי גלוי וידוע לפניו יתברך שישברו הלוחות[1] ולא רצה שישבר האדם. דאד"ם במילוי (אל"ף דל"ת מ"ם) עולה הכת"ר (625) ולא יתכן שישבר. ואות ט"ת במילוי עולה אבו"ת (409) ולא תיתכן שבירה באבות.
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה (לב, לא)
אמר הרה"ק רבי מנחם מענדיל מווארקי זי״ע: כתיב (לב, לא) ״אנא חטא העם הזה חטאה גדולה״. כלומר, אמת, הדבר הזה, לעשות עגל, חטא גדול הוא, אבל איך יתכן לומר על קדושי עליונים שדיברו עם השכינה ולמחרת ח״ו אמרו להשתמד ר״ל. וזהו שאמר משה – ״חטאה גדולה״, שהדבר גדול מכוחם ואין בכוחם לעשות זאת, אלא שלא היתה להם בחירה. אם כן מה אתה רוצה מהם, וזה מליצת משה רבנו על ישראל.
וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (לב, לב)
הרה"ק רבי זאב מרומטעש זי"ע [מכפר רומטש – המכונה ״רבי ועלוויל רומטשער״] נסע פעם דרך העיר וולאדבווא. באותם ימים פשטה בעיר מגיפה קשה אשר הכתה חללים רבים ר״ל. כששמעו תושבי העיר, כי איש קדוש עובר דרכם, הלכו אצלו ויחלו פניו שיתפלל בעדם שתיעצר המגיפה. אמר להם הרה"ק מרומטעש: ״אעשה כן, אבל הדבר לא יעלה לכם כל כך בזול״.
פנה והלך אל האכסניה, קרא אליו עשרה אנשים וציוה לסדר את המיטה, וישכב ונסתלק לחיי עד… חצי שעה אחרי הקבורה, נעצרה המגיפה וכולם עמדו על דברי הקדוש הזה שהדבר ״לא יעלה בזול״. ויבכו אותו כל העיירות הסמוכות ששמעו מן הדבר הנפלא. זי״ע.
וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (לב, לב)
הרה"ק רבי אברהם משה מוילפולי זי"ע (בן הגה״צ רבי יחזקאל הלוי גלונא זצ״ל מק״ק פראג מח״ס 'מראה יחזקאל' על הלכות שחיטה), היה פועל ישועות מפורסם בעיר וילפולי שבגליציה ונסתלק במבחר ימיו, בהיותו בן ל"ג שנים, משום מעשה שהיה – וכך היה:
בעירו וילפולי נמצאה באחד הימים אשה שקשתה מאד בלידתה. הלך הרה"ק רבי אברהם משה זי"ע אל המקווה והפציר מאד בעבורה, עד שהבטיח שלא יצא מן המקווה עד שיבשרו לו בשורת מזל טוב, וכן הווה. הדבר עורר קידוש השם גדול מאד בכל הגלילות, אבל לאחר ג׳ ימים נסתלק רבי אברהם משה לבית עולמו, זי״ע. בוא וראה מסירות נפשם של הצדיקים בעד כלל ישראל.
וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם (לב, לד)
שמעתי בשם הרבי הזקן הרה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר זי״ע, על הכתוב (לב, לד) ״וביום פקדי ופקדתי״. פירוש, כשיפקוד את הדין ח״ו, אז "ופקדתי עליהם חטאת המדבר", אם בדור דעה היה בו חטא כזה, מה יעשו חלושי הדעת?!
וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם (לב, לד)
אמר הרה"ק רבי מנחם מענדיל מווארקי זי״ע: כתיב (לב, לד) ״ופקדתי עליהם חטאתם״. לא די שמחלתי להם, אלא שבכל דור ודור אפקוד עליהם חטאתם. ופירש תלמידו הרה"ק רבי רבי דב בעריש מביאלא זי"ע, כי כל החטאים קלים הרבה מחטא העגל ומכל מקום מחלתי להם, וכיון שמחלתי להם על חטא העגל – החמור יותר מכל החטאים – מכל שכן שאמחול להם על החטאים הקטנים שבכל דור ודור.
***
וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות לב לד). יש לומר, וביום פקדי – היינו את עמלק שנאמר (שמואל א טו ב) "פקדתי את אשר עשה לך עמלק", ואז ופקדתי עליהם – כלומר על עמלק – את חטאתם של ישראל שהם [עמלק] גרמו להם לחטוא.
וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ.. כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף.. וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו (שמות לג, ב-ד)
פירש הרה"ק מאטווצק אבד"ק סאבין ז"ל [בנו של הרה"ק ר' בונם מאטווצק], כי חטא העגל היה מחמת שאמרו "זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" (שמות לב, א), כי אמרו אפשר נעשה משה למעלה בשמיים מלאך ואין לנו עוד עמו שום שייכות. לכן עשו את העגל כדי שיהיה להם ממוצע ויהיה להם שייכות עמו. אבל כעת נודע להם שזה היה טעות מעיקרו כי אם לא היו עושים את העגל היה הקב"ה הולך עימהם ולא שולח מלאך. ואם היה יכול להיות שייכות עם הקב"ה בעצמו בוודאי שהיה יכול להיות להם שייכות עם משה אפילו אם נעשה מלאך, ועל זה 'ויתאבלו'.
וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו (לג, ד)
הרה"ק רבי מנחם מענדיל מאוטבוצק זי"ע אמר: כתיב (לג, ד) ״וישמע העם וגו׳ ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו״ – עושי העגל אמרו (שם לב, א) "זה האיש משה לא ידענו מה היה לו", אולי נעשה שם למעלה מלאך ואין לנו עוד שייכות עמו. לכן עשו עגל, כדי שיהיה ממוצע ותהיה להם שייכות עמו. אלא, שזו היתה טעותם מעיקרא, כי אלמלא עשו עגל, היה הקב׳׳ה בעצמו הולך עמהם ולא היה שולח מלאך, ואם היתה להם שייכות עם הקב׳׳ה, בוודאי שהיתה יכולה להיות להם שייכות עם משה רבנו ע״ה, אפילו אם נעשה מלאך ועל זה ״ויתאבלו״, על עיקר הטעות שהיתה להם.
וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה (לג, ח)
הרה"ק רבי דב בעריש מביאלא זי״ע היה אומר כל יום לפנות בוקר (פאר-טאגס) תהלים בניגון ובנעימה מיוחדת ובהתעוררות גדולה מאד, עד שאנשים שעברו ברחוב היו נופלים בחלישות מרוב מתיקות, עד כדי כך נכנס הדבר בלבם. כן מסופר שפעם אחת נטל את מקל הנדודים לידיו, ויצא את ביתו לגלות במשך שנה תמימה.
הרה"ק מביאלא נהג לערוך את שולחנו הטהור מדי יום ביומו. באחד הימים אחרי הסתלקות אביו הגה"ק רבי אברהם מטשכנוב זי"ע, נסעו שני חסידים, ר׳ ישעיה ברקוביץ מטשנסטכוב ור׳ אברהם גראנק ז"ל, דרך העיר ביאלא ונכנסו לבית מדרשו של הרבי בשעת עריכת השולחן הטהור. נעמד ר׳ ישעיה בקצה השולחן והרהר בלבו: ״עכשיו אראה אם הוא רבי״. תיכף ומיד שאל הרבי מביאלא זי״ע: ״מי הוא זה שבא לנסותי, הוציאו אותו החוצה״. ור׳ ישעיה ברח משם תיכף.
וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה (לג, ח)
שמעתי מהר"ר יושיע מאיר לעוי נ"י, שזקנו הרה"ג הצדיק ר' אברהם אב"ד שעראדז זצ"ל אמר בעת שקיבלו אותו לרב, שמה שאמרו חז"ל (אבות פ"א מ"ד) "יהי ביתך בית ועד לחכמים", זה קאי על רב דמתא, שבני העיר מביטים עליו וכל דבר קטן שעושה נחשב להם לדבר גדול, ממילא יביט על עצמו שלא יעשה דבר מכוער וילמד טוב, כי מקשים לו ושואלים ממנו, ועל ידי זה נעשה באמת ביתו בית ועד לחכמים.
וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה (לג, ח)
מעשה בר' גרשון גוטפרייד, נכד ה'מגן אברהם', שהיה סוחר בנוצות – את נוצותיו רכש בעיר קאליש וסביבתה, והציעם למכירה בארץ אשכנז. פעם אחת נקלע עם סחורותיו אל העיירה גריידיץ שבאשכנז. ערב שבת היה ולא ידע ר׳ גרשון בעצמו, היכן יעשה את השבת. פנה אפוא לעבר בית הרב, הוא הגה"ק רבי אליהו גוטמכר זי"ע, אשר קיבלו בסבר פנים יפות.
באותו לילה, משום שלא שמע מעולם מרבה של גריידיץ – לא חפץ ר' גרשון לטעום מן הבשר שהגישו לו בבית הרב. הוא פטר את עצמו בתואנה, כי איננו בקו הבריאות. אחר כך אמר לו הרב: ״בוודאי כבודו עייף מן הדרך, ינוח אפוא״. אלא שר׳ גרשון לא נרדם על נקלה, כי היה סקרן לראות מה עושה רב ב'דייטש-לאנד' (אשכנז – גרמניה) בליל שבת קודש. באמצע הלילה, קם ר׳ גרשון ממיטתו, ניגש בלאט אל פתח הדלת והביט אל חדרו של הרב. אור גדול יצא מן החדר, ומיד הבין כי רבה של גריידיץ איש אמת הוא, ולמחרת כבר אכל אצלו בשר.
במוצאי שבת קודש, לפני צאתו לדרך, גולל ר' גרשון את צרתו לפני הרב, בספרו כי הינו עני ורש. קונה הוא נוצות בהלוואה ומוכרם פה ושם, בימים האחרונים לא היו קונים ואין לו לשלם את חובותיו, וזו היא כל פרנסתו. אמר לו רבי אליהו: ״שמע לי, אתן לך אגרת לבני הגר בפוזין, סע אצלו וילווה לך ככל הסכום שאתה חייב, ובעזרת השם, כשתמכור הסחורה תחזיר לו״. לא היתה לר' גרשון ברירה אחרת, נסע לפוזין ולווה הסכום מבן רבה של גריידיץ.
כאשר שב לביתו בקאליש וסיפר את הקורות אותו בגריידיץ בבית הרב, היה שם יהודי פלוני, שהיה לו חולה בביתו למעלה משנה ואמר: ״אסע לגריידיץ, אל הרב דשם״. אומר ועושה. לקח את ר׳ גרשון הנזכר ונסעו יחדיו לגריידיץ. כאשר באו אצל רבי אליהו אמר לאיש: ״קח קיכליך ויי״ש, ושתה לחיים!״ והבטיח לו שהחולה יתרפא. נסע לביתו, וכששב כבר הבריא החולה והיה כאחד האדם. מני אז נתפרסם שמו של הרב מגריידיץ זי"ע מאד.
וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹֽהֶל (לג, יא)
בהיותו אברך צעיר נסע פעם הרה"ק רבי צבי הירש מזידיטשוב זי"ע ללובלין אל החוזה הק' זי"ע, בחג השבועות שחל להיות ביום ו'. אחרי הסעודה התאספו בני החבריא כדי לחזור על תורתו של הרבי, אמר להם רבי צבי הירש שהוא מוכרח לילך לנוח קצת. החלו צוחקים עליו באומרם שהוא כנראה רוצה כבר להיות רבי. "אבל" – אמרו לו – ״אם יתן להם משקה, יניחו לו ללכת״. נתן להם משקה. לאחר מכן לא התפלל עמם מנחה וערבית.
כיון שנטל הרבי מלובלין לידיו את הכוס בליל החג לעשות קידוש, הביט אנה ואנה, ושאל: ״היכן האברך מזידיטשוב?!״. אמרו לו שהלך לישון. התיישב הרבי על כסאו מעט והחזיר את ראשו לאחוריו מעט, ושאל: ״איך הוא ישן, טוב?!״. אחר שלח אחריו שיבוא מיד. כאשר בא השליח לביתו, לא הניח משמשו להעירו, באמרו: ״הרבי שלי ישן ואיני רוצה להעירו״. שב השליח אל הרבי מלובלין ושח לו הדברים. שוב החזיר הרבי את ראשו לאחוריו ואמר עוד: ״ער שלאפט שיין״ [הוא יושן יפה]. ושוב שלח אחריו.
הלכו והעירוהו באמרם שהרבי מחכה עליו לקידוש. תיכף ומיד קם בלי נטילת ידיים והתיישב על מקומו בבית המדרש. עתה קידש הרבי על היין. באמצע הסעודה שאלו הרבי: ״היכן היית במנחה?״. השיב: ״בהיכל זה!״. – "ובמעריב?" השיב: ״בהיכל זה״. שאלו הרבי: ״ובהיכל זה היית?״. אמר: ״כן״. שוב שאלו הרבי כמה פעמים, והשיב: ״כן״. שאלו עוד: ״ובהיכל זה היית?״. השיב ״לא״. שאלו: "מדוע?" – השיב רבי צבי הירש: ״בהיכל זה לא ראיתי את הרבי, לכן לא רציתי ללכת שמה".
נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹֽהֶל (לג, יא)
הגאון הקדוש רבנו דוד הלוי זי״ע בעל הט"ז, היה בימי עלומיו עוזר בבית כפרי אחד. פעם אחת התעוררה לכפרי שאלה בראה ובכבד של אווז. לקח הכפרי את הריאה והכבד, כרכן יחדיו בנייר והלך העירה לשאול את פי הגה"ק רבנו יואל סירקיס בעל 'בית חדש' (הב"ח) זי״ע. הביט הב"ח על הנייר שביד הכפרי וראה שתוכו רצוף תורה – גאונות ולומדות כתובים בו. שאל הב"ח את הכפרי: ״מי כתב את זה?" השיב: ״נמצא אצלי בבית בחור אחד, שתמיד מבלבל אותי בדיבוריו – הוא כתב זאת״. אמר הב"ח לאותו כפרי: ״בוא אלי עם הבחור הזה שמבלבל אותך״ – הכניסו הב"ח לישיבתו ולימים לקחו כחתן לבתו.
הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ (לג, יג)
שמעתי מהרה"ק בעל 'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי"ע, בשם הרה"ק הרבי ר' בונים מפרשיסחא זי״ע, שכל אחד מישראל צריך להיות לו שתי דרכים לפניו, פעם צריך שיאמר 'מי אני ומה אנכי', ופעם צריך שיאמר 'בשבילי נברא העולם', ע"כ דבריו הקדושים.
וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה (לג, יג)
אמר הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע: "רבון העולמים, כשם שאנחנו עובדים לך אף שאיננו רואים אותך, כך תעשה רצוננו גם אם אינך רואה בנו כלום".
וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם (לג, יט)
פתח הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי״ע ואמר: ״מלך רחמן שתשוב ותרחם עלינו״ (תפילת מוסף לג׳ רגלים). גם אתה, רבש״ע, צריך תשובה, ומה היא תשובתך? – בזה שתרחם עלינו…
וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ (לג, כג)
בשם הרה"ק רבי שמחה בונם מווארקי זי"ע, על מה שאנו אומרים בהגדה של פסח – "שלשה עשר מי יודע", כי שלשה עשר עולה בגימטריא אח"ד, כלומר, שגם אחר כל הידיעות שזכרנו, מכל מקום במסקנא אנו אומרים – "אחד מי יודע", כי תכלית הידיעה היא שלא נדע.
וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (לד, א)
כתיב ״אשר שברת״ (כי תשא לד, א), ואיתא בגמרא (שבת פז.) ״יישר כוחך ששברת״. והקשה הרה"ק רבי מרדכי חיים סלונים זי"ע מטבריה: מנא ליה הא, אפשר כפשוטו? ברם אמרו חז״ל (בבא מציעא נח:) שאסור לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים. וכן אמרו חז״ל (ברכות יט.) ״אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום״, כי בוודאי הרהר תשובה בלבו. לכן אם משה רבנו עשה עבירה בשבירה זו, בוודאי שעשה תשובה וא"כ איך אמר לו הקב״ה ״אשר שברת״ והזכיר לו עבירה זו, על כן בוודאי כיון שהזכיר לו הקב״ה זאת, בוודאי נתן לו יישר כח בעבור זה. ודפח״ח.
וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ (שמות לד, ג)
הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות שלטה בהן עין רעה אין לך יפה מן הצניעות (רש"י)
הבו לד' בני אלים (תהילים כט, א). אלי"ם ראשי תיבות א'ין ל'ך י'פה מ'צניעות (רש"י שמות לד, ג בשם התנחומא). כי הצניעות שהיה באבות גרם להם שיתרבה זרעם הן בכמות והן באיכות.
וזהו ויבואו אילמה (שמות טו, כז), כשבאו ישראל לבחינת אבותם – אילמ"ה ר"ת א'ין ל'ך י'פה מ'ן ה'צניעות – כשבאו לזה זכו לשתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים (שם), כלומר שיהיו גדולים מאוד כמו י"ב שבטים הקדושים וע' זקני סנהדרין.
ובשם הבעש"ט ז"ל זי"ע, שראה אברכים בסטמבול שהיה להם נשמות מתנאים ואמוראים, ואמר שזכו לזה מחמת הצניעות הגדולה שהיתה באימותם.
אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶֽת (לד, ו)
מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע, שמא יעשה תשובה (רש"י)
שמעתי בשם האברך המנוח רבי אלעזר (בן ר׳ מרדכי זצ"ל) מפיעטרקוב, שאמר בשם הגה"ק רבי יצחק מאיר מגור זי"ע בעל 'חידושי הרי"ם', פירוש ״האדרת והאמונה לחי עולמים״, שהוא כדבר והיפוכו. והפירוש, שאע"פ שיש להקב״ה אדרת מכל מקום היא באמונה. ואמר רבי אלעזר שכך הוא הפירוש בכל הפיוט. וישבו במסיבה אנשים, ושאל אחד ״החיל והחוסן״ – מה הדבר והיפוכו, שהרי חיל הוא כוח וחוסן הוא כוח. והשיב האברך המנוח זצ״ל: ״החוסן הוא לעצור הגבורה כמו "ולא יכול יוסף להתאפק", ותרגם אונקלום "ולא יכול יוסף לאתאחסנא". וזהו "החיל", אע״פ שיש לו כוח להרע לעוברי רצונו, מכל מקום "והחוסן", הוא עוצר את הכוח.
וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת (לד, ו)
הגה"ק רבי אברהם מסאכטשוב זי"ע בעל 'אבני נזר' תמה: מה מקומה של מידת 'אמת' בתוך י״ג מידות של רחמים, הרי 'אמת' היא דין, שהרי אם חטא באמת לא שייך לחמול עליו? אך הנה אמרו חז"ל (שבת קד.) ״קושטא קאי, שיקרא לא קאי״, ואם עושה תשובה באמת, איגלאי למפרע שהחטא לא הוי ליה קיום, כיון שעשה תשובה. ואמרו חז״ל (פרה פ"ח מ"ט) ״מים המכזבים אחת לשבעים שנה נקראים מי אכזב״. נראה מזה דאיגלאי מילתא למפרע שזה שקר וע״י התעוררות מידת האמת אנחנו יודעים שלא הוי ליה קיום, אף שלא עשינו תשובה. לכן באה מידת אמת בי״ג מדות של רחמים.
וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים (לד, ז)
אמר הרה"ק רבי דב בעריש מביאלא זי״ע, על מה שאנו אומרים בזמירות בליל שב"ק, ״משוך חסדך ליודעיך אל קנא ונוקם״ – משוך חסדך לאלו שיודעים ומכירים שאתה אל קנא ונוקם, עכ"ד.
פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים (לד, ז)
פעם בא חסיד אחד אל הרה"ק רבי יעקב מווידאמע זי"ע וסיפר שהילדה שלו חולנית-גוססת ר״ל ובכה בכי רב. שאלו הרה"ק מווידאמע: "במה היא ילדתך, בזה ששמו אותה בעריסה שלך? לך לך!״ יצא האיש מבית רבנו ולא ידע מה היה לו. ביקש מבנו הרה"צ רבי לוי מווידאמע זצ״ל שייכנס פנימה אל אביו, לשאול על זאת. נכנס רבי לוי ושאל: ״איך אמרת לאיש שהילדה איננה שלו?!״ השיב לו אביו הרה"ק מווידאמע במתק לשונו: ״הלא אמרו חז״ל (דברים כד, טז בספרי) ״בעוון האבות בנים מתים״, לכן לקחתי את הילדה מרשותו, ילך הביתה והילדה תתרפא״. וכך הווה.
נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת (לד, י)
בעת שכל הגוים יהיו נגד כל עמך, ויקומו כולם על ברתא דיעקב לשצאה מן עלמא [= כשהגויים יקומו נגד בית יעקב להכחידם מהעולם ר"ל] , אז הזמן שאעשה נפלאות, ויקוים כימי צאתך וגו' אעשה נפלאות(מיכה ז, טו).
וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה (לד, כב)
רבנו הקדוש אור העולם בעל 'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי״ע אמר: כתיב (לד, כב) "וחג האסיף תקופת השנה״, מה שבני ישראל מתאספים ביחד ביום טוב, גיט אריין א התחזקות אויף א גאנץ יאהר (דבר זה נותן להם התחזקות לכל ימות השנה).
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (לד, כו)
אמר הרה״ק רבי יצחק מנחם מענדיל מאלכסנדר זי"ע הי״ד בעל 'עקידת יצחק': כתיב (לד, כו) ״ר'אשית ב'כורי א'דמתך״ – ראשי תיבות "אבר", שלא תשפיע לחוץ, אלא ״תביא בית ה׳ אלוקיך״, ועל ידי זה – ״לא תבשל גדי בחלב אמו״, לא ימותו בניך.
וַיְהִי שָׁם עִם יְהוָה (לד, כח)
מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש (סוטה יג:)
הרה"ק רבי שמחה בונם מאוטבוצק זי"ע היה מתבודד בביתו זמן רב, פרוש מהבלי עולם הזה כליל והיו לו מפקחים על הבית, אבל הללו גנבו לו הכל. פעם אחת בא אליו ל'נסיעה' החסיד רבי נחמן מגאברבע ז״ל. אמר לו הרבי: ״מכיון שאני מכירך כאיש אמונים, אבקשך שתהיה אתה המפקח על ביתי״. אמר לו: "איזיל ואמליך בדביתהו". נסע רבי נחמן לביתו וסיפר את בקשת הרבי. כששמעו זאת בני הבית, החלו בוכים בכי רב ולא הסכימו לזה, כי בעירו גאברבע היה איש נגיד ומצליח. מאז פסק רבי נחמן לנסוע אל רבו, כדי שלא יפציר בו עוד.
לימים, עלה הרבי מאוטבוצק לארץ ישראל והתיישב בה, שם נסתלק לעולמו ונטמן בעיר טבריה. באחד הלילות בא אליו הרבי בחלום ואמר: ״נחמן, לא רצית לשמשני בחיי, תשמשני במותי״. וייקץ, ותיכף סיפר זאת ל'חברה' שלמדו עמו בבית המדרש. כעבור שמונה ימים, שב אליו הרבי שנית ואמר: ״נחמן בוא!״ וייקץ שנית. תיכף ציוה להגיש לו כותנת נקיה, כי הרבי מחכה עליו והכין עצמו בטהרה ומיד נסתלק לעולמו.
[1] עיין ב"ק נד: שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב וכו' הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל. א"ר יהושע הרואה טי"ת בחלומו סימן יפה לו וכו' הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה.
באדיבות "מכון באהלי צדיקים" להדפסת ספרי וכתבי הרנ"ג ויינטראוב זצ"ל. כל הזכויות שמורות
להערות והארות [email protected]
