עניינו של חג הפסח • הרב יואל סלנט

• קימחא דפיסחא

בתחילת הלכות פסח מוזכר שצריכים לתת קודם פסח חיטים לעניים קמחא דפיסחא, וצ"ב שלא הוזכר בשום יו"ט דין מיוחד זה, ואף שמי שאינו נותן לעניים בכל הרגלים כתוב עליו דברים נוראים, עי' בזוה"ק וברמב"ם, מ"מ אין דין קמחא דסוכות ושבועות, אלא רק קמחא דפסחא. ונראה שבפסח כיון שנידונים על התבואה ורוצים לזכות בדין, והתבואה זה מסמל את כל ענין הפרנסה, לכך נותנים חיטים לעניים לצורך פסח.

ומעתה א"ש מהו העניין בחיטים דווקא, והלא היה צריך להיות כתוב לדאוג לצרכי החג, ולא רק לחיטים. ואם משום שהחיטים הם לצורך מצוות מצות, הלא יש גם מצוות ארבע כוסות, שכתוב על זה שעני צריך לחזר על הפתחים, ומדוע לא כתוב שיביא לו גם יין. ולפי מה שנתבאר א"ש, שיש ענין דוקא ליתן חיטים, משום שזה מרמז על התבואה שעליה נידונים בפסח, ולכן לא כתוב שיביא מצות אלא חיטים.

ב. בני חורין עם מרור

בכל פסח יש סתירה לכאורה שמחד אנו יושבים בהסיבה כדרך בני מלכים, לרמז על זה שכאילו הוא עצמו יצא ממצרים. ומאידך אוכלים מרור כדי להרגיש את המרירות, וגם המצה שאוכלים אותה בהסיבה, היא לחם עוני. והטעם בזה הוא, שיום זה הוא יום קבלת עול מלכות שמיים, ולא ח"ו יום של יציאה לחירות של עבדא בהפקירא ניחא ליה, אלא יום של חירות בעבודתו, שנהיינו "עבדי הם" ולא עבדים לעבדים, וכדי שנזכור ש"אני ה' אלוקי' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצריים להיות לכם לאלוהי'". ולכן כתוב שאומרים את ההגדה באימה וביראה כדי להרגיש את העבדות.

ג. הטעם שנקרא חג המצות

אף על פי שביציאת מצרים נעשו ניסים רבים כמו שאומרים בהגדה כמו אצבע ויד וכו', היו"ט נקרא בלשון התורה חג המצות, והנה ענין מצה הוא מה שלא תפחו בגלל החיפזון. והסיבה שיצאו בחיפזון נראה עפ"י מש"כ רבינו יונה בשע"ת "שברגע קטן יצא מאפילה לאור גדול" ואין כוונתו לרבותא שאפילו ברגע קטן יכול לצאת מאפילה לאור גדול, אלא לומר שזה הדרך וזו העיר, שכשאדם רוצה לצאת מהאפילה ידע שברגע אחד יצא לאור הגדול, ולא בהדרגה. כיון שצריך את מידת החיפזון לצאת מהמ"ט שערי טומאה שהיו ישראל משוקעים בהם עד שארו מלאכי השרת הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, ועל ידי שהלו בחיפזון אחר ה', בלי שאלות, אולי יבואו מצרים אחרינו, איך נוכל את הלחם הרי הוא לא תפח, על ידי זה זכו שהקב"ה בא "לקחת לו גוי מקרב גוי" דהיינו מתוך קרבי המצרים הוציאם ולקחם, להיות לו לעם "היום הזה נהיית לעם". אמנם בענייני עבודת ה' צריך ללכת בהדרגה ולא בחיפזון. והנה יש שני דברים חיפזון ובהלה, ואין סתירה בין מנוחת הנפש ויישוב הדעת לזריזות, וכן אמר הבית ישראל זצ"ל להגר"י סרנא זצ"ל, אבל בהלה אין בה שום ברכה והיא אחת הקללות "והפקדתי עליכם בהלה".

יש החושבים שכמו שיש מנהג באומות העולם לציין בכל שנה את היום שבו נהיו אומה, כך ישראל מציינים את הדבר בפסח, אבל טעות בידם, כמו שאמרו חז"ל "שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" והעניין הוא, שבכל דור כל יחיד מישראל צריך לעמוד בתוקף בה' נגד כל המצרים לו בעבודת השי"ת, וזה על ידי שברגע קטן הוא יכול לדבוק ברצון ה' בלי שאלות, ובלי להתבונן על העבר, שהרי אם היו ישראל מתבוננים באיזה טומאה הם שרויים, לא היו יוצאים עד היום ממצרים, אלא שעל ידי שפותחים פתח כחודו של מחט הקב"ה מצילם, ופותח להם פתח להיטהר.

וזהו מה שכתוב בהגדה "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, שהקב"ה בעצמו הוציאם. וכל ענין המצה הוא שהיא לא תפחה, וביאר האלשיך הק' שהתפיחה מרמז על גאווה, וזהו ענין חמץ. ולחם עוני זה ההפך מגאווה. ויסוד ענין האיסור של שאור הוא מפני שהוא מרמז על יצר הרע, וכדברי הרמב"ם שכתב לבאר את מה שמלקין אותו עד שיאמר רוצה אני, שכל אחד מישראל רצונו באמת הוא לעשות את רצון ה', אלא ששאור שבעיסה מעכב.

ד. הזהירות הגדולה מחמץ

ויש לבאר שלכך נהגו ישראל להחמיר אפילו במשהו חמץ, אף שמעיקר הדין האיסור במשהו הוא רק באכילה, ולא בבל יראה ובל ימצא. מ"מ כבר כתבו הקדמונים וזה מוזכר ברא"ש, שישראל נהגו להחמיר ולפשפש בחורים ובסדקים בכל כוחם, ומחמירים באיסור חמץ יותר משאר האיסורים, ויותר ממה שחייבים מעיקר הדין, כדי להראות כמה גדול רצונם ועז חפצם להינצל ממשהו שבמשהו של חמץ ושאור, שהוא מרמז על היצר הרע, וכך לזכות להינצל גם מהיצר הרע ותחבולותיו, שמבלבל אותנו ומדמה לנו על איסור שהוא היתר ואולי אפי' מצווה. אבל אנו מחמירים בכל האפשר, ועושים כל תחבולה כדי להינצל ממשהו של איסור, וישראל קדושים הם, ואין לזלזל ח"ו בדברים אילו שיסודם הוא בהררי קודש. ומובא באריז"ל שהעסק הגדול להינצל ממשהו חמץ, זה עושה רעש גדול למעלה. ולכן עושים כמה תחבולות כדי להינצל מן החמץ מה שלא מצאנו בשאר האיסורים, שמאויבי תחכמני, מה היצר עושה תחבולות, אף אנו עושים תחבולות כדי להינצל ממנו.

ובאמת הזוה"ק והאר"י הק' הבטיחו שמי שנזהר מחמץ בפסח אפי' במשהו, היצר הרע לא יצליח להכשילו כל השנה. ומה שאיתא בגמ' שהיו אמוראים שנכשלו כבר הקשה כן בנו של הגרע"א, ותירץ הגרע"א ע"פ מה שכתבו תוס' להקשות איך רבי ישמעל הטה את הנר הרי אין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים, ותירצו שצדיק שעשה כהוגן ע"פ ד"ת אין הקב"ה מביא תקלה על ידו, אבל צדיק שעשה שלא כהוראת חכמים שאמרו שלא יקרא לאור הנר אלא שאמר אני לא יכשל בזה הוא מביא תקלה לעצמו, וכמו שלמה המלך ע"ה שנשא הרבה נשים כי אמר שכל הטעם שהתורה אמרה שלא ירבה לו נשים זה כדי שלא יסור לבבו, אני לא יסור לבבי, וכיון שדרש טעמא דקרא ועבר על דין התורה ולכן נכשל. וראיתי שהגרב"צ מוצפי שליט"א הביא בשם אביו, שיתכן שנכשלו בגלל שנתנו כוח לאיזה בעל בחירה, ומי יבוא בסוד ה' ועבדיו.

ה. המנהג של זהירות מקטניות

ונראה שהטעם שמחמירים גם לא להרבות במאכלים, אף שלכאורה אין בהם בעיה בפסח, משום שפסח הוא זמן שאכלו לחם עוני, ועיקר עניינם היה "לכתך אחרי בארץ לא זרועה" לא בשביל להשיג איזה חומריות, ולכן זכו להיות דור דעה, אף שמתחילה היו הללו והללו עובדי ע"ז, וכמעט שלא היה שום הבדל בין מצרים שהיו בשיא הטומאה לבין ישראל, אבל על ידי שהלכו אחרי ה' בלי שום שאלות, ונתנו מדמם בשביל מצוות ברית, כמ"ש "ואומר לך בדמייך חי". לכן גם אנו מראים שטוב לנו עם המצוות, ומענגים את היו"ט בכמה דברים עיקריים ודיינו, ושו"ר כן בשם הגרי"א חבר.

ובזה יש ליישב מה שתמה היעב"ץ על האיסור הגורף של בני אשכנז, שלא לאכול קטניות לעולם. ואמר אי איישר חיילי אבטליניה, כיון שזה גורם למיעוט בעונג יו"ט. אבל לפימש"נ א"ש, שכיון שבפסח עיקר ההחמרה היא לא בעונג יו"ט אלא בזהירות מהחמץ, כיון שפשוט שאם יתירו את הקטניות יהיו מי שיכשלו בחמץ, לכן אנו מראים שאנו עושים ככל יכולתנו שלא להכשל באיסור החמור של חמץ.

בכל הימים טובים אנו קורים ליו"ט באותו שם שהוא נקרא בתורה ובתפילה. אבל פסח בתפילה אומרים את חג המצות, וכן הוא נקרא בתורה. אבל אנו קורים לו פסח, ואין זה המצאה של דור האחרון שהרי כך כתוב בהגדה "רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלושה דברים בפסח". והטעם לזה הוא, מכיון שהקב"ה מרוב חיבתו לישראל קורא את היו"ט "חג המצות", להראות את מה שיצאו בחופזה ולא השגיחו על בצקם כלל, וגם להראות את השמחה בישראל לדורות עולם, שלא אוכלים בימים אילו חמץ, רק מצות כציווי ה'. אבל ישראל מראים את חיבתם למקום שפסח עליהם והצילם, אף שקטרגו עליהם שהללו והללו עובדי ע"ז. [וכ"כ הקדושת לוי].

ו. תענית בכורות

והנה מה שהבכורות צמים בערב פסח, אף שלכאורה זה יום ההצלה שלהם והיה להם לשמוח, וכמו המנהג היום שעושים סעודת הודאה ביום ההצלה. ומה שנראה לחדש בזה, שכביכול הבכורות בכל שנה צריכים נס חדש, שהגזירה הייתה על כל הבכורות שימותו, ואפילו בכור ישראל אם לא שם דמים בפתח ביתו מת, וגם אילו שלא מתו, הקב"ה היה צריך כביכול, לפסוח עליהם, כיון שבעצם היו בכלל הגזירה, מה שאין כן בשאר המכות, שכלל ישראל לא היה בכלל המכות, ואפילו אם היה שותה באותו כוס דם של המצרי היה יוצא לו מיים, וכיון שכל ישראל לא הוזקקו שהקב"ה יפסח עליהם, לכן רק הבכורות מתענים.

ניתן לפנות להערות לדוא"ל [email protected]