הנרות הללו – קודש הם | הרב דוד רוזנברג

מתבונן אני בנרות חנוכה המפיצים אור נגוהות סביבם. "מטרת המצוה המאירה – לפרסומי ניסא" עולה אז בדעתי "משמע, שהנרות הללו, כביכול, מספרים את סיפור הנס של חנוכה". ממשיך אני להביט בלהבות המרצדות בחנוכייתי הכסופה. "אלא לראותם בלבד", לשבת מול הנרות הללו וכאילו לשאוב מהם השראה מאותו האור הגנוז לצדיקים…

קרא עוד:

[postim]

או-אז החלו להבזיק לי רעיונות נעלים המקשרים בין חנוכה – החג בו חונך המזבח לראשונה, היום בו חנה ונח עם ישראל מתוך רצף של מלחמה בלתי אפשרית, הימים בהם חוו אבותינו את הנס הגדול של השמן הטהור שדלק שמונה ימים תחת יום אחד – לחינוך – עבודת הקודש בה אנו עסוקים יום יום, לגדל דורות ישרים ולהכשירם לתורה ולתעודה.

בהביטי אל תוך צבעי הנר המפעימים, לרגע נבהלתי – עלו בזכרוני מעלליו של צדו השני של המטבע של אש – ל"ע שריפות, הזיקות, התחשמלות… נזכרתי בדברי חז"ל בברכות (קנ"ו (: מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא (מי שנולד במזל מאדים יהיה אדם שופך דם). אמר רבי אשי: אי אומנא (או רופא מקיז-דם) אי גנבא (או לסטים – רוצח) אי טבחא (או שוחט) אי מוהל. ומכאן, שעלינו לתעל ולנתב את תכונותיו של הילד לכיוונים טובים וישרים ולא להילחם באופי הילד ונטיותיו הטבעיות. (דבריו המאירים של הגר"א על הפס' במשלי כ"ב "חנוך לנער על פי דרכו").

בחושבי על להבות האש, נזכרתי אז בסדרות הטפות-מוסר וביקורת קשה כלפי הילדים שלא תמיד מביאות לתוצאות אליהן ייחלנו. לעומת זאת, קיום המצוות בחום ובהתלהבות, באהבה ובחשק, והכנסת אוירה חמימה של שמחה בבית – כמה השפעה חיובית מביא הדבר בכנפיו, כמה זה מעצים את בריאותם הרוחנית והנפשית של צאצאינו.

נרות החנוכה כמו החלו לספר לי את סיפור חנוכה – את המלחמות ואת הנסים והנפלאות שעשה השי"ת לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. "כתבו לכם על קרן השור"- ציוו היוונים "שאין לכם חלק באלקי ישראל" מדוע דווקא על הקרן? ופירשו בדרך רמז – שהרי בדברי חז"ל אנו רואים (עי' שבת לה:) שהקרן – השופר ראוי לגמע בו מים לתינוק, שיהווה כעין 'בקבוק שתיה'. מגמתם של אלו אשר 'החשיכו את עיניהם של ישראל' לנסות בכל כוחם ולהשפיע על התינוקות הרכים, ולהרעילם בדעות לא מתוקנות מגיל ינקות ממש. כמה זה מחייב אותנו בבחינת 'מידה טובה מרובה' להשתדל ולשמור על ילדינו מכל משמר גם בשנים הראשונות לחייהם כאשר הם, הפעוטים, נדמים בעינינו כאינם קולטים את ההתרחשויות מסביב. ואדרבה, תקופת בראשית זאת מהווה יסוד בנשמתו של הילד הרך לספיגת רשמי קדושה וטהרה. יעויין ערך – אמו של רבי יהושע בן חנניא שהעמידה את עריסתו בבית המדרש כדי שיקלטו אזניו דברי תורה.

כאשר התבוננתי במלחמת האור כנגד "החושך-זה-יון", כאשר זדים רבים וחזקים נמסרו בידי מעטים, עוסקי תורתיך. רואה אני – בעיני רוחי – קומץ קטן של צדיקים, עושים רצון קונם, המנסים להילחם בחירוף נפש נגד מערכת משומנת של רבבות חיילים מצויידים, מאומנים ומיומנים היטב. ובדרך נס ופלא חוגגים דווקא אותם החיילים המשרתים בצבאות ה' – נצחון מוחץ פעם ועוד פעם. או-אז, כמו משום מקום חולפות בזכרוני תמונות של צעירי הצאן שבעיני בשר כל הסיכויים נוטים לכך שלא יעלה בידם להתרומם בשום אופן. נזכרתי מאלה שבד"כ אין מעשיהם עולים יפה ובדרך הטבע נראה לנו כי לא יימצא הקצה של מעגל הקסמים האומלל. למען אלה הנדחים הרי הובטחנו מכבר "לבלתי ידח ממנו נדח" (שמואל ב', יד), והמסר של חנוכה בא ללמדינו שגם ממצבים כאלו בכח התפילה וההשתדלות התמידית ובצירוף הבעת אימון באופן רציף, נזכה אנו לסייעתא דשמיא ונראה גם את הבנים האלה עולים על דרך המלך – מלכו של עולם.

בהיזכרי שימים אלו נקבעו כדי "להודות ולהלל לשמך הגדול" עלה בדעתי לנצל את ימי ההלל וההודאה גם כדי למלא פי להודות לבוראי על הטוב שהוא מרעיף עלי בכל עת ורגע. גם על הילד ה'מרגיז' שלכאורה אין בו מעלה, לא חכמה ולא מעשים. נעצור במועד שבו איננו נסערים רגשית, נתבונן נא תוך עיניו הטהורות המהוות צוהר, דרכו ניתן להציץ ולגלות נשמה טהורה וזכה. לפתע ייחשף בפנינו עולם קטן אך מלא בחן, במעלות ובכשרונות. נשכיל להחמיא לו כהלכה על המעשה הטוב שביצע, על ההשתדלות, על הנקודה המוצלחת (אולי היחידה) שבתוך המעשה – על ויתור בעת מריבה, על שירה יפה בשולחן שבת וכו' וכן על זה הדרך. נתור אחרי המעשים שאכן בוצעו או המעלות שקיימות באמת אצל הילד, ולא נפזר בנדיבות מילים טובות ללא כיסוי (דבר שמורגש אצל הצד המקבל שבמקרה הטוב – עשוי לשעשע אותו). בעבודה איטית אך עקבית נחזה בעז"ה בהתקדמויות רבות – שלמרות זעירותן מלאות הן באור אין-סופי. נעלה אותן על נס נשבח, נודה ונהלל. כאשר נדע אל נכון להעריך את צעדי הצב המועטים או-אז נקבל בתמורה – רץ כצבי בדרך העולה בית- קל.

וכך, באותם רגעים נעלים, כאשר נרות האור בביתי שולחים את קרני האור האחרונות על אדן החלון. ממקד אני את מבטי, פעם נוספת, בתוך הנרות הללו. עוצם את עיניי בחוזקה בזו העת-רצון. הנני מתנדנד בקצב להבות הקודש, לוחש בשירה מהלב לפני אבי הטוב שבשמים: וְזַכֵּנִי לְגַדֵּל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים. אוֹהֲבֵי ה'. יִרְאֵי אֱלֹקִים. אַנְשֵׁי אֱמֶת. זֶרַע קֹדֶשׁ, בַּה' דְּבֵקִים. וּמְאִירִים אֶת הָעוֹלָם בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וּבְכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא.

ולהבות האור טרם כבו.